Print Friendly, PDF & Email

פרשת ויקרא – אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים

עיקרון יסודי לא למימוש והלכה לא למעשה

ספר ויקרא, ספר תורת כהנים, פותח בעולות נדבה, ולפני שעובר לשלמים ולקורבנות נוספים, מוזכרת המנחה, הקרבן מן הצומח שהינו הצנוע מכל הקורבנות, ואותו מביא העני שאין בידו להביא קורבן מן הבהמה או לפחות מן העוף. חז"ל לומדים מכך במשנה האחרונה של מסכת מנחות עיקרון יסודי ביחס לקרבנות ולעבודת ד' בכללה. זהו עיקרון הגיוני מאין כמוהו, והוא אף נפסק להלכה ללא מחלוקת, אך למרבית הפלא אף אחד לא לוקח אותו ברצינות…


אחד המרבה ואחד הממעיט

'נאמר בעולת בהמה "אשה ריח ניחוח", ובעולת עוף "אשה ריח ניחוח", ובמנחה "אשה ריח ניחוח". לומר לך: אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים'. (מסכת מנחות פרק יג משנה יא)

במלים פשוטות, מה שחשוב זו האיכות ולא הכמות. כוונת הלב היא העיקר והלב של עבודת ד', 'רחמנא ליבא בעי'. אמנם, במקומות רבים מדברים חז"ל בשבח הכמות של עבודת ד' ושל לימוד התורה בפרט. כמו למשל המשנה באבות 'והכל לפי רוב המעשה'. וכמובן הגיוני ופשוט שיש משמעות גם לכמות.

למעשה, אין בתורה דעה המצדדת רק בכוונת הלב, וגם לא דעה המצדדת רק במעשה. הדיון והמחלוקות הם על מערכת היחסים והאיזון הנכון בעבודת ד', בחיים, בין מעשה לכוונה, חוץ לפנים, כמות לאיכות. בבית המדרש הופיעו מקדמת דנא שתי הדעות הקוטביות. בקצה האחד ניצב רבנו בחיי הדיין (!) בעל 'חובות הלבבות' הרואה בעבודה הפנימית, עבודת הלב והמח את העיקר, ובקצה שכנגדו עומד רבי יהודה הלוי המשורר (!) וקובע נחרצות: 'כוונתך רצויה אך מעשיך אינם רצויים' והם הם העיקר שיש לבקשו.


הממעיט שכיוון לבו לשמים – צמצום והרחבה

ואכן, כאמור בפתיח, עיקרון זה נפסק להלכה ללא כל חולק, ומופיע בטור ובשולחן ערוך בסימן הראשון (!) של אורח חיים:

טוב מעט תחנונים בכוונה, מהרבות בלא כוונה. (שו"ע אורח חיים סימן א סעיף ד)

מפרשי השו"ע נחלקו במשמעות המעשית של הלכה זו. יש מצמצמים ויש מרחיבים ויש מותחים עד לקצה.

ה'מגן אברהם' מצמצם את העיקרון לשעת הדחק בה אי אפשר להרבות ולהאריך ורק אז רצוי הממעט אם כיוון לבו לשמים:

אם הממעיט לא היה סִפֵּק בידו לעשות, הוא רצוי להש"י כמו המרבה (שגם הוא כיוון לבו לשמים). וכך משמע מהראיה שמביא (במשנה) מעולת העוף של העני, שנאמר בו גם כן, 'ריח ניחוח' כמו עולת בהמה שמביא העשיר.

הט"ז מרחיבו ורואה בו עיקרון המעלה על נס את הכוונה והדרכה אופרטיבית לעובד ד', הקורא לבחון בכל עת מה יאפשר לו יותר כוונה הריבוי או המיעוט, ולהכריע 'לטובת' הכוונה:

'אמר רבינו (רבי יוסף קארו מחבר השו"ע), כי לפעמים ריבוי התפלה הוא סיבה לשלא יוכל לכוון, ואם כן, טוב לקצר ולכוון. על כן אמר, אחד המרבה ואחד הממעיט, (שהממעיט, ממעיט על מנת) מטעם שיהיה לו כוונה, ועל כן סיים 'ובלבד שיכוון ליבו לשמים', פירוש, שהמיעוט שהוא ממעט, הוא לסיבה (כדי) שיכוין לבו לשמים. כי טוב יותר למעט (בתפלה), בכוונה, ממי שמרבה (בתפלה) בלא כוונה, וזהו סיבה שממעט, שיהיה לו כוונה.

ה'שפת אמת' על הפרשה מתבסס על הט"ז אך הולך 'רחוק יותר':

באמת, אין הפרש בין מרבה לממעיט, אף אם שניהם מתכוונים לטוב (כלומר גם המרבה). כי בעבודת הבורא, אין נפקא מינה בריבוי, רק בהתעוררות רצון אמת בלב, ואדרבא, מי שאינו יכול לעשות הרבה, ומכוון בהמעט, אפשר חשוב יותר. (שפת אמת, פרשת ויקרא, תרל"ו)

ובשנה אחרת הוא מוסיף, מחדד ומוסיף חידוש מפתיע:

בוודאי אין הכוונה על הפרש (ב)שיווי של הקרבן. דכך לי דינר כך לי מאה מנה כלפי שמיא, ומאי קא משמע לן בזה? אכן באמת כוונתם גם על הממעיט שאין לו דעת להעלות קרבן חשוב. כי בוודאי גדלה מעלת העולה על המנחה, שהוא העלאת החי, וזה העלאת הצומח. אף על פי כן, מי שמכיר את מקומו, בוחר במעט אשר יהיה באמת, מלקפוץ למעלה ממדריגתו. כמו שכתוב במדרש בפסוק טוב מלא כף נחת כו' (נפש כי תקריב מנחה, ר' יצחק פתח (קהלת ד) טוב מלא כף נחת ממלא חפנים עמל ורעות רוח טוב מי ששונה שני סדרים ורגיל בהם ממי ששונה הלכות ואינו רגיל בהם… (ויקרא רבה (וילנא) פרשה ג ד"ה א נפש כי). וכן כתב הט"ז שהממעיט לשם שמים, היינו שאינו רוצה להרבות, על ידי שמבין שיעשה יותר בטוב, זה המעט, וזה הרצון אמת, חשוב לפניו יותר, כאלו הקריב נפשו, שהוא מדבֵר (כלומר, אדם), למעלה ממדריגת החי:  (שפת אמת, פרשת ויקרא, תרמ"ב)

לסכום ראינו שלוש דעות.

האחת – מצמצמת את ההלכה לשעת הדחק, למצב שבו באופן אובקיטיבי, אין יכולת להאריך בכוונה. לו היתה יכולת להרבות בכוונה, זה ודאי היה הכי טוב (מגן אברהם).

השניה – מרחיבה אותה לכדי קריאה לשיקול דעת ולהכרעה אישית סובקייטיבית. חוסר היכולת להאריך ולכוון אינו חיצוני אלא פנימי, ואינו כפוי, אלא תולדת מעשה פרשנות עצמית והכרעה אישית, כלומר תוצאה של התבוננות אישית והרגשה פנימית (ט"ז). שתי הדעות הללו, למרות ההבדל בינהן שותפות להנחה שהרבה בכוונה עדיף.

השלישית – מרחיקת לכת וטוענת שכלפי שמיא אין שום משמעות לריבוי ולהארכה. משמעות יש רק ל'התעוררות רצון אמת בלב', המעשה אינו אלא מדיום לכוונה, ולכן, המזהה שאין לו יכולת רוחנית להאריך ולכוון ומקצר על מנת לכוון (ואולי אף המזהה שהוא מסוגל להגיע אל הכוונה הרצויה במעט), חשוב יותר מזה היכול ומאריך בכוונה. לא זו בלבד, אלא שלממעט בכוונה, מפני שמזהה שלהרבות בכוונה זה למעלה ממדרגתו, יש מעלה יתרה נוספת וחשובה עד מאוד – הכנות, שגם היא עיקרון יסודי בעבודת ד'!


על שלושה דברים העולם עומד

'על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים' (אבות פרק א' משנה ב')

המהר"ל מסביר שמשנה זו כוללת את כל התורה כולה. שלושת העמודים עליהם עומד העולם, הם שלושת מערכות היחסים הכוללות את כל החיים האנושיים, והן גם שלושת מיני עבודת ד' וההתעלות לדבקות ולקדושה – תורה – בין אדם לעצמו. עבודה – בין אדם למקום. גמילות חסדים – בין אדם לחברו. ברור שכל אחד מאתנו מחויב בתורה, בעבודה וגמי"ח שהרי לכל אחד מאתנו יש את שלושת מערכות היחסים הללו וכל אחד מאתנו חפץ להעמיקה ולשכללם. השאלה היא הפרופורציה בינהם.

מדברי הט"ז וה'שפת אמת' ניתן ללמוד, שגם ההכרעה האיסטרטגית הזאת, היא הכרעה אישית בלבדית שלנו. כל אחד מאיתנו קרוא לזהות את מבנה הנפש שלו, את החוזקות והחולשות שלו ובהתאם לכך (ולא על פי איזשהוא קריטריון והיררכיה אובקיטביים). כל אחד מאיתנו קרוא לעשות את חשבון נפשו ביחס לעבודת ד', ולזהות את הנקודה האישית היחודית וממילא המרכזית שלו, ולכונן את האיזון המדויק המתאים לו, בין השלושה. זו כמובן הכרעה גורלית, ויש לעשותה באחריות, מתוך התבוננות, לימוד והתייעצות, ובעיקר להקפיד בחון אותה שוב ושוב, כי מערך נפשי ורוחני זה משתנה על ציר הזמן ועלילות הביוגרפיה האישית. התוצאה תהיה שהוא הוא ימעיט בדברים מסוימים וירבה בדברים מסוימים, וכיוון שכוונתו היא לעשות את המיטב שלו לשם שמים, הרי זה תמיד משובח, ואין שום מקום לנקיפות מצפון על כך שאיננו עושים את המקסימום מהכל.

אנו אמורים לעבוד את ד' לפי נטיתנו וכשרונותינו, לפי כוחנו ויכולתנו, ומה שחשוב יותר, הוא לעשות זאת לא בתחושה של תסכול ונחיתות, אלא בשמחה ובטוב לבב מתוך הבנה שמגבלותינו הן חומר הגלם שקבלנו לעבוד איתו וגם הן (ולא רק מעלותינו) הינן השתקפות נאמנה של רצון ד' מאיתנו. ה'שפת אמת' שהמנסה לחרוג מיכולתו ול'הוסיף', אינו אלא 'גורע' בכך שהוא מחמיץ את יעודו ושליחותו, ובכך אף עלול לחטוא במוחצנות, זיוף וחוסר כנות.


אני בריה וחברי בריה

הראי"ה קוק מלמד שלעיקרון 'אחד המרה ואחד הממעיט…' יש משמעות כבדת משקל על מערכות היחסים הבין אישיות וממילא על המצב החברתי הכללי. הוא חושף את אי האפשרות של המדידה היחסית של הקדושה, פורך את כל הטענות ליתרון של אדם על רעהו,  ושולל את עצם האפשרות של הכרת ותחושת עליונות של אדם על חברו ביחס לאיכות עבודת ד' שלו מעלת דבקותו וקדושתו:

לא נשאר שום טענה שיאמר אדם שהוא נעלה על חבירו עד שיביט עליו מגבוה ולא יחשבהו, כי אם מה שיחשב השלם ביותר במעשים ובחכמה, שהוא טוב בעיני ד' ממנו, מפני שבכלל הוא מרבה וחבירו ממעט. אבל גם זה הבל, שעיקר השלימות של מציאות חן בעיני ד', תלוי רק בשלימות הלב וטהרתו, וזה אין כל אדם יכול לדעת מטמוניות של חבירו. שיש שלפי ערכו וחכמתו ומצבו, לבבו טוב מאד לפני ד', כיון שאין ביכולתו להשיג יותר, והשלם ביותר, אינו יוצא ידי חובתו. על כל פנים, כיון שאחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין אדם דעתו לשמים, העיקר תלוי בחילוק השלימות של כוונת הלב, וזה נעלם מכל אדם. ע"כ ראוי לכל אדם, אפי' הגדול בחכמה ובכבוד, שיחשוב כל אדם שהם בני מעלתו ושוים לו לענין לכבדם ולאהבם באמת. (עין איה, ברכות א', דף יז ע"א, אות נט)


שלבו חפץ

מה יותר חשוב לחפש ולגלות תרופה למחלה, לחבר או לקרוא שיר עמוק, או ספור מרתק, ליסד מפעל יצרני, לעבד שדה ולהוציא ממנה לחם, לשקוע במחקר הסטורי קוסמולוגי או אנתרופולוגי וכו'? מה יותר חשוב, ללמוד תורה, להתפלל ולקיים מצוות, או לגמול חסד? מה יותר חשוב הקודש או החול? אלה שאלות לא מוצלחות ולא פוריות. הכל חשוב, ואפשר אף שיש היררכיה, ויש חשוב ויש חשוב יותר, אבל זה (למעט מצבי חירום) אינו מענינו של האדם. הפרויקט  האלוהי – אינו מוטל על כתפי היחיד, ולא יושלם אף על ידי היחיד המעולה – לא עליך המלאכה לגמור ואי אתה בן חורין להיבטל ממנה. . כל אחד קרוא לעשות את מה שהוא מוכשר אליו, בחול או בקודש, את מה שלבו חפץ, במקום שלבו חפץ, מרב שלבו חפץ, ולהרבות ולהמעיט בהם על פי המתאים לו. העיקר הוא שיכוון את לבו לשמים – שכוונתו תהיה לתקן ולהיטיב את עצמו ולתרום לפחות בכך את חלקו שלו (גם אם הצנוע) לתיקון החברה.


ואף על פי כן

רבי יעקב יוסף מפולנאה תלמידו של הבעש"ט מוסר לנו את אשר שמע מרבו בענין זה:

שמעתי ממורי ז"ל כי יש שצריך להתחזק תחלה קודם התפלה, כדי שיהיו לו מוחין להתפלל, בלי מחשבה זרה, על כל פנים, או (אם אפשר) בדבקות. והוא, על ידי מזמורים, או תורה, שיתעסק תחלה, ומתוך כך הוא עומד להתפלל מתוך דברי תורה, שיש לו מוחין. ויש, שאם ירבה במזמורים או תורה קודם התפלה, לא יהיו לו מוחין לתפלה, וזהו שאמרו, אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשם שמים, שיהיו לו מוחין בתפלה, לכך הם שוים. (בעש"ט על התורה, פרשת נח, לה)

לכאורה אין כל חידוש בדברי הבעש"ט. בסך הכל הוא מדריך לקיים דברי השו"ע ע"פ הט"ז. לדעתי יש בדבריו ערך מוסף כפול. האחד – ההבחנה הפסילוגית – האנרגתית הפשוטה שלו. כוחנו כבני אדם מוגבל, פיזית ורוחנית ולכן אנחנו חייבים לכלכל את משק האנרגיה הרוחנית והמסורית שלנו ואת מעשינו בתבונה ולא רק על פי המקובל או הרגש. שנית – ההדרכה המעשית הברורה, החפה מכל התפתלות, מצמוץ וגמגום. נכון שאמירת מזמורים ולימוד תורה לפני התפילה חשובים מאוד ומלהיבים ומעוררים לעבודת ד', אך מי שמזהה שהדברים החשובים והיקרים הללו, יביאו אותו אל התפילה סחוט וחסר אנרגיה רוחנית, עדיף שיוותר עליהם. כך גם מדריך הבעש"ט ביחס לקיצור ומיעוט בכל ההקדמות לתפלת שמונה עשרה, שהיא עיקר התפילה, ואין שום טעם להגיע אליה מותש ומרוקן.

כל מי שחי בחברה הדתית, יודע שלפחות בריש גלי, אף רב לא מעז להדריך כך הלכה למעשה, לכתחילה וללא התפתלוות והתפלפלויות המערימות עוד ועוד 'אבלים'. כמו כן, אף 'דוס' המכבד את עצמו לא יעשה זאת חלילה, אלא ימשיך 'למסוראת הנפש' על אמירת כל מילה בתפילה גםא זה יגרום לו להתכווצויות שרירים קשות באיזןר הלסת. ומי שמעז וממעט על מנת לכוון לבו לשמיים, לא יודה בכך בשום פנים ואופן, פן יסקלוהו סקול. למה זה המצב? מדוע התנהלותנו הדתית (לא רק בענין זה) היא לעתים לא רק חסרת הגיון אלא אף מנוגדת להלכה? יש לי כמה כיווני חשיבה בנושא, אך אני מעדיף לסיים בשאלה ולהשאיר לכם ולכן אותה כחומר למחשבה… ואחד המרבה במחשבה ואחד הממעיט בה ובלבד שיכוונו לבם לא רק לשמים אלא גם לארץ…