Print Friendly, PDF & Email

יומן מסע – בית בלב ה(י)הודי שבוע 7

הנה חלף לו עוד שבוע מלא וגדוש באירועים ופעילות, מפגשים וחוויות. על קצה המזלג – ביום ראשון חגגו כאן את 'חג האחים והאחיות', שבו האחיות מתפללות על האחים, והאחים מעניקים להן מתנות, וכולם לבושים חגיגית, עודים תכשיטים וכמובן הנקודה האדומה על המצח. ביום שלישי ביקרנו בכפר האמנים הטיבטי (להלן). ובבית, לאורך כל השבוע, זרם של אורחים, סדנת הבישול ההודי המבוקשת שלנו, ערב 'פלאפל של סמדר' עם הסיפור שמאחוריו, הרבה שיחות שטח ועומק, צחוק ושירה, וגם לימוד ותפילה. כרגיל השיא בשבת לכל אורכה, בלילה וביום, בתפילות ובסעודות, בלימוד ובמשחקי הקלפים הנלהבים. במוצ"ש התאספנו לסליחות, וזו הייתה עבורי חוויה נהדרת (ומתקנת…).


כפר האמנים הטיבטי

ביום שלישי ביקרנו בכפר האומנים (האמנים) הטיבטי norbullingka שבפאתי דרמסלה. זהו מתחם נקי ומטופח, ציורי ושקט, של בתי מלאכה ובמרכזו מקדש טיבטי לא גדול אך יפה. נכנסנו לבתי המלאכה (עץ, מתכת, ציור, הדפסים, אריגה ועוד) וצפינו בהם באנשים ונשים מרוכזים ושקועים בשקט בעבודתם, ובכל זאת מפנים מבט ומשגרים חיוך. אוירה של צניעות ופשטות, ורוח טובה של חריצות מובנת מאליה, שורה בכפר ולצד האותנטיות שלו, מעניקה לביקור בו קסם מיוחד. היה זה מפגש עם המרחב השקט והצנוע של מלאכת יד מדויקת ומושקעת הנעשית בתנאים הכי פשוטים שאפשר להעלות על הדעת. המקדש שבמרכז בתי המלאכה הוא ביטוי לכך שלא שהחיים בכללותם נובעים מן הקודש, אלא כל האומנות והאמנות, אם בכלל יש מקום להבחנה זו, מקורה ברוח, באמונה, בדתיות ואליה היא פונה ומהלכת.


חסידים צוחקים מזה

לא זוכר אם כתבתי כבר מעל במה זו שהספר 'חסידים צוחקים מזה' שבה את לבי ומקסים אותי שוב ושוב. השבוע קראנו בו בחבורה את אות… בו 'מחדש' הרב מנחם שלאמיתו של דבר רבי נחמן הוא שגילה את אמריקה, הארץ בה מוערך האדם לפי ממונו. מתוך כך התגלגלה השיחה לתבנית החשיבה ההיררכית, האופיינית כל כך לאדם. בעצם בכל תחום, מישור, מרחב, אנחנו מדרגים 'אינסטינקטיבית' על ציר היררכי. התגלגלנו מתוך כך להבחנה שישנן כמה וכמה סוגי היררכיות – חומרית ורוחנית, כמותית ואיכותית, אינטלקטואלית וערכית, גופנית ונפשית, אסתטית, ממונית, פונקציונלית, ועוד ועוד. שאלנו את עצמנו: מדוע אנו כל כך משועבדים לתבנית חשיבה זו – להערכה ולשיפוט המדרגי האנכי? מדוע איננו מסתפקים בזיהוי השוני והגיוון, האופקי? האם החשיבה ההיררכית היא קטגורית חשיבה מהותית והכרחית לאדם או שגם היא תלוית תרבות? האם אפשר והאם נכון להשתחרר ממנה? מסקנת הביניים שלנו הייתה שיש להבחין בין היררכיה פונקציונלית שתועלתה הריאלית ברורה, לבין היררכיה ערכית הטומנת בחובה סכנות רבות וידועות ולמעשה נזקים מובהקים כמו התנשאות ודיכוי וכיו"ב. עלה בדעתי שהמדרש על 'חטא הלבנה' הוא הסיפור המכונן של החשיבה ההיררכית, של חוסר הנכונות שלנו לראיה אופקית שאין בה נמוך וגבוה, נעלה ונחות וכו"'. המצב האידיאלי היה של 'שני מאורות גדולים', אלא שלב האדם לא התיישב בה – 'אין שני מלכים יכולים לשמש בכתר אחד'… נזכרנו גם במדרש המספר לנו שלעתיד לבוא 'עושה הקב"ה מחול לצדיקים', שהמעגל מחליף את הקו האנכי ואף את האופקי. כל ההוויה רוקדת סביב הנקודה האמצעית, האינסופית. ובינתיים, אי אפשר ואף לא נכון לבטל כליל את החשיבה ההיררכית אלא למתקה ולבשמה ולרככה, כך שתיצור מתח בריא של התעלות, ולא פגיעה ודיכוי, עלבון והשפלה.


ח"י אלול

בשבוע שעבר חל היארצייט של הבעל"ט, שוחחנו מעט על דמותו ומפעלו ולמדנו מתורותיו. הנה קצת מרשמי הלימוד.

הדבר הראשון והעיקרי בעיני, הוא שהבעש"ט והחסידות בעקבותיו חידשו את עידן מדרש האגדה של פסוקי התורה שאפיין את חז"ל, את התורה שבע"פ החיה (חיי עולם נטע בתוכנו), ונעלם מבית המדרש עם חתימת התלמוד פחות או יותר, כהיבט מתחייב של חשכת הגלות (מלכה ושריה בגולה –אין תורה). עבורי זו המתנה הגדולה ביותר של החסידות שאני רואה בה גם את ראשית התעוררות תורת ארץ ישראל שלקראת שיבת עם ישראל לארצו ולעצמו ושיבת התורה אל הופעתה המקורים שאינה רק לומדת, משננת ומפרשת אלא גם דורשת יוצרת ומחדשת. בעיני זהו צו השעה גם היום, לא רק ללמוד מדרש אגדה אלא גם ליצור מדרשי אגדה חדשים, כוונתי גם לתוכן ולא פחות מזה לסגנון של המדרש.

הדבר השני שעלה בדעתי הוא הסיפור על הבעש"ט שאמר לתלמידיו כשהיה על ערש דווי שיבחרו להם רב חדש ישאלוהו לאחר שיעבור את כל הדרישות והחקירות הבסיסיות אם יש לו עצה נגד גאווה ואם יענה בחיוב ידעו שהוא אנו הרב שלהם,,, כי אין עצה ואין תבונה כנגד הגאווה… זו דוגמא מובהקת לסיפור ולוורט החסידי העמוק והנוקב עד התהום של הנפש האנושית והמצב האנושי.

והנה הסיפור שמן הסתם יש לו כמה גרסאות:

ומרן אלקי קודש הקדשים אור שבעת הימים רבינו הקדוש (הבעש"ט), יצאה נשמתו בטהרה ואמר אלהי ריבון כל העולמים, אל תבואני רגל גאווה, ובכך יצאה נשמתו של מרן הקדוש אלוהיי רבינו יצחק לוריא, ואמר בלשון שפניא, שמרני מידי גאווה, כי אי אפשר להתחיל בשום עבודה אמתית בעוד ששקע נפשו בגאווה וזדון לב, ולא יצא הטמא והכת הארורה מן הדת אלא על ידי גאווה וכעס (!). וקודם הסתלקותו אמר (הבעש"ט) לתלמידיו שיכינו לעצמם רבי להאיר להם, כי הוא ילך לבית עולמו בשנה זאת… ושאלוהו על איזה צדיק אם ידבקו נפשם אצלו… ואמר להם שיסעו אצלו וינסו אותו וישאלו לו שייתן להם עצה להסיר הגאווה. אם ייתן להם עצה אין בו ממש, ואם יאמר ה' יעזור, אזי יקרבו נפשם אצלו כי צדיק גמור הוא וכו' עכ"ל. (מקור מים חיים,  פרשת מצורע יג).

בפרשת 'כי תצא'. מהפסוק: וכי יהיה באיש חטא משפט מות וגו', לומד הבעש"ט:

'וטעם שנקרא חטא, כי כבודו יתברך שמו מלא כל העולם כביכול. גם מקום החטא והתענוג של החוטא, נמשך מתענוג העליון וכו'… רק הקליפה של החטא הוא מסך מבדיל, ומפסיק מלהתעורר הטוב למעלה, כי אם אחר ששב בתשובה, ונסתלק חלק הרע והקליפה, ונשאר רק טוב הגנוז, ואז נתעורר גם הטוב שלמעלה, ולכך זדונות נעשו כזכיות, ובלבד שיהיה הזדון לתאבון ולא להכעיס, אז נעשו זכיות… שלכך מובלע א' בתוך תיבת חטא, להודיע ששם גם כן שורה אלופו של עולם ברוך הוא, מובלע ומכוסה, כי מבלעדו לא ירים איש את ידו לעשות קטון וגדול. שמלת חטא, אות א' שבו אינו ניכר בהברה, והטעם לפי שהרשע בשעה שרוצה לעבור עברה, שוכח באלופו של עולם. וכן בתיבת טמא ר"ל, גם כן הא מובלע באחרונה. כי האדם העובר עברה ח"ו, אז הוא הסתלקות הדעת מעליו, כמאמרם ז"ל (סוטה ד"ג ע"א) אין אדם עובר עברה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות, ואז הוא מחשב בוודאי שעזב ה' את הארץ, ואינו משגיח בה… אך בוודאי שם גם כן הוא הקדוש ברוך הוא, אך בהעלם ובהסתר מאוד, ועל זה מרמז הסתרת אות א' שהוא אלופו של עולם. (בעש"ט על התורה, כי תצא ז – י).

זו אכן נגזרת עקבית של 'מלוא כל הארץ כבודו', של 'לית אתר פנוי מיניה' ושל 'ואתה מחיה את כולם', אך מה המשמעות של כך? ראשית, כמו שמפורש בבעש"ט, חטא והטומאה מקורם באטימות, בחוסר הרגישות לצליל השקט והעדין ולנוכחות הצנועה והענוותנית  של אלופו של עולם, לנחבאות אל הכלים של האל"ף, של האור הרזי של הפלא. שנית (וגם זה מפורש בדבריו שלא ציטטתי) שתשובה מאהבה ההופכת זדונות לזכויות היא זו הנפתחת לראות את האל"ף גם בחטא ומשכילה להמשיך את שפע חיותו לאפיקים של טוב ויושר, טהרה וקדושה.

ובפרשת כי תבוא, על הפסוק: וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ: (דברים כח סו).

כי לעולם צריך האדם שימצא בעבודתו להשם יתברך איזה חסרון, או שימצא איזה פנייה, אפילו דקה מן הדקה מאוד, או שלא עשה כתיקונו באהבה ויראה כדקא יאות, ואז כשעובד אחר כך את השם יתברך, במצווה הזאת, יהיה נזהר שיעשה אותה ביראה ואהבה, יותר ממה שעשה בתחילה, ושלא ימצא אפילו פנייה דקה בעבודתו להשם יתברך שמו…  וידקדק בעצמו שיעשה בזהירות יתירה, שתהיה זכה וברורה מכל סיג, ונמצא שעל ידי זה ילך ממעלה למעלה כל ימי חייו, כי על ידי זה שימצא בכל פעם חסרון בעבודתו, יהיה נזהר אחר כך שיעשה המצווה בכל פעם יותר בזהירות מבתחלה, מה שאין כן אם האדם סובר בדעתו שיוצא ידי חובתו בעבודתו, ושלא נמצא שום חסרון בה, אפשר הדבר שאינו עובד כלל עבודת השם יתברך רק שהוא מלא פניות ושטות, וסובר בדעתו שעובד עבודה זכה, כי כן דרך היצר הרע, שמסמא את עיני האדם, ומראה לו שעובד כראוי ונכון, ובאמת עדיין לא התחיל מימיו לעשות שום דבר מצוה לשמו יתברך באמת, רק כולו מזויף מתוכו, והגם שעובד בלי פנייה רק לשמו יתברך, מכל מקום כשאינו מוצא חסרון בעבודתו להשם יתברך, אינו יודע להלוך לעבודה יותר גדולה ויתירה. (בעל שם טוב על התורה – פרשת כי תבא ט)

בקריאה ראשונה זה סותר את האמירה הידועה שהבעש"ט, לעומת החסידות הישנה הקודרת והסגפנית,  החיה את אלול ויצק בעבודתו אהבה ושמחה, ובוודאי את 'האדם הישר צריך שיאמין בחייו' של הראי"ה הרואה ב'ולא תאמין עוד בחייך' את הנוראה שבקללות. אבל בקריאה שניה, אפשר שאין כאן קריאה ללחץ ועצבנות וחשדנות עצמית אובססיבית אלא לרפלקטיביות מפוכחת ולכנות כתנאי לחיים של צמיחה והתעלות.

ולסיום, חשבתי אולי יש מימשק מסוים בין הבעש"ט למזרח במידת ההשוויה המהוללת כל כך על ידו בפרט ובחסידות בכלל:

כתיב (תהלים ט"ז) שוויתי ה' לנגדי תמיד, שוויתי לשון השתוות, בכל דבר המאורע, הכל יהיה שווה אצלו, בין בעניין שבני אדם משבחין אותו, או מבזין אותו, וכן בכל שאר דברים… אבל מצד עצמו אין חילוק, וזה מדרגה גדולה מאוד. יחשוב שהוא מבני עולם העליון, ולא יהיו חשובים בעיניו כל בני אדם הדרים בעולם הזה, כי כל העולם הזה כולו הוא כגרגיר חרדל נגד העולם העליון, ויהיה שווה בעיניו אם יאהבוהו ואם ישנאוהו, כי אהבתם ושנאתם אין כלום, וכן לא ישגיח כלל על תאוות גופו המטונף שהוא צרעת משכא דחויא. ישים עצמו כמי שאינו, כדאיתא בגמרא (סוטה דכ"א ע"ב) על פסוק והחכמה מאין תמצא (איוב כ"ח י"ב), והכוונה שיחשוב כמו שאינו בעולם הזה. (בעל שם טוב על התורה – פרשת מצורע כ – כא)

שוויון הנפש לשבח ולגנאי, לאהבתם ושנאתם של בני האדם, לערב ולסר הטעם, לעולם ולגוף, היא 'מדרגה גדולה מאוד'. אודה שמעודי, קשה הייתה עלי ההתלבבות זו על שוויון הנפש לעולם ולמלואו ובמיוחד לבני האדם שבו, בין היא דוברת עברית ובין היא דוברת סנסקריט…


הינדואיזם וברכת גבורות

בקריאת ערך הויקיפדיה על הינדואיזם, ראיתי ששלושת האלים הגדולים של ההינדו מופקדים על שלוש פעימות הווייתיות. ברהמה הוא האל היוצר, וישנו, הוא המקיים ושיווה הוא המחריב (על מנת לאפשר יצירה חדשה). כשהתפללתי באותו היום תפילת שמונה והגעתי לברכת גבורות, שהיא ברכת שבח, שמתי לב שאנו אומרים על הקב"ה שהוא: 'מלך ממית ומחיה ומצמיח ישועה'. האסוציאציה בין שני המקורות הללו, עלתה בי מאליה. הדמיון שבין שלושת הפעימות היסודיות הללו של החיים, בלט לי, אך גם השוני. שם, מדובר על שלושה אלים, ואצלנו על אל אחד שעושה את כל העבודה. אל אחד שהוא ורק הוא – 'ומי כמוך ומי דומה לך' – ממית, מחיה ומצמיח את החיים אל הבשלתם – הישועה. אמנם, יתכן שההבדל אינו כל כך גדול, מפני שאיש דת הינדי מהאסכולה הפילוסופית, יסביר לנו ששלושת האלים הללו הם שלוש הופעות של ה'ברהמן' האחד שהוא הכוליות או גם מקורה… אולי ההבדל נמצא דווקא בסדר, הבריאה היהודית מתחילה במוות, בצמצום, בתהו וממשיכה אל החיים ההולכים הלוך ואור וצומחים אל הגאולה השלמה של האדם והעולם. לעומת זאת, סדר ההתהוות ההינדי, מתחיל ביצירה (שכנראה אינה זהה לבריאה), ממשיכה בקיום (סטטי או מעגלי ומחזורי) ומסתיימת בחורבן שלאחריו תישנה אותה היצירה וחוזר חלילה. אולי.


אלול שלי

שואלים אותי, איך אלול שלי, לעומת האלול הישיבתי הארץ ישראלי בו אני 'מתפנק' כבר שנים רבות. ואם בכלל יש לי אלול כאן בהודו הרחוקה והנידחת… תשובתי היא שאני זוכה כאן לאלול מהודר, בעצם העובדה שאיני נמצא באזור הנוחות שלי, ושום מעטפת תומכת ומעוררת ושום שיגרת לימוד ותפילה מעמיקה ומכוונת, לא מסייעת לי כאן. דווקא חווית ה'גלות' הזו, שהיא לעתים לא רק לא נוחה, אלא גם מטלטלת, היא היא האלול שלי. ואם לומר זאת בסגנון הוורט החסידי: כמו שהמלך בשדה באלול, ולכן הוא נגיש יותר, כך גם אני בשדה (ולא בארמוני…) באלול זה, ובכך גם אני הרבה יותר נגיש אליו… גם נזכרתי ברמז שראיתי פעם באחד הספרים ש'אלול' בארמית זה 'תיור'. את הפסוק: וַיַּעֲלוּ וַיָּתֻרוּ אֶת הָאָרֶץ מִמִּדְבַּר צִן עַד רְחֹב לְבֹא חֲמָת (במדבר יג כא) מתרגם אונקלוס: וסליקו ואלילו ית ארעא ממדברא דצין עד רחוב למטי חמת. אם כן אלול הוא תיור, מסע, נדידה, טלטול…

בנוסף לכך, יתקיים השבוע במקלאוד, בירת הצללים של טיבט ומקום משכנו של הדלאי לאמה, סמינר 'אלול' של הדלאי לאמה. איני לא יודע אם הטקסט יהיה 'אורות התשובה' ואם יהיה בכלל טקסט, אבל נרשמתי אליו (יש תרגום סימולטני גם לעברית) ואני מקווה שהוא יתרום את חלקו לאלול שלי ולהכנות לקראת ראש השנה. מבטיח לשתף אתכם בע"ה במה שאזכה ללמוד ממנו.

אז למי בדיוק אין אלול…


שישמע בזיונו ויידום?

'ועיקר התשובה שישמע בזיונו וישתוק ויידום' (ליקוטי מוהר"ן ו). בשבוע שעבר סיפרתי לכם שלמדנו תורה זו, וכתבתי על כך כמה מלים. השבוע ברצוני לספר לכם שלא עמדתי במבחן… אל מטבח הבית שלנו נכנסה בחורה תוססת מזרם דתי מסוים, ובפיה דברי תורה וחכמה ואחדות ישראל. כשהצעתי לה (לגמרי בתמימות) לאכול אתנו ועם אורחינו המטיילים, ארוחת ערב (שאנחנו בישלנו) היא סירבה. נזכרתי שזה מאפיין את הזרם הדתי הזה וקבלתי זאת בהבנה (גם אם זה לא נראה לי נכוון לא מבחינה הלכתית ולא מבחינה אנושית…). תוך כדי שיחה (די חד צדדית) איתה, מזגתי קערית אורז ובקשתי ממנה לקחת זאת לשולחן. כאן היא הצליחה להפתיע אותי ואף להוציאני משיווי משקלי (הרעוע, כנראה…) – היא לא הייתה מוכנה אפילו להחזיק קערית אורז שביקשתי ממנה ולקחת אותה אל האורחים. כששאלתי מדוע, היא גמגמה, ואז נפל לי האסימון, הרי נאמר: 'לפני עיוור לא תיתן מכשול' והיא לא רוצה להכשיל את אורחינו היקרים באוכל לא כשר. כאן איבדתי את עשתונותיי ואמרתי לה בגילוי לב מה אני חושב על התנהגותה ודתיותה ואהבת ישראל שלה וכמובן שהיא נעלבה ולאחר כמה דקות עזבה את המקום. בקיצור שמעתי בזיוני ובמקום לדום הגבתי ועלבתי.

זה כמובן ציער אותי מאוד. חשבתי על הארוע ושאלתי את עצמי, מה הוא בא ללמד אותי? לפתע הבנתי. כמו שהרגשתי, כך מרגיש החבר החילוני שלי כשאני מסרב לאכול מתבשיליו. כמו שנעלבתי, כך נעלב החילוני כשלא נותנים לו לפתוח את בקבוק היין… אם כן, הלא כל מי שמחויב ברצינות להלכה, בכל סגנון שהוא, יהיה בנסיבות מסוימות לא ידידותי לסביבה באופן כזה או אחר (ובכלל מביך ומצער עד מאוד שהלכות שתכליתן היתה להבדיל בין ישראל לגויים, מבדילים היום בין דתיים לחילוניים…). אם כך, למה נעלבתי כל כך ולמה הגבתי…

התשובה המתבקשת היא, כי סוף סוף אני דתי אורתודוקסי, ונראה לי הזוי שבתוך המחנה האורתודוכסי יסומנו גבולות כה חריפים. לעניות דעתי, כל מה שכלול בהידורים וחומרות, מקומו בביתו של אדם, ולא כשהוא מתארח. מידת חסידות יפה היא כשאינה מבזה את מי שאינו חסיד (ירושלמי). אני (כספרדי) נוהג לאכול בביתי רק 'גלאט' אך כשאני מתארח אצל חבר שומר כשרות, אני אוכל את כל מה שייתן לי. יתר על כן, אני הגבתי לא מפני שהיא לא רצתה לאכול אלא מפני שהיא לא רצתה אפילו לגעת… זו אולי 'תשובה' סבירה, אך היא עדיין אינה 'עיקר התשובה' – שישמע בזיונו ויידום…


התעוררות

ההנאה. תהנו. אל תחמיצו את ההנאה מרוב משימתיות. אל יגס לבכם בחוויות המיוחדות ובזכות הגדולה שנפלה בחלקכם, אל תיפלו ברשת המרדימה של השגרה. אדרבא, ראו בה ברכה של נינוחות ושלוה, של ביטחון ויציבות, לעומת החשש והמתח של ההתחלה. הנה אני קם בבוקר ואני בהודו, מטייל בשווקיה, נפעם מנופיה ואנשיה, צועד לי למקלאוד והנה אני בטיבט, ובבוקר, הלא רצתי להנאתי בדרך היורדת ביער בואכה דרמסלה… איזה יופי! איזה כיף! נאה הדור זיו העולם! אשרינו מה טוב חלקנו!