Print Friendly, PDF & Email

לסמוך תפלה לתשובה

יום אחד, מצאתי את עצמי מחליף את המילה 'תפילה' במילה 'תשובה', בפסקאות המפורסמות מההקדמה לעולת ראי"ה. לאחר שסיימתי את ההחלפה, התבוננתי בתוצאה ונוכחתי 'כי טוב'. אנסה לשתף אתכם בקורת הרוח שלי ממעשה המשובה הטקסטואלי הזה.


התשובה המתמדת הכמוסה של הנשמה

1 – רצוא

אין התשובה באה כתיקונה, כי אם מתוך המחשבה שבאמת הנשמה היא תמיד שבה.

הלא היא עפה ומתרפקת על דודה בלא שום הפסק כלל,

אלא שבשעת התשובה המעשית, הרי התשובה הנשמתית התדירית היא מתגלה בפעל,

וזהו עידונה ועינוגה, הדרה ותפארתה, של התשובה,

שהיא מתדמה לשושנה, הפותחת את עליה הנאים לקראת הטל,

או נכח קרני השמש המופיעים עליה באורה,  

ולכן, 'הלואי שישוב אדם כל היום כולו'.

2 – ושוב

התשובה המתמדת של הנשמה מתאמצת היא תמיד לצאת מן ההעלם אל הגילוי,

להתפשט על כל כחות החיים של כל הרוח והנפש, וכל כחות חיי הגויה כולה,  

והיא משתוקקת ג"כ לגלות את מהותה וכח פעולתה על כל הסביבה, על כל העולם והחיים,  

ולשם כך צריכים אנו לחשבונו של עולם שבא ע"י תורה וחכמה,

ונמצא מתוך כך, שעבודת התורה כולה וכל חכמתה,

היא התגלותה המתמידה של תשובתה הכמוסה של הנשמה,

נשמת כל חי תברך את שמך ד' אלקינו.

התשובה היא פעימת החיים העצמית. התנועה העצמית. העצמות.

התשובה היא אהבה. מבע כפול של אהבה, אהבה של 'רצוא אל ד' (1) ואהבה של 'שוב' אל העולם (2).

אהבה של ביטול ודומיה (1) שמתוכה נמשכת אהבה של ביטוי והבעה (2). אהבה של התייחדות, זיווג, (1), הנמשכת בהתעצמות, הריון, לידה (2). אהבה של התרפקות פסיבית (1),  הנמשכת ביצירה אקטיבית (2). אהבה של יש(2)  מאין (1).

כל זה נכון גם ביחס לתפלה.


התשובה היא האידיאל של כל העולמים

התשובה היא האידיאל של כל העולמים,

כל ההוויה כולה למקור חייה היא עורגת.

כל צמח, וכל שיח, כל גרגר חול, וכל רגב אדמה,  

כל אשר בו חיים נגלים, וכל אשר בו חיים כמוסים,

כל קטני היצירה, וכל גדוליה,

שחקי מעל, ושרפי קודש,

כל הפרטיות שביש, וכל כללותו,  

הכל הומה שואף עורג ושוקק, לחמדת שלמות מקורו העליון, החי הקדוש הטהור והכביר.

והאדם סופג את כל השקיקות הללו בכל עת ובכל שעה,

והוא מתרומם ומתעלה בתשוקות קדשו,

ובא תור הגילוי, לתשוקות רוממות אל אלה, בתשובה,  

המכה גלי אורה, היוצאת בחופש עזה, בהגיון שיח קדשה, למרחבי אל,  

מרומם הוא האדם בתשובה את כל היצור,

מאחד הוא עמו את כל היש,  

מעלה את הכל, מרומם אל הכל, למקור הברכה, למקור החיים.  

כל מה שלמדנו על התשובה, נכון להוויה כולה ולא רק לאדם. יתר על כן, התשובה אינה מתחילה מהאדם אלא מההוויה. התשובה גדולה מאיתנו. היא מקומו של עולם ואדם ואין העולם והאדם מקומה. אנו איננו עושים תשובה, אלא נישאים על כנפי רוחה, גולשים על גליה, בוערים בשלהבותיה. התשובה (כמו האמונה, כמו האהבה) אינה שלנו, אלא אנו שלה. האדם הוא יצור מבורך. האדם קיבל מתנה  ייחודית – מודעות עצמית וסביבתית מפולשת, הכוללת אמפטיה עמוקה להוויה כולה. באמצעות מתנה זו קרוא האדם להביע את עצמו ואת ההוויה כולה, לתמלל את הניגון הכללי של ההוויה כולה, להיות לפה לכל המייחלים, לשיר את שירת האהבה, האמונה, התשובה. ובכך להנביע ולהוציא מהעלם לגילוי את העצמיות של ההוויה כולה ושלו.

כל זה נכון כמובן גם ביחס לתפלה.

כן, זו מיסטיקה (אי אפשר שלא לשים לב לדמיון ל'העלאת ניצוצות מהקליפות'). מה לעשות, ההוויה היא מיסטית, האדם הוא מיסטי. האינסופיות האלוקית היא בוודאי 'מיסטית'. 'עלמא ברזא איתקיימא'. החיים הם מסתורין שיותר ממה שיש לפענח אותו יש לחיות אותו. אמנם מי שקשה לו, יכול להתחיל מרדוקציה אנתרופולוגית סובייקטיבית ואפשר שדווקא מן המיצר הפסיכולוגי יצא אל המרחב ויזכה גם הוא לשמוע את סוד ההוויה ולחיות אותו. ישכיל להחיות ולא רק לחיות. לתת ולא רק לקחת. ויתקיים בו: 'תשובתי דבר איננה מבקשת, תשובתי אחת, והיא אומרת: הא לך!'


ופשוטים הדברים

הקשר בין תפלה לתשובה, עולה באופן ברור ממקומות רבים בדברי הראי"ה על התפלה ועל התשובה. שתי פסקאות הבאות אומרות שהתשובה היא האידיאל של כל ההוויה המתגלה באדם. יתר על כך, הראשונה מתייחסת לתנועת ה'רצוא' של התשובה (מעולמיות לאלוהיות) והשנייה ל'שוב' (שאיפת המציאות להיות יותר טובה).

1 – רצוא

מהלך כל היש הוא בנוי על יסוד התשובה. ההוויות מתגלות בתור ירידה מאלוקיות לעולמיות, שהיא כמו השפלה ו"מיתה" נוראה, אשר כל הירידות שבעולם, מדרגה לדרגה, מריבוי כשרון וקנין למעוט כשרון וקנין, לא ישוו לה. וכל זה נעשה ע"פ המשקל העליון של שפיטת הצדק, המשערת את משפט ההוויות בטרם כל יציר נברא, ויש בחסד עליון של "עולם חסד יבנה" משום מדת הגבורה והדין של רוח אלוקים המרחפת על פני המים. אמנם ירידה זו, הלא יסוד העלייה העליונה גנוז בה, ולפני סדר זמנים היא, הרי העלייה כרוכה כבר בה, ותהום רבה של המשפט והררי אל של הצדקה יחדיו ישקו. והולכים הדברים ומתבררים, שבים לאיתנם ביתר שאת ברוח האדם, שהתשובה היא חלקו ונחלתו, והיא דוגמא לכל היש ברום רוממות ובשפל תחתיות. (אורות התשובה פרק יא ד)

2 – ושוב

ממעמקים באה התשובה, מעומק גדול זה שאין הנפש היחידית האישית לגביה חטיבה בפני עצמה, אלא המשך מהגדולה ההווייתית הכללית.  הרצון של התשובה נוגע ברצון העולמי, במקורו העליון, וכיון שהזרם הכביר של שטף החיים הרצוניים פונה להיטיב, מיד נחלים רבים שוטפים בכל מלא היש לגלות את הטוב, ולהיטיב לכל. "גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם, ויחיד שעשה תשובה מוחלין לו ולעולם כולו". בצינור הגדול, שלשד החיים העצמיים שוטף שם, מתגלה האחדות של כל היש במקורו, וברוח- החיים המרחף של התשובה מתחדש הכל לטובה עליונה, מאירה ומצוחצחת. התשובה באה משאיפת המציאות כולה, להיות יותר טובה ומזוככת, יותר חסינה ומעולה ממה שהיא. בתוך חפץ זה חבוי כח-חיים של התגברות על המדה המוגבלת של ההוויה ועל חולשותיה. והתשובה הפרטית, של האדם היחיד, וקל וחומר של הצבור, שואבת היא את כחה ממקור חיים זה, שהוא פועל תמיד בעוזו פעולה בלתי פוסקת. (אורות התשובה פרק ו א)

'איזהו בן העולם הבא? הסומך תשובה לתפלה' העולם לתשובה (שהיא הגאולה) נברא. אדם לעמל התשובה נולד. ההוויה הולכת ושבה למקורה. התפלה מבקשת את התשובה, את הגאולה. התשובה מממשת את התפלה. נמצא שתפלה ותשובה וגאולה, הם גווני האור האחד.


נסים ונפלאות בבית המדרש

כדרכו של עולם הרוח והלימוד, תשובות לשאלות וצירופי סוגיות שונות, מזדמנים 'מאליהם' במהלך הלימוד. 'דברי תורה רעים זה לזה ודודים זה'. מהלכי הלימוד השונים, משוחחים זה עם זה, מאירים זה את זה, נותנים זה לזה ומקבלים זה מזה. כל מי שלמד פעם, מכיר את התופעה העקבית הזו.  

כך קרה לי גם הפעם. תוך כדי עריכת הדברים האלה לפרסום, נזכרתי במה שלמדתי אתמול בזוהר על התשובה. זה נושא למאמר בפני עצמו אבל ב'גדול', עבודת התשובה בזוהר, היא התפלה המתעטרת בצעקה, באנחה ובשוועה וביחוד בכי ובדמעה. הנה מקור אחד מרבים.

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, כָּל מִלִּין דְּעָלְמָא, תַּלְיָין בִּתְשׁוּבָה, וּבִצְלוֹתָא דְּצַלֵּי בַּר נָשׁ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְכָל שֶׁכֵּן, מַאן דְּאוֹשִׁיד דִּמְעִין בִּצְלוֹתֵיהּ, דְּלֵית לָךְ תַּרְעָא, דְּלָא עָאלִין אִינּוּן דִּמְעִין. מַה כְּתִיב וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד. וַתִּפְתַּח, דָּא שְׁכִינְתָּא, דְּקַיְּימָא עָלַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל, כְּאִימָּא עַל בְּנִין, וְהִיא פָּתְחָה תָּדִיר בִּזְכוּתֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל.

תרגום: אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, כָּל דִּבְרֵי הָעוֹלָם תְּלוּיִים בִּתְשׁוּבָה וּבִתְפִלָּה שֶׁמִּתְפַּלֵּל אָדָם לַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא, וְכָל שֶׁכֵּן מִי שֶׁשּׁוֹפֵךְ דְּמָעוֹת בִּתְפִלָּתוֹ, שֶׁאֵין לְךְ שַׁעַר שֶׁלֹּא נִכְנָסִים אוֹתָן דְּמָעוֹת. מַה כָּתוּב? וַתִּפְתַּח [בת פרעה] וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד. וַתִּפְתַּח – זוֹ שְׁכִינָה שֶׁעוֹמֶדֶת עַל יִשְׂרָאֵל כְּאֵם עַל הַבָּנִים, וְהִיא תָּמִיד פּוֹתַחַת בִּזְכוּתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל.

כֵּיוָן שֶׁפָּתְחָה, וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד, (ירמיה ל"א) יֶלֶד שַׁעֲשׁוּעִים. דְּאִינּוּן יִשְׂרָאֵל, דְּמִתְחַטָּאן קָמֵי מַלְכֵיהוֹן (נ"א מאביהון) בְּכֹלָּא, וּמִיָּד דְּמִתְחַנְּנָן קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, הַדְרֵי בִּתְשׁוּבָה, וּבָכָאן קָמֵיהּ, כִּבְרָא דְּבָכֵי קָמֵי אֲבוֹי, מַה כְּתִיב, וְהִנֵּה נַעַר בּוֹכֶה. כֵּיוָן דְּבָכֵי, אִתְעַדוּ (ס"א מתתברי) כָּל גִּזְרִין בִּישִׁין דְּעָלְמָא, מַה כְּתִיב וַתַּחְמוֹל עָלָיו, אִתְּעַר עֲלוֹי בְּרַחֲמִים, וּמְרַחֵם לֵיהּ.

תרגום: כֵּיוָן שֶׁפָּתְחָה – וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד, יֶלֶד שַׁעֲשׁוּעִים, שֶׁהֵם יִשְׂרָאֵל, שֶׁמִּתְחַטְּאִים לִפְנֵי מַלְכָּם (מאביהם) בַּכֹּל, וּמִיָּד שֶׁמִּתְחַנְּנִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, חוֹזְרִים בִּתְשׁוּבָה וּבוֹכִים לְפָנָיו כְּמוֹ בֵּן שֶׁבּוֹכֶה לִפְנֵי אָבִיו. מַה כָּתוּב? וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה. כֵּיוָן שֶׁבָּכָה, הָעָבְרוּ (נשתברו) כָּל הַגְּזֵרוֹת הָרָעוֹת שֶׁל הָעוֹלָם. מַה כְּתוּב? וַתַּחְמֹל עָליו, הִתְעוֹרְרָה עָלָיו בְּרַחֲמִים וְרִחֲמָה עָלָיו.

(זוהר שמות דף י"ב ע"ב ובמקומות נוספים)

אם כן הזוהר רואה בתפלה את 'מעשה' התשובה המעורר את הרחמים והחמלה האלוקיים המשברים את כל הגזרות הרעות וגואלים את ישראל.