Print Friendly, PDF & Email

געגועים לאידיאולוגיה

כשהיינו (כשהייתי…) ילדים

הערך היסודי והמרכזי של החינוך שקבלתי היה ‘אידיאליזם’. אני כבר לא זוכר אם זו היתה המילה שנאמרה. סביר יותר שדובר אז על מסירות והתמסרות, נתינה והקרבה, השקעה תרומה, בואכה ‘טוב למות בעד ארצנו’. בין ובין כך, זו היתה הכוונה וזו היתה המשמעות וזו היתה ההדרכה וזה היה ‘המובן מאליו’. אדם אידיאולוגי או אידיאליסט, כך היה ברור לנו,  הוא אדם ערכי ומוסרי, נבון ומעמיק, אציל ונדיב. מי שלא היה כזה, היה לא כזה… והיתה זו בושה וחרפה איומה ונוראה. אידיאליסט היה מי שחי לאורה של אידיאולוגיה [1] שהיתה ‘סיפור המסגרת’ או ‘סיפור העל’ של אישיותו ו’הסיפור המכונן’ של חייו. ההיפך של אידיאליסט הוא אגואיסט שמן הסתם הוא גם אגוצנטרי וממילא נרקסיסט. במקרה שלי היתה זו האידיאולוגיה הציונות.

גם בנערותי, המשיך האתוס הזה להתקיים כמצפן ומגדלור. מלחמת ששת הימים פרצה ב5 ליוני 1967 שהוא יום הולדתי. אני זוכר שהרגשתי אז שלא הייתי יכול לבקש מתנה גדולה יותר ליום הולדתי ה14 מזו שקבלתי – הניצחון המדהים של מדינת ישראל, אך לא פחות מכך הסולידריות האדירה שמלאה את האויר בבסמי גן עדן משכרים. אך טבעי היה שמיד בקיץ שלאחר המלחמה, אצטרף לפנימיה הצבאית, אחתום 3 שנות קבע כבר בגיל 14, ואשאף ללכת בעקבות גבורי מערכות ישראל, לתרום לבטחון ישראל ואף להקריב את חיי אם יהיה צורך בכך.

הסיפור המשיך גם בבחרותי. מלחמת יום הכיפורים לא פרצה ביום הולדתי אבל תפסה אותי ברמת הגולן ובלעה אותי מראשיתה דרך הפריצה לסוריה ועד הנסיגה מהמובלעת סורית. עם ישראל שילם במיטב בניו במלחמה הזו, אני איבדתי בה חברים רבים, אך לא היה בי צל של ספק שנפילתם לא היתה לשווא, ושבמותם ציוו לנו – העם כולו, את החיים – פשוטו כמשמעו.

ה (so call) ‘חזרה בתשובה’ שלי, היתה המשך ישיר לחינוך הציוני שלי ולאידיאולוגיה הציונית בה אני מאמין עד היום. תורת הרב קוק חשפה לפני את המעמקים מהם שאבה תחיית עם ישראל ותקומתו בארצו את התעצומות והתושיה שלה. טעמתי מיערת הדבש הזו ואורו עיני, ‘התחזקתי’ באידיאולוגיות שלי. השותפות שלי במכינה הישיבתית לצה”ל ‘בני דוד’ התבקשה וכמעט התחייבה מהביוגרפיה שלי. מאז ועד היום אני לומד ומלמד את תורת ארץ ישראל של הראי”ה קוק כאידיאולוגיה ציונית אמונית. אסתכן בחוסר ענווה ואמר שאני רואה ברכה במעשי ידי – תלמידי הפזורים בארבע כנפות הארץ ותורמים כל אחד לפי כשרונו תרומה משמעותית להמשך צמיחת ראשית גאולתנו – מדינת ישראל.


קץ האידיאולוגיה (והציונות)

כל זה היה טוב ויפה עד לפני כמה שנים. מכנף הארץ זמירות חדשות שמעתי. נתרבו הדורשין לגנאי את האידיאולוגיה, האידיאליזם והאידיאליסטים. היא הוגדרה כנגע ומחלה, מום וחטוטרת, פנאטיות ושיגעון. הוצפו כל נגזרותיה האיומות: נוקשות ודוגמטיות, התלהמות ואלימות, טוטליות וחוסר סובלנות, סגירות וניכור. ושאר מיני מרעין בישין. אפשר לומר שהיתה באויר תחושה של הצלחה רבתי בצייד המכשפות הגדול, אופוריה של התגלות והארה – סוף סוף נחשף פרצופו האמיתי של השטן – האידיאולוגיה. היא מקור כל הרע והעוול, הכאב והסבל. היא היא המבוע של כל מרחצאות הדמים וכו’ וכו’ וכו’. [2] סוף סוף נאמרה האימרה הגואלת: הגיע עידן ‘קץ האידיאולוגיה’ [3]

שמעתי, נחרדתי, עמדתי רגע כמשתאה. לא ידעתי את נפשי מרוב תדהמה. מה קרה? איך הפכה ה’סיטרא דקדושא’ ל’סיטרא אחרא’? איך הפך המתוק ולמר והאור לחושך והטוב לרע? אתמהא!


שלוש מראות נגעים באידיאולוגיה

ובכל זאת, האם אין אמת בהאשמות הללו כנגד אידיאולוגיה ואידיאולוגיים? אמנה שלוש מהן הנראות לי עיקריות:

טענה ראשונה: בשם אידאולוגיות, דתיות וחילוניות (חברתיות, כלכליות לאומיות), נעשו מעשים שלא יעשו. המאה העשרים היתה המאה של האידיאולוגיות והיא גם הרוויחה ביושר את התואר המפוקפק המאה הקטלנית והזוועתית ביותר בתולדות ההיסטוריה. גם אם האידיאולוגיות הביאו בכנפיהן טוב וברכה, האם לא נכון לוותר עליהן בבחינת ‘לא מדובשך ולא מעוקצך’?!

טענה שניה: האידיאולוגיה מחמיצה את האדם היחיד, מחמיצה את האישי, היחודי, ואת החד פעמי והקונקרטי. מתעלמת מן היחיד, מכניסה אותו לשבלונה אידיאולוגית ומוחקת את פרצופו המיוחד והבלתי נכפל, לא מחשיבה את קיומו, אדישה ליסוריו וחיבוטיו וגם לא רואה כלל את היופי שבו, באינטימיות, ב’זוטות הקסומות’ של חייו. מעודדת צמיחה של זן אנושי אחיד וגס ‘הומוס-אידיאולוגוס’, הלבוש במדים אחידים, צועד בכיר בשלשות ומדקלם סיסמאות. אדם הנגוע בשנאה ובוז לאחר האידיאולוגי ומשוכנע שכל האמת כולה איתו וכל האחרים נחלו שקר.

טענה שלישית: בסופו של יום, כל האידיאולוגיות הכזיבו. הן דברו גבוהה גבוהה, בשפת האוטופיה, גבו מחיר כבד ואף לא אחת מהן לא הגשימה את הבטחותיה. לכן עדיף בלי אידיאולוגיה המבטיחה הרבה ולא מקיימת אפילו מעט (וגם אם היתה מקיימת עדיין היתה עומדת ותקפה שאלת המחיר)


מיתולוגיה אידאולוגיה ואֶגוֹלוגיה

האידיאולוגיה – חיים לאור רעיון, החליפה את המיתולוגיה – חיים על פי סיפור. מה יחליף את האידיאולוגיה? עושה רושם שיש כבר בשטח חלופה לאידיאולוגיה. אני קורא לה: ‘אֶגוֹלוגיה’ – חיים למען האגו. הפתרון של שפיכת התינוק עם מי האמבטיה, היה תמיד הפתרון האולטימטיבי ותמיד נכשל! היום אנחנו מבינים שיש לאמץ מחדש את המיתוס ולא לחיות רק לאור הלוגוס. אין שום סיבה ללמוד בדרך הארוכה והקשה את הלקח, שאי אפשר לו אלדם לחיות ללא אידיאולוגיה. מהו האדם ללא אידיאולוגיה, ללא רעיונות וערכים? מהו האדם ללא זכרונות וסיפורים? מהו האדם ללא בית וקהילה, עם ואנושות שהוא חלק אורגני חי שלהם ולכן הוא אוהב אותם ועושה למענן?

האם נסתפק בחיים שהם צרור גחמתי של יצרים ותובנות המכוונים כולם להעצמת האגו שלו ומיקסום הנאותיו וריגושיו? האם אנחנו חפצים באדם האדיש לעבר ולעתיד, המכונס בתוך עצמו ומנוכר לסביבה האנושית והאקולוגית שהוא חי בה, שהרי ‘אין עוד מלבדו’… האם האנושות תוכל להמשיך ולהתפתח הכל יעבור הפרטה, אם האטומיזציה והפרגמנטציה יתרחשו ללא כל מסנן ובלם? האם מות אלוהים האמת והערכים, לא יביאו למות האדם. האדם כסובייקט עם שאר רוח, שלו מותר מן הבהמה, שנברא בצלם אלוקים?  ובעיקר – האם אין ‘קץ האידאולוגיה’ אידיאולוגיה גם היא, גם אם פושטת את טלפיה ואומרת ראו שטהורה מכל אידיאולוגיה וחפה מכל אג’נדה? [4]

כל החששות שהעלתי אינן רק תחזית המנסה להלך אימים.  זו תמונת מצב עכשווית הנכונה לגבי אנשים רבים בתרבות העכשווית שאימצו ללא בקורת וסייג את הפוסטמודרניזם ואם על החברה שלנו אנחנו מדברים, את הפוסטציונות? לא זו הדרך. באין חזון יפרע עם.


אידיאולוגיה חדשה – אורות דתהו בכלים דתיקון

הבעיה אינה המיתולוגיה ולא האידיאולוגיה, ואפילו לא האֶגוֹלוגיה כשלעצמן. לכולן יש מקום. הבעיה היא בסיסת יותר ופשוטה יותר (להבנה, לאו דווקא לתיקון). הבעיה היא חוסר דרך ארץ –- אובדן של שכל ישר ונטיה מוסרית טבעית. הבעיה היא של חוסר בגרות אנושיות שמופעיה הם: צרות אופקים, לב ועין. שטחיות ורדידות שכלית. חוסר רגישות ומודעות עצמית וסביבתית. ובעיקר מאה אחוז של דיבור ואפס הקשבה.

בלשון הקבלה הבעיה היא שאנחנו חיים ב’עולם התהו’ בעולם ‘המלכים הקדומים’. זהו עולם שיש בו אורות וכוחות גדולים ורבים, שכל אחד מהם צווח: ‘אנא אמלך’! שכל אחד רוצה להשתלט כליל ולהיות המלך הבלעדי. התיקון של עולם התהו הוא ההתבגרות ופיתוח הרגישות, הקשב והתבונה, שיביאו את האדם להבנה שהאמת היא גדולה ועשירה לאין סוף, שכל אדם וכל סיעה אוחזים בחלק ממנה, שכל הדעות נצרכות לשם ההתפתחות וההתעלות של האדם. שהאמת היא השלום. והשלום הוא כידוע שהכל יקבל מקום ויבוא על מקומו. תובנה זו תפתח את הלבבות ואת ה’ראשים’ ותוציא אותנו מהשכרון האנוכי ומההזיה הטוטלית. תובנה זו תביא לפתיחת הלבבות ושילוב הזרועות לעבודה משותפת של יצירה וחידוש על ידי השלמה והפריה הדדית. ‘עלמא ברזא איתקיימא’. הר”ז יהפוך לאו”ר. תתחדש התנועה של דיאלוג ואינטראקציה, מפגש וחיבור, אחדות והכללה של כל הארות והכוחות, הנטיות והאידיאולוגיות (כולל האידיאולוגיה של ‘קץ האידיאולוגיה’). התגר יהיה לשאוף ולבנות חיים מלאים ושלמים באופן שלא יקפח אף כח ולא יפריז באף כח. עולם התהו הוא עולם של ‘אורות מרובים בכלים מעטים וחלשים’. אנחנו קרואים לבנות כלים רבים ומשוכללים, שיוכלו להכיל יחד את כל האורות. כל צופייך – מיתוגיה, אידיאולוגיה, אגולוגיה – נשאו קול יחדיו ירננו.


לגלות מסכת

למדונו חכמים קדומים ש’כל הדרכים בחזקת סכנה’. הוסיפו עליהם חכמי זמננו ש’כל הדומה עלינו למישור הוא למעשה מדרון חלקלק’. אז מה עושים? לא יוצאים מהבית? לא מהלכים בדרכים? מבטלים את טבעיות החיים כדי לא לחטוא (אורות התשובה ה ו)? או שנזהרים ומזהירים, מתבוננים ומקשיבים, משוחחים ודנים, שוקלים היטב ומכריעים לכף זכות.

על שלושה דברים העולם של התיקון עומד: על היושר ועל הענווה ועל העוז. אין כל סיבה לאמץ את האידיאולוגיה (כל אידיאולוגיה) עם כל קליפותיה. אין כל סיבה לאמץ את האגולוגיה על כל קליפותיה. הבה ‘נגלה מסכת’ (מאמרי ראי”ה 84) ונעלה ניצוצות מכל האידיאולוגיות (כולל מהאידיאולוגיה העתיקה – המיתולוגיה,  ומהאידיאולוגיה העכשווית – ה’אגולוגיה’ המקדשת את היחיד וקיומו וכו’) ונצרף אותם יחדו מלאכת חושב רוקם למשכן, לבית שיתן מקום ותקומה לכל האדם כולו ולא רק לחלקים ממנו.


[1] אידאולוגיה היא ביטוי מילולי של ערכים, סנטימנטים ואינטרסים של מנסח או מקבל רעיון ניהול חיים. ניתן להגיד כי אידאולוגיה היא השקפת עולם כוללת, המתייחסת למציאות הנוכחית והעתידית כאשר מטרתה היא ליצור מסגרת רעיונית המאפשרת לאדם לארגן ולהבין את העולם שבו הוא מתקיים ולפעול לשינויו או שימורו. המונח ה”אידאולוגיה” הופיע לראשונה בכתביו של המהפכן הצרפתי אנטואן דסוט דה טרסי (Antoine Desutte de Tracy) אשר השתמש בצירוף המונחים idea – logus – על מנת ליצור תחום ידע חדש – מדע הרעיונות.

האידיאולוגיות המרכזיות במאה ה19 – 20: הסוציאליזם שהצליח כקומוניזם ברוסיה וכסוציאל-דמוקרטיה במערב אירופה, הפאשיזם שהתפתח בראשית המאה העשרים והצליח במיוחד באיטליה, ובגרמניה כנאציזם, הליברליזם שהשפיע על כל המערב ותרם הן ליצירת הסוציאל-דמוקרטיה והן השפיע רבות בארצות הברית, הלאומיות המודרנית שנחלה הצלחה רבה הן במאה ה-19 והן במאה ה-20.

מאז שנות ה-70 של המאה ה-20 ירדה קרנן של האידאולוגיות כדרך ליצירת שינוי פוליטי או חברתי, בעיקר עקב המחיר שהן גובות מן החברה, וחוסר היכולת שלהן לממש את האוטופיות אליה הן שואפות. מידע נוסף על נושא זה ניתן למצוא בעיון ברעיון “קץ האידאולוגיה” משנות ה-50 של המאה ה-20, ועליית הפוסט מודרניזם. (מתוך ויקיפדיה ערך אידיאולוגיה)

האם ניתן להימנע מן הקלישאה שלפיה אידאולוגיה הוא אחד המונחים המשפיעים והשנויים ביותר במחלוקת במדעי התרבות? בפרפראזה על דברי הגל במבוא לתולדות הפילוסופיה אפשר לומר כי העיסוק במושג אידאולוגיה הוא למעשה עיסוק בתולדות הפולמוסים הכרוכים בו. בספרו אידאולוגיה, מונה טרי איגלטון (Eagleton, 1991) לא פחות מ-16 הגדרות למילה זו. האם ניתן לקבל את ההגדרה ה-17, זו של איגלטון עצמו, המציע לראות באידאולוגיה קודם כול “טקסט” המופיע בתוך רקמות של שיטות חשיבה שונות? עוצמתה וחולשתה של האידאולוגיה נובעת ממבנה השיח שלה: האידאולוגיה משרטטת תמונת מציאות טוטלית הרתומה ללוגיקה הדוקה ומופשטת שאינה חדירה כלל ל”עולם” שבחוץ. על אף הטענה הרווחת כי אנו חיים היום בעידן פוסט-אידאולוגי, המתנער מן הזיקה הטראומטית שנוצרה בין אידאולגיה למחשבה טוטליטרית במחצית הראשונה של המאה ה-20, יש לומר, כי גם בימינו אנו חווים את עריצותה של האידאולגיה הצרכנית הרתומה כול כולה לכוחות השוק.

בטרם נפנה לדיון היסטורי מתבקשת הבחנה בסיסית בין השימוש הפופולרי במונח, שימוש הרווח באמצעי התקשורת, לבין השימוש הביקורתי בו, הנוהג במדעי התרבות. אמצעי התקשורת נוהגים להשתמש ב”אידאולוגיה” לציון קובץ מהודק של רעיונות פוליטיים מופשטים המושלכים על ה”מציאות” ומנסים לכפוף אותה לחזונם של בעלי הרעיונות. במובן זה, המונח אידאולוגיה משמש כניגודו של המושג פרגמטיזם (Kavanagh, 1990). הוא מציין התנהגות פנאטית, המתנגדת לפשרות ודוחה את רב-גוניותם של החיים (מינוח זה רווח במיוחד בתקשורת האמריקאית). עם זאת, המונח אידאולוגיה יכול להופיע גם בהקשר חיובי: סך האמונות והדעות המקובלות בחברה, מכשיר מגייס המאפשר לכידות חברתית לקראת מאבק על חזון אוטופי משותף. תפקידם של מדעי התרבות הוא לתאר באופן ביקורתי את ההגדרות השונות שניתנו למונח, תוך מיקומן באקלים אינטלקטואלי משתנה.

אלתוסר, המושפע מלאקאן, מעניק לאידאולוגיה מעמד של לא-מודע תרבותי, הזהה לקיום עצמו; האידאולוגיה אינה מתייחסת לרעיונות אובייקטיביים אלא למה שאנשים מאמינים בו. משום כך הוא שולל את התורה המרקסיסטית המדברת על שחרור האדם מעול האידאולוגיה לאחר כינונו של המשטר הקומוניסטי. ועוד: לפי תפיסתו, המערכת האידאולוגית איננה מתקיימת בחלל שבו פועל סובייקט רציונלי, ליברלי והומניסטי מן הטיפוס הישן: האידאולוגיה נותנת ביטוי לחלופה הדמיונית המצויה בבסיס קיומו העכשווי. במובן זה מתקרבת עמדתו לתפיסת האיווי של לאקאן (Lacan, Seminar Book II, 1988: 228-229). אלתוסר, כמו לאקאן, מתבונן במנגנונים הדמיוניים שמכוננים את האני. מנגנונים אלה מבטאים שלילה טהורה. הם זהים למושג הממשי אצל לאקאן. במובן אחר, עמדתו של אלתוסר קרובה לתפיסת המיתוס אצל קלוד לוי-שטראוס (לוי-שטראוס, [1962] 1973: 45-13; Lévi-Strauss, 1969) ורולאן בארת (בארת, [1957] 1998: 294-233). בדומה לאידאולוגיה, גם המיתוס מייצר משמעות פסידו-טבעית הנותנת ביטוי לערכים שבהן מחזיק המיתולוג, ולא לעובדות. כאשר אנו מצרפים תפיסות אלו, אנו מקבלים הגדרה של האידאולוגיה כטקסט, כלומר כשיטה של ייצוג (System of Representation). מגמה זו ממקמת את אלתוסר בתוך המסורת הכללית של החשיבה הפוסט-סטרוקטורליסטית.

ברמה היומיומית עשויה האידאולוגיה להופיע כסוג של נוקשות מחשבתית המתייצבת מול הנטייה הספונטנית, האינדיווידואלית והליבידינלית של החיים. זוהי הנטייה אחר מהות מופשטת, כוח עליון שאותו מייצגים האל, החוק, המדינה, המפלגה, האמת וכדומה. מנקודת מבט פסיכואנליטית לאקאניאנית, זוהי התשוקה אל האחר הגדול, התשוקה אל “השיטה”, אל הממד הטרנסצנדנטלי שבשיטה, שמביא בסופו של דבר להשפלת האנושי. דברים אלה נכונים ביתר שאת לאור העובדה כי האנושות כבר חוותה באופן טראומטי את נצחונן של שיטות אידאולוגיות טוטליטריות ששלטו בגורלם של בני אדם במחצית הראשונה של המאה ה-20. “נצחון” זה הביא את האנושות לרגעי השפל הגדולים שלה: תהליך מתמשך של הכחדת האינדיווידואליות והספונטניות שהתבצע בחסותן של אידאולוגיות נציונליסטיות וסטליניסטיות באירופה כולה (ע”ע שואה) (ארנדט, [1951] 2010: 671-668). (מתוך האנציקלופדיה של הרעיונות / אידאולוגיה (Ideology) / דוד גורביץ’ ודן ערב)

[2]  ביטוי חריף לקטגוריה על האידיאלוגיה נתנה חנה ארדנט בספרה יסודות הטוטליטריות: “כל עוד אין מאמינים בהן ברצינות, האידיאולוגיות אינן מזיקות, אינן ביקורתיות, והן לא יותר מהשקפות שרירותיות. אולם משעה שמאמצים את טענתן לתקפות טוטלית באופן מילולי, הן נעשות לגלעינים של שיטות הגיוניות, שבהן, כמו במערכות של פרנואידים, דבר רודף דבר באופן כולל ואף הכרחי מרגע שאומצה ההנחה הראשונה. טירופן של שיטות אלה מצוי לא רק בהנחתן הראשונית אלא גם בהגיוניות המאפיינת את מבניהן” (ארנדט, [1951] 2010: 672). (מתוך האנציקלופדיה של הרעיונות / אידאולוגיה (Ideology) / דוד גורביץ’ ודן ערב)

[3] “קץ האידאולוגיה” הוא ביטוי מקובל למושג היסטורי, המתאר שינויים באורח החשיבה האנושי בעידן הפוסט-מודרני. “קץ האידאולוגיה” מוגדר כתאוריה סוציולוגית/היסטורית שאינה רשמית, וקיימות גישות רבות לתיאור ולפירוש תהליך זה. התאוריה של “קץ האידאולוגיה” היא נדבך מרכזי מהגותו של הסוציולוג דניאל בל, אשר ספרו בשם זה ניתח והגדיר את התופעה מבחינה סוציולוגית. בל טען כי אנו חיים בתקופה בה האידאולוגיות הישנות באות אל קיצן מבלי שתקום להן חלופה. בל התייחס לאידאולוגיה כמנוף דרכו יוצר האדם שינויים חברתיים ומבניים בעולמו. על פי בל, התמוטטות האידאולוגיות הישנות (ובפרט הסוציאליזם) מותירה את האדם הבודד ללא כלים מוסריים ואידאולוגים על מנת לנסח את השינוי אשר הוא מבקש לממש בעולמו, וללא הכוחות לבצעם. עם זאת, סוציולוגים ביקורתיים (ובמידה מסוימת אף בל עצמו בשנים שלאחר מכן) מסתייגים מן המונח. זאת כיוון שסוציולוגים ביקורתיים רואים גם ב”קץ האידאולוגיה” סוג של אידאולוגיה פוליטית, באותה מידה כמו האידאולוגיות הפוליטיות אשר לטענת בל כבר אינן מרכזיות בשיח הפוליטי. (מתוך ויקיפדיה, קץ האידיאולוגיה)

[4] בימינו מקובלת ההנחה כי סיפורי-העל של האנושות – האידיאולוגיות הגדולות שרווחו במחצית הראשונה של המאה ה-20 – כבר נפלו. ואולם גם בעידן פוסט-אידאולוגי, לכאורה, משגשגת  אידאולוגיה אחת אותה אנו מקיימים באדיקות, היא האידאולוגיה של הצריכה והשוק. בעידן הניאו-ליברלי, כוחות השוק נתפסים כממשות טוטלית שאין עליה עוררין. דווקא הביזוי הקולני של רעיון האידאולוגיה בימינו, תוך הבלטת האינדיווידואליות וחופש הבחירה, הוא שמאפשר לנו לקיימו בפועל (Žižek, 1989: 33). את התוצאה ניתן לכנות “האידאולוגיה של הציניות” (Sloterdijk, 1988). הציניקן אינו מאמין ולו במילה אחת שיוצאת מפיו, וכמובן אינו מאמין במה שהוא עושה. ואולם בחסות אי-האמון הופך הציניקן לאחרון האידאולוגים המקיימים את מה שאין הם מאמינים בו (בארת, [1957] 1998: 59-57). במילים אחרות, אנו ממשיכים לחיות את הפנטזיות שלנו כאילו היו מציאות של ממש. ואולם האם אין באמירה זו משום הודאה שעידן האידאולוגיות לא תם? (מתוך האנציקלופדיה של הרעיונות / אידאולוגיה (Ideology) / דוד גורביץ’ ודן ערב)