Print Friendly, PDF & Email

דרך התורה ודרך היין – דרשה לשבת שמיני 

אור צל וחושך

בספר שמות מתרחשים שלושה אירועים מכוננים: יציאת מצרים – מתן תורה – השראת השכינה במשכן.

לכל אירוע מכונן יש את ה'צל' שלו. ביציאת מצרים – הסירוב של חלק גדול מעם ישראל לצאת. במתן תורה – חטא העגל. ביום חנוכת המשכן – חטא נדב ואביהוא. לכל 'צל' יש את ה'חושך' שלו. מות סרבני הגאולה במכת החושך. התחדשות זוהמת הנחש – תגרת יד היצר וגזרת המוות. מות בני אהרון.

לשאלה מה היה חטאם של בני אהרון, תשובות רבות העולות מן התורה וממדרשי חז"ל[1]. אחת התשובות, נלמדת על ידי חז"ל מהדיבור המתייחד לאהרון מיד לאחר מות בניו:

(ח) וַיְדַבֵּר יְדֹוָד אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: (ט) יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם: (ויקרא פרק י)

המסקנה כמעט מתחייבת. חטאם היה שתית יין וליתר דיוק כניסה אל הקודש כשהם שתויי יין.


קינה ודרשה על היין

פרק כג בספר משלי מסתיים בדרשה מוסרית שירית ואירונית בגנות ההתמכרות ליין:

(כט) לְמִי אוֹי לְמִי אֲבוֹי לְמִי מִדְיָנִים לְמִי שִׂיחַ לְמִי פְּצָעִים חִנָּם לְמִי חַכְלִלוּת עֵינָיִם: (ל) לַמְאַחֲרִים עַל הַיָּיִן לַבָּאִים לַחְקוֹר מִמְסָךְ: (לא) אַל תֵּרֶא יַיִן כִּי יִתְאַדָּם כִּי יִתֵּן בַּכּוֹס עֵינוֹ יִתְהַלֵּךְ בְּמֵישָׁרִים: (לב) אַחֲרִיתוֹ כְּנָחָשׁ יִשָּׁךְ וּכְצִפְעֹנִי יַפְרִשׁ: (לג) עֵינֶיךָ יִרְאוּ זָרוֹת וְלִבְּךָ יְדַבֵּר תַּהְפֻּכוֹת: (לד) וְהָיִיתָ כְּשֹׁכֵב בְּלֶב יָם וּכְשֹׁכֵב בְּרֹאשׁ חִבֵּל:(לה) הִכּוּנִי בַל חָלִיתִי הֲלָמוּנִי בַּל יָדָעְתִּי מָתַי אָקִיץ אוֹסִיף אֲבַקְשֶׁנּוּ עוֹד:

האירוניה באה לידי ביטוי בפסוק האחרון המעיד על כך שהמוכיח בשער 'מפוכח' לגמרי ויודע שדבריו לא יועילו…


חטאם של נדב ואביהוא

בפסוק: אַחֲרִיתוֹ כְּנָחָשׁ יִשָּׁךְ וּכְצִפְעֹנִי יַפְרִשׁ: פותחים חז"ל במדרש ויקרא רבה שעל פרשתנו, את הדרשה על חטאם של נדב ואביהוא.

אַחֲרִיתוֹ כְּנָחָשׁ יִשָּׁךְ וּכְצִפְעֹנִי יַפְרִשׁ:

מה צפעון זה מפריש בין מיתה לחיים כך הפריש יין בין אדם לחוה למיתה, דא"ר יהודה ב"ר אלעאי: אותו העץ שאכל ממנו אדם ענבים היו

ד"א וכצפעוני יפריש, מה צפעון זה מפריש בין מיתה לחיים כך הפריש יין בין נח לבניו לעבדות.

ד"א וכצפעוני יפריש, מה צפעון זה מפריש בין מיתה לחיים כך הפריש יין בין לוט לבנותיו לממזרות,

ד"א וכצפעוני יפריש, מה צפעון הזה מפריש בין חיים למתים, כך הפריש היין בין עשרת השבטים לגלות,

ד"א וכצפעוני יפריש, מה הצפעון הזה מפריש בין חיים למות כך הפריש היין בין שבט יהודה לשבט בנימין לגלות,

ד"א וכצפעוני יפריש, מה הצפעון הזה מפריש בין חיים למות כך הפריש היין בין אחשורוש לושתי המלכה למיתה,

ד"א וכצפעוני יפריש, מה הצפעון הזה מפריש בין חיים למתים כן הפריש היין בין מלכות למלכות למיתה

ד"א וכצפעוני יפריש, מה צפעון הזה מפריש בין מיתה לחיים כן הפריש יין בין אהרן לבניו למיתה. – דרש ר' ישמעאל לא מתו שני בני אהרן אלא על ידי שנכנסו שתויי יין.

(ויקרא רבה פרשה יב)

המסר של המדרש ברור ונחרץ. כל הנפילות הגדולות בתולדות האדם וישראל היו בשל שתיית יין וזה היה גם חטאם של נדב ואביהוא.

השאלה המתבקשת היא, מדוע האדם, ולא רק הפשוט ואנחנו, אלא גם ואולי דווקא אנשים גדולים, נמשכו ונמשכים אל היין, למרות כל הנזקים שהביאה שתייתו עליהם ועלינו?

לכאורה, המדרש אינו שואל  שאלה זו וממילא לא עונה עליה, אלא מביא בעקבות דרשה זו דרשות וספורים המתארים באופן חי וצבעוני את הכשלון שבשכרות ואת נזקיה. אביא סיפור אחד מכאן וסיפור נוסף ממדרש תנחומא (מאוד מומלץ לעשות ביקורי בית נינוחים בשני המדרשים). נתבונן בהם וננסה להבין מה הם מוסיפים על כתב התביעה החריף כנגד פשע השתיה הלקוח היישר מבית הדין הבינלאומי לפשעים נגד האנושות… לא נופתע מכך שהם יעשו את התמונה למורכבת ומרתקת ומאתגרת יותר.


אבות ובנים ויין

א"ר אחא: מעשה באדם אחד שהיה מוכר כל כלי ביתו, ושותה בהן יין, קורות ביתו, ושותה בהן יין

והיו בניו מלינים ואומרים: אין זקן זה יוצא מן העולם, אלא לאחר שיכלה כל ממונו (על היין) ולא יותיר לנו מאומה!

מה נעשה לו?

הבה ונשקה אותו יין ונשכר אותו, נאמר שהוא מת, נטען אותו ונוציאו מהבית אל בית הקברות

עשו כן. השקוהו לשוכרה והוציאוהו ונתנוהו באחד מבתי העלמין

עברו מוכרי יין בשער בית העלמין בדרך לבוא אל אותה עיר ושמעו שהתחדשה בעיר גזרת מס על סחורות.

אמרו הבה ונפרוק נאדות אלה באחד הקברים ונלך

עשו כך. פרקו את מטענם בבית העלמין והלכו לברר על דבר הקול שיצא בעיר

והיה שם אותו האיש והם ראוהו אך סברו שהוא מת

משנתעורר משנתו, ראה נאד  מעל ראשו, פתח אותו, נתנו בפיו והחל לשתות מהיין שבו

כיוון ששתה לרוויה פצח בזמר

לאחר שלושה ימים, אמרו בניו: הבה נלך ונראה את אבינו, אם חי או מת הוא

הלכו ומצאוהו ונאד היין בפיו והוא מסב ושותה

אמרו לו: אף כאן בין המתים, לא עזבך בוראך, ובחיים הותירך

הואיל ומן השמים נתנו לך יין, אין אנו יודעים מה נעשה לך?

נביאך הביתה ונתקן לך מכסה יומית של יין

כך עשו ובכל יום (תמידים כסדרן…), היה אחד מהם משקה אותו…

(ויקרא רבה פרשה יב)

גם במדרש תנחומא, לאחר דיון קצר אך מורכב יותר בגנות היין, מובא סיפור על אבא שיכור. גם הסיפור מורכב יותר:

הזהרו מן היין כי היין מביא את האדם לכל עבירות שבעולם, לזנות ולשפיכות דמים ולגניבה ולכל עבירות שבעולם!

והלא משמח לב האדם? ומשבחו הכתוב, כמו הקורא בתורה!

שנאמר (תהלים קד) ויין ישמח לבב אנוש, ואומר (שם יט) פקודי ה' ישרים משמחי לב,

ועוד, כי לעוסק בתורה ובפקודיו ינחיל גן עדן, כמו שנאמר (דברים ל) כי היא חייך ואורך ימיך. והשכור, בעוד שהיין בו, הוא יושב בשמחה, כמו שהוא יושב בגן עדן.

כמו אותו תלמיד שהיה חסיד והיה לו אבא שהיה שותה יין לרוב

ובכל זמן שהיה נופל בשוק היו באים נערים ומכים אותו באבנים ובצרורות וצווחין וקוראים אחריו: 'ראו שיכור זה'

וכשרואה בנו החסיד, הוא נכלם ושואל את נפשו למות.

ובכל יום אומר לו, אבא, אני אשגר ויביאו לך לביתך מכל היין שמוכרין במדינה, ולא תלך לשתות בבית היין, שאתה עושה חרפה ממני וממך.

והוא אומר לו כן פעם אחת ושתים בכל יום, עד שאמר אביו, שיעשה כמו שהוא אומר, שלא ילך לשתות בבית היין.

וכן עשה החסיד, שהוא עושה לו בכל יום ובכל לילה מאכל ומשתה, ומיישנו במטתו, ואחר הולך לו.

פעם אחת היה יורד מטר, ויצא החסיד לשוק, והיה הולך לבית הכנסת לתפלה, וראה שכור אחד שהוא שוכב בשוק ואמת המים יורד עליו, והבחורים והנערים מכין אותו באבנים ובצרורין ומשליכין חומר בפניו ובתוך פיו.

אמר בלבו, אלך לאבא ואביאנו לכאן ואראה לו זה השכור והחרפה שעושין ממנו הבחורים והנערים, אולי ימנע פיו מלשתות בבית היין ולהשתכר.

וכן עשה, הביאו לשם והראהו לו.

מה עשה אביו הזקן. הלך אצל השכור ושאל לו, באיזה בית שתה אותו יין שהיה משתכר בו.

אמר לו בנו החסיד, אבא, בשביל זה קראתיך? אלא שתראה החרפה שעושים לזה, כי כן עושים לך בעת שאתה שותה, אולי שתמנע פיך מלשתות בבית היין.

אמר לו, בני, בחיי אין לי תענוג וגן עדן אלא זה.

כששמע החסיד, הלך לו במפח נפש.

***

אבל לא כשמחת היין, הפקודים והתורה, כי היין כשיצא מגופו, והיגון בא בלבו, זה יוצא וזה בא. והתורה והמצוה, הוא העונג והשמחה בעולם הזה ובעולם הבא,

שנאמר, כי היא חייך ואורך ימיך, בעולם הזה ובעולם הבא שכולו ארוך.

(ורשא, פרשת שמיני סימן יא)


המסר שמבעד למוסר

מבעד המסר המוסרי הפשוט של הספורים בגנות ההתמכרות ליין והשכרות, ניבט מסר עמוק יותר, המציץ וקורץ לנו על ידי הרוח ההומוריסטית והמשעשעת שבספורים, ועל ידי סיומם שאינו רק מפתיע, אלא חותר תחת המסר הגלוי שלהם.

בשני הספורים הבנים (זו ללא ספק קריצה אירונית של הדרשן) הם נציגי הראיה המפוכחת והמוסרית, והאבות הינם שכורים מכורים ליין והבנים מנסים לגמול את אביהם מהתמכרותו ההרסנית והמבישה. בשני הספורים הבנים נכשלים למרבית ההפתעה ולמגינת נפשם, והאבות השיכורים יוצאים וידם על העליונה.

הסיבה לכישלונם של הבנים כפולה: א. בשני הספורים הבנים דואגים (בעיקר) לעצמם (בטחון כלכלי / כבוד חברתי) ולא לאבא. ב. ממילא, בשניהם הבנים לא מבינים מה עומד ביסוד שתיית היין של האבות ולמה היא מכוונת. זו הסיבה לכך שהם נכשלים במאמציהם לגמול את אביהם.

אפשר לומר שהמסר בשני הספורים, הוא שגם התנהלות מוסרית צודקת צריכה לבוא ממניעים טהורים.


המסר שמבעד למסר

אפשר שהמסר העמוק יותר של סיפורי יין אלה הוא הסוד של ההימשכות ליין וההתמכרות אליו, שאם לא נבין אותו, אולי נצליח להתגבר על החולשה הזו, אך לא נשכיל להעלותה לשרשה שבקדושה.

בשני הספורים המתח ותנועה בין הבית לחוץ (בית הקברות והשוק), הוא הביטוי לפער ולניגוד שבין הראיה של הבנים והאבות, והוא המפתח להבנת האבות.

בספור הראשון הבנים לא יכולים להבין מדוע האב מחריב את עולמו ועולמם הכלכלי (כלי וקורות ביתו – ביתם) בעבור היין, ומגיעים מתוך כל להחלטה דרמטית ואכזרית (שנראה שהתחרטו עליה כעבור שלושה ימים).

 בספור השני הבן לא מוכן לסבול את החרפה שהאב מביא על עצמו ועליו ולכן מוכן לספק לאביו את כל כמות ואיכות היין האהובה עליו ובלבד שיהא זה בחדרי חדרים בביתו. מעשהו של הבן 'החסיד' אכן חומל הרבה יותר, אבל גם הוא מחמיץ את העיקר.

בשני הספורים המציאות / ההשגחה האלוהית טופחת על פני הבנים ומבקשת לעורר אותם מ'שכרותם' המוסרית (לא ברור באיזו מידה של הצלחה).

בספור הראשון מתברר שהאבא מחריב את הבית (כלכלית) כיוון שהוא מבקש לצאת ממנו למרחב חיים גדול יותר. בהוצאתו ל'בית העלמין', מממשים בניו הכועסים (כמובן שלא במודעות וכוונה) את חלומו.

בספור השני, דווקא על ידי הוצאתו של האבא החוצה, להיווכח בחרפה שהיין מביא על שותיו, מתברר שמה שאבא רוצה, הוא את ההתענגות על העדן המיוחד שלו (שלו יזכה רק אם יגלה את היין המיוחד שלו…), ושהיא מצויה דווקא ביציאה מן הגבולות של הבית וגם מהמרחב של כבוד ובזיון, ולא בהכנסת היין אל תוכו.

יוצא אם כך, שהמדרש בהחלט ער לשאלה על סוד הכריזמטיות של יין ותשובתו בכללות היא שזהו ביטוי לכמיהה של האדם לפרוץ את גבולות החיים הטבעיים ולהתעלות למעלות גבוהות של חירות וקדושה.


שביעי של פסח ושבת שמיני – דרך התורה ודרך היין

השבת היא שבת שמיני, שמיד לאחר שביעי של פסח. השבע והשמונה הם מספרים יסודיים. שבע – הקדושה המופיעה באופק של הטבע. שמונה – הקדושה המופיעה מתוך פריצת גבולות הטבע. וכבר למדנו החכם באדם: תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה וְגַם לִשְׁמוֹנָה כִּי לֹא תֵדַע מַה יִּהְיֶה רָעָה עַל הָאָרֶץ: (קהלת יא  ב)

סוד כל החיים האנושיים, כיחיד וכחברה, הוא התשוקה לסוד. כל החיים האנושיים, כיחיד וכחברה, אינם אלא ניסיון לגלות את הסוד. לפרוץ את מיצרי הטבע ולצאת אל מרחבים. מן המיצר קראתי י-ה ענני במרחב-יה.

שני הדרכים לפרוץ את הטבע הם: היין והתורה (כפשוטם וכמטאפורות)!

היין היא הדרך הקצרה – ארוכה. התורה, בלימודה ובמצוותיה, היא הדרך הארוכה – קצרה.

החטא היסודי של האדם אינו היוהרה אלא קוצר הרוח. (על פי אחד מהמדרשים כל שאדם הראשון היה צריך לעשות, הוא להמתין לכניסת השבת ואז יכול היה לאכול מעץ הדעת כמו גם מעץ החיים). סרבני הגאולה מצריים רוצים גאולה כאן ועכשיו. המחוללים סביב העגל רוצים להשרות שכינה בתחתונים כאן ועכשיו. בני אהרון מבקשים לבוא – לעלות אל הקודש העליון כאן ועכשיו. והיא לא תצלח…

הלקח מכל שלושת האירועים המכוננים האלה הוא שאף על פי שהתשוקה לפרוץ את גדרות הטבע המיצר ומימר, להוריד את השמים לארץ ולהעלות את הארץ לשמיים, היא טבעית ורצויה. הדרך אינה דרך השיכרון, האקסטזה וההתענגות, אלא דרך הפיכחון, העמל והתיקון.  הקדושה המיוחלת, ראשית ראשיתה מתנה, ראשיתה ועיקרה עבודה ורק סופה מתנה.

החיים ישראליים, יסודם הוא הצימאון לאל-חי, ומבוקשם הוא הדרור וקודש הקודשים. אמנם עיקרם, חיים אנושיים טבעיים בעולם הזה. עבודת התורה והמצוות (הנותנת מקום של כבוד ליין) שבחיים אלו,  היא הדרך המוליכה אותנו מה'שבע' ל'שמונה', ומכשירה אותנו להשראת השכינה העליונה.


[1] ריבויין מעיד על כך שאף אחת לא באמת מספקת ומתיישבת על הלב והדעת. ראה מאמרו של אביגדור שנאן המכנס את כל פירושי / מדרשי חז"ל על חטא נדב ואביהוא.