Print Friendly, PDF & Email

הערת פתיחה: את הלימוד התחלתי במדרש תנחומא על פרשתנו, פרשת ויגש, שם ההקשר הוא ערבותו של יהודה לבנימין. במהלכו התברר לי שהדרשה המקורית היא בשיר השירים רבה והיא עוסקת בערבות מזוית שאינה קשורה לפרשה, ואז היה מאוחר מידי להתחיל משהו חדש…


ביום חתונתו – זה מתן תורה

חז"ל קראו את 'שיר השירים' כשיר אהבה בין כנסת ישראל לקב"ה, ואת הפסוקים הראשונים, ראו כמתעדים את יום החתונה ושמחת הלב של הדוד והרעיה – את מעמד הר סיני, מתן תורה וקבלתה. בדרשה הבאה מאירים לנו חז"ל 'פינה' לא מוכרת של 'טקס החתונה' הזה.

מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה (שיר השירים א ד)

אמר רבי מאיר: בשעה שעמדו ישראל לפני הר סיני לקבל התורה,

אמר להם הקב"ה: אני נותן לכם תורתי, הביאו לי ערבים טובים שתשמרוה ואתננה לכם.

אמרו: אבותינו עורבים אותנו,

אמר להם הקב"ה: אבותיכם יש לי עליהם,

אברהם, יש לי עליו, שאמר: במה אדע (בראשית טו). יצחק, יש לי עליו, שהיה אוהב לעשו, ואני שנאתיו, שנאמר: ואת עשו שנאתי (מלאכי א). יעקב, יש לי עליו, שאמר: נסתרה דרכי מה' (ישעיה מ).

אלא הביאו לי ערבים טובים ואני נותנה לכם!

אמרו לפניו: רבונו של עולם, נביאינו ערבין לנו,

אמר להם: יש לי עליהם, שנאמר: (ירמיה ב) והרועים פשעו בי וגו', וכתיב: (יחזקאל יג) כשועלים בחרבות נביאיך ישראל היו,

אלא, הביאו לי ערבים טובים ואתננה לכם!

אמרו: הרי בנינו עורבים אותנו,

אמר להם הקב"ה: הא ודאי ערבים טובים! על ידיהם אתננה לכם.

הה"ד: מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז לְמַעַן צוֹרְרֶיךָ לְהַשְׁבִּית אוֹיֵב וּמִתְנַקֵּם: (תהילים פרק ח ג)

ואין עוז אלא תורה, שנאמר: יְהֹוָה עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן יְהֹוָה יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֻם: תהלים פרק כט יא)

(שיר השירים רבה (וילנא) פרשה א ד"ה א [ג] משכני)


ספקות בעיצומה של החופה

טקס חופה וקידושין מפואר. בעיצומו, לפתע, מרים החתן את ידו ועוצר את הטקס (התזמורת נדמה, הרב נסוג לשולי החופה, הקהל קופא על מקומו).

הוא – פונה אל הכלה ושואל: 'כלתי האהובה, מי ערב לי שתשמרי לי אמונים לאחר החתונה?'

היא – מקשיבה לו, מקשיבה לעצמה, ומודה, שאף על פי שהיא מאוד רוצה, היא אינה מוצאת בקרבה וודאות, ואינה יכולה להבטיח לו זאת.

הוא – אינו מופתע, ומבקש ממנה להביא ערב שְיְתָקֵף את רצונה.

היא – מהרהרת קמעא ומציעה דמויות משמעותיות בחייה, שיערבו לנאמנותה, שיסייעו לה לממֵש את חפצה לשמור אמונים לאישהּ לעולם ועד.

הוא – 'מוכן לשמוע', פוסל את ההצעה הראשונה והשניה, ומקבל בחפץ לב והתלבבות את השלישית.

הטקס מתחדש, הזוג נישא, והם חיים עד היום בעושר ובעוני באושר ובסבל…

בעזבונו של חתן אחד, נמצאו דברים דומים:

ברגע הנהדר ביותר התעורר בי הספק: 'מי ערב לי שהאהבה תימשך, ושאצליח לקיימה ולממשה ביומיום?' ואני נושא את עיני ופונה כה וכה ותוהה מאין יבוא עזרי, ומבקש אחר מישהו (או משהו) שיתן לי כח להתמודד עם החולשות ועם הקשיים, הפנימיים והחצוניים, הרוחניים והפיזיים שבודאי יגיעו במוקדם או במאוחר? אני עצמי הרי איני יכול להיות מקור הכח והגבורה. אני חייב להעגן בנקודה ארכימדית שמחוצה לי שתערוב לחוסני. מה'עָרֵב' הזה, אקבל השראה ותעצומות להמשיך את הנצח אל הזמן, את האהבה אל  החיים. ואני תפילה אל העָרֵב הלא ידוע: 'מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה' – מָשְכֵּן את עצמך למען אהבתי!


ובחזרה לסיני

במעמד הר סיני יוצא החתן לקראת הכלה – וירד ד' על הר סיני וכו'. הקב"ה רוצה לתת את התורה לעם ישראל. עם ישראל משתוקק לקבל את התורה מהקב"ה  – 'נעשה ונשמע'. מה מעכב? הספק! לקב"ה 'יש ספק' – האם עם ישראל באמת מסוגל לקבל עליו את העול הכבד הזה – ללמוד ולחיות את התורה ולהאיר בה את כל האופק האנושי גם לאחר התפוגגות ההתלהבות הראשונית? הקב"ה מבקש 'ערבים טובים', כלומר, מעורר את עם ישראל לברר, האם מעבר לרצון העמוק והנלהב לקבל עול מלכות שמים, תורה ומצוות, יש לנו את הכוחות והכשרונות שהם הערבים (או הערובה) לכך שנעמוד במשימה ואת. עם ישראל מציע שלושה ערבים פוטנציאליים: 'האבות', 'הנביאים' ו'הבנים'. הקב"ה פוסל את 'האבות' ו'הנביאים', ומקבל את 'הבנים' כערבים


משלושה (עָרֵבִים) יוצא אחד

 1. עבר הוה עתיד

אפשר להבין את שלושת הערבים כשלושה עוגנים על ציר הזמן.

 האם הזיקה והיחס לאבות, לאבות האומה, ולאבות המשפחה, לאבות המיתולוגיים, לאבות המייסדים, היא שתיתן לנו את הכח לעשות חַיִל? או שמא הזיקה והיחס לנביאים – למנהיגים ולמורים הרוחניים והמוסריים החברתיים והאישיים של היום, היא שתפיח בנו רוח? ואולי, דווקא הזיקה והיחס לבנים – לעתיד, לדורות הבאים, לגדולות ולנצורות שמעבר לאופק, היא תחולל בנו אחריות עמוקה ומחויבות איתנה.

במלים אחרות – מנין ניקח כח להיות נאמנים לאמונתנו? מן העבר (האבות), ההווה (הנביאים), או העתיד (הבנים)? האם הנוסטלגיה וההתרפקות על העבר הקסום, היא תהיה לנו מקור הכח המניע, או שמא, התקוה והציפיה לעתיד נהדר, ואולי דווקא הכאן והעכשו, ההווה והרגע הנוכחי?

התשובה של המדרש היא נחרצת וחד משמעית. אין בעבר ובהווה, החלקיים בעליל, בכדי להגביר אותנו על הקשיים והקושיות. רק האוצרות הצפונים בעתיד, הם מקור הכח והתעצומה להאמין ולהמשיך ללכת…

2. נפש רוח ונשמה

 אפשר לראות בשלושת הערבים האפשריים, שלוש כוחות של הנפש האנושית.

 האבות, הן 'אבני השתיה' של נפשנו. טוב הלב והחסד של אברהם, הגבורה והנכונות לעמוד במידת הדין של יצחק, ואורך הרוח של בקשת האמת והשלום של יעקב. ישראל ביישנים (יצחק) רחמנים (יעקב) וגומלי חסדים (אברהם) וכך הלאה. מידות נפש יסודיות אלה, הן מעייני הישועה מהם נשאב בששון את מי החיים.

הנביאים, הם 'אבני הראשה' של רוחנו, הם המציבים את התכלית, את החזון השלם, ופועלים למענו ללא מורא וללא לאות. הם מבררי המוסר האישי והחברתי ומזככי דעת ועבודת אלוהים. הם המורים והמנהיגים הרוחניים שאם נלך לאורם, נעשה חיל.

הבנים, הם 'מי התהום' שמתחת ל'אבני השתיה' ו'אבני הראשה'. דווקא מי התהום חסרי הצורה של הילדיות, הם היסוד המוצק שעליו הכל עומד – 'צדיק יסוד עולם'. הספונטיות האינטואיבית של הילדים והילדות, גולמיות נפשם ותמימות רוחם, הם המקור היסודי של האמונה והאהבה, והכח והתעצומה לשמור ולשכלל אותם – מפי עוללים ויונקים יסדת עוז!

לפי דרך זו, פוסל המדרש את האפשרויות שהלב או המח, הנפש או הרוח, שני מוקדי התודעה הגלויה והרפלקטיבית של האדם הבוגר, יכולים לשאת עליהם את משא החיים ותלאותיהם. והוא מכריע בפסקנות שרובד החיות התהומי שלפני טעם ודעת, הוא ורק הוא מקור הכח והתעצומה של ההתמודדות הקשה והמרה עם סבכי ונפתולי המציאות והחיים.

3. שלשוה ארכיטיפים – האב, הזקן החכם והילד.

אפשר לנסות ל'דובב' את שלושת אפשרות הערֵבות בשפה הפסיכולוגית היונגיאנית ולראות בהם שלוש מקורות כח ותעצומה מטאפיזיים

האבות הם הארכיטיפ של 'האב', מקור הכח העוצמה והסמבות המעוררת יראה אך גם בטחון וגבורה. הנביאים הם הארכיטיפ של 'הזקן החכם', האדם הגדול, החכם היועץ ומחלץ ממשברים, המנהיג הדתי והרוחני (המסטר, הגורו, הָרֶבֶּה), בעל ההשראה וכח היוצר. הבנים, הם הארכיטיפ של 'ה'ילד'. ה'ילד' הוא כל מה שהיה ואבד, אבל חוזר ומציץ ואף מתגלה. הוא ההתחלה והוא הסוף והוא גם האמצע. 'הילד הנצחי' שבאדם, הוא האיכות הסגולית שאינה ניתנת לניסוח מילולי, הוא 'העצמי' המבוקש, שהחיבור אליו מעצים ומפרה את רוח האדם.

4. איד אגו סופר-אגו ודמות האב

הניסיון ל'תרגם' את שלושת הערבים לשפה הפרוידיאנית הביאה אותי (לא במפתיע) למבוי סתום.

ה'אבות' הם 'האב הקדמון', או האב הבילוגי, בשתי האפשרויות אלו מערכות יחסים סבוכות ומרות, 'הנגמרות רע'  – רצח האב. לא מהן תבוא הערובה וההעצמה. ה'נביאים', הם הסופר – אגו, האני האידיאלי, המצפון, הנערץ בשל אופיו התרבותי המוסרי, אך דווקא בשל כך הנתפש כמאיים וגורם להפעלת מנגנוני החמיקה מהנטל הרציונלי והאתי. הדבר הכי קרוב ל'בנים' במשנתו של פרויד הוא ה'איד', גרעין האישיות הגולמי, שמה שמניע אותו הוא עיקרון העונג. אם כך, גם מ'הבנים' של פרויד לא תבוא הערובה והישועה. המקסימום לו ניתן לצפות הוא שליטה של האגו באיד וכניעה שלו לסופר אגו ובכך מיזעור הנזקים של אנרגיות החיים והמוות (הארוס והתנטוס) של הנפש. על אמונה וקבלת עול מלכות שמיים, תורה ומצוות 'אין על מה לדבר.


בימים שלאחר החתונה

לפיכך כשישראל מבטלין את התורה, הקב"ה פורע מן הערבין,

שנאמר, ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני (הושע ד),

מהו גם אני? אמר הקב"ה:

אף אני מצטער עליהם שאני מפסידן, שהן אומרים בכל יום: 'ברוך ה' המבורך לעולם ועד'.

בחלק השני של הדרשה מתממש התסריט ממנו חששנו. למרות 'הערבים הטובים', האמונה קורסת, האהבה נשחקת, האדישות והניכור מתהפכים לבגידה ומעילה, ו'הערבים הטובים' משלמים על כך בחייהם.

ההתנתקות חיי האמונה והעבודה מהאיכויות הילדִיות אותן מנינו לעיל, 'הרגה' את התשתית היָלְדִית של חיי התורה. 'מות הבנים' הביא למציאות תורנית מנותקת מהפלא והמסתורין, מהיצירה והחידוש, מהפְנים ומהעתיד. זהו צער גדול לעם ישראל, ולא פחות מכך לקב"ה, מפני שתורה החסֵרה את הניגון היָלְדִי, את הבל פיהם של תינוקות של בית רבן שלא טעמו את טעם חטא 'עץ הדעת טוב ורע', הינה תורה חסרה את העיקר. משנדמה ברכת העוללים: 'ברוך ד' המבורך לעולם ועד', פסקה הברכה שהשפיעה תורתם על העולם והאדם.

אפשר שבמישור הריאלי, החינוכי, התוצאה של ההתנכרות לילדיות הביא לחוסר ההשקעה בחינוכם וחיבורם של הבנים למסורת האמונה האהבה והיראה, ויצר קרע בין ה'אבות' ל'בנים'. קרע זה הוא סכנה ממשית להמשך הקיום של עם ישראל כעם ישראל (להזכירנו, מי שיוכל לטפל בבעיה [הצפויה] הזו הוא רק אליהו הנביא, שיבוא לפני יום ד' הגדול והנורא, להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם).


הערה לסיום – הלכה למעשה

נראה לי שבסופו של דבר, אין בדרשה פסילה מוחלטת של שתי האופציות הראשונות – 'אבות' ו'נביאים', אלא חתירה לזיהוי היסוד הראשוני. משזה נמצא, בודאי שאפשר להעזר גם בערבים נכבדים אלה. אם יש 'בנים' אפשר להחזיר לתמונה את ה'אבות' וה'נביאים'. יתר על כן, גם אם יש בדרשה זו  הכרעה היררכית ברורה, אני סבור שאין הכרח לקבלה ואפשר לחלוק עליה גם במישור הכללי – החברתי והלאומי, ובעיקר במישור האישי, בו קרוא כל אחד מאיתנו לזהות את 'הערבים הטובים' שלו ולהעזר בהם.