Print Friendly, PDF & Email

פרשת בא – בושה, תפילה ושמחה

(מג) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ: (מד) וְכָל עֶבֶד אִישׁ מִקְנַת כָּסֶף וּמַלְתָּה אֹתוֹ אָז יֹאכַל בּוֹ: (מה) תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר לֹא יֹאכַל בּוֹ: (מו) בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ: (מז) כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יַעֲשׂוּ אֹתוֹ: (מח) וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַיקֹוָק הִמּוֹל לוֹ כָל זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ: (שמות יב)

קרבן הפסח, הוא האקט המבונן של כל עבודת ד' הישראלית. התורה מציבה 'רף גבוה' למבקשים לבוא בשעריו – בשעריה. במהלך הפרשיה מונה התורה את כל אלה שאסורים לבוא בקהל העבודה הזו: בן נכר, עבד, תושב, שכיר, גר, ערל. רשימה זו, כוללת על פי פשטם של מקראות, את כל מי שאינו ישראל או אינו נימול. באשר ל'בן נכר', כבר במכילתא שמביא רש"י (בעיבוד הנוסח ובתוספת הקשר המילולי) מבואר שהכווונה היא למי  : 'שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים. ואחד נכרי ואחד ישראל מומר במשמע'. וביחס לערל, הרחיבו חכמים בדרשתם הבאה את המובן מערלת הבשר לערלת הלב, מברית המילה, למילת הלב


בושה ותמימות

וַיֹּאמֶר יְדֹוָד אֶל משֶׁה וְאַהֲרֹן זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ: (שמות יב מג)

זהו שנאמר: יְהִי לִבִּי תָמִים בְּחֻקֶּיךָ לְמַעַן לֹא אֵבוֹשׁ: (תהלים קיט פ)

(שמות רבה, פרשה יט ב)

הבושה כרוכה בעקבה של עבודת ד'. מי הוא זה ואיזהו שיהין לומר כי זכה שתתקבל תפילתו: 'וטהר לבנו לעבדך באמת'? עקוב לב האדם ואנוש הוא. טהרת הלב, רחוקה היא, מאין תימצא, ואי זה מקום עבודת אמת? התו החקוק על מצח עבודת ד', הוא, הבושה. וכבר דרשו דורשי רשומות: 'בראשית – ירא בשת'. הן יראת ד' היא הבושה. עבודת ד' במובנה הרחב, הלא היא התוכן והערך האחד והיחיד של החיים האנושיים. הבושה, היא החוויה האנושית הקיומית הבסיסית, מאז החטא: וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת, ועד היום, תופרים בני האדם חגורות שונות ומשונות כדי לכסות את ערוות בושתם, ללא הצלחה כמובן.

דוד מתגעגע למצב של לפני החטא: וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבּשָׁשׁוּ. לבו יוצא לתמימות, לאינטימיות החפה מבושה (וחשש וחשד), בין איש ואישה, בין אדם ורֵעו, בין אדם ועצמו וגם ובעיקר בין אדם ואלוקיו.

דוד מבקש שלפחות בשעה שהוא משוקע כל כולו בעבודת ד', כשהוא חווה אותה כהתמסרות לחוקי ההוויה והחיים, תהיה זו עת רצון, והוא יזכה לכמה רגעים של חסד, להפוגה קלה מן הבושה.

ואולי אדרבא, דוד מבקש שבשעה שהוא משוקע כל כולו בעבודת ד', וחווה אותה כהתמסרות לחוקי ההויה והחיים, דווקא בשעה זו, המועדת לבושה עמוקה וצורבת, מתוך המודעות שלו לנוכריותו – ניכורו – אי תמימותו, יזכה להפוגה קלה מהבושה, לרגע של חיבור ושלמות.

אמר דוד: רבון העולם, כשאני עוסק בחוקיך, לא יהא רשות ליצר הרע להציץ בי,

שנאמר: הוֹרֵנִי יְדֹוָד דַּרְכֶּךָ אֲהַלֵּךְ בַּאֲמִתֶּךָ יַחֵד לְבָבִי לְיִרְאָה שְׁמֶךָ: (תהלים פו יא)

הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ מַשְׁגִּיחַ מִן הַחֲלֹּנוֹת מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים: אין צורך ביותר מהצצה כדי לקלקל הכל. המודעות היתרה – 'כשאני עוסק בתורתך', פרי האכילה מעץ הדעת טוב ורע, משביתה כל שמחה, 'מקלקלת כל מסיבה'. אין לו לאדם, אלא להתפלל לחסד, להשראה, שתורה לו את דרך ד', שתדביקהו באמת, שתייחד את לבו ליראת השם, ללא הבושה שבהצצה הפורעת כל.


הבושה והבושה מן הבושה

שלא יטעה אותי יצר הרע, ואני מתבייש מן הצדיקים,

הבושה מן הצדיקים. שהיו, שהווים ושיהיו. הבושה מן הצדיקות והצדק, הפנימית והחיצונית, אינה רק תולדה ההטעיה של יצר הרע, אלא היא היא ההטעיה הגדולה והטעות הכפולה – הבושה מן הבושה. הבושה מן הבושה משפילה את האדם מפח הבושה לפחת הרמאות והצביעות, אל ההונאה והאשליה.

ועוד, שמתוך שהוא מטעה אותי, אני מונע עצמי מדברי תורה,

ואני בא להשמיע תלמודי לפניך, וקטנים ממני, הם משיבין ואומרין, אינו כך, ואני מתבייש,

פגיעתה הקשה יותר של הבושה מן הבושה, היא ה'ענווה' הגומרת אומר שאין לו לאדם זכות לזהם ולטמא במגעו את הקדושה, את התורה, את עבודת ד'. 'אם אינך אמיץ דייך לפרוש מן החיים לגמרי' לוחשת היא לו בליבו, 'לפחות תפרוש מן התורה' ותקיים בכך 'וזר לא יבוא אל הקודש'. אך זה לא נגמר כאן. כשם שאי אפשר לאדם להמשיך וללמוד ולעבוד ולחיות כך, אי אפשר לו שלא. בזאת נולדת הבושה על הבושה על הבושה…

אלא עשה לבי אחד, כדי שיהא עוסק בתורה בתמות,

הה"ד: יְהִי לִבִּי תָמִים בְּחֻקֶּיךָ לְמַעַן לֹא אֵבוֹשׁ: (תהלים קיט פ)

אך גם להמשיך ולחיות ולעבוד במצב הנוכחי, לא נסבל ולא אפשרי. ממעמקים בוקעת התפילה לתמימות הלב עם עצמו ועם חוקי ההויה. האם אפשר יותר מאשר להתבייש ולהתפלל? המדרש הבא סבור שכן.


הלב המבייש והמשמח

כתיב: זהו שנאמר: יְהִי לִבִּי תָמִים בְּחֻקֶּיךָ לְמַעַן לֹא אֵבוֹשׁ: (תהלים קיט פ)

וכתיב: לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי: (תהילים נא יב)

הלב הוא שמבייש את האדם, למה? שיודע מה עשה, ומתבייש מעצמו,

לכך נאמר לב יודע מרת נפשו ובשמחתו לא יתערב זר (משלי יד י),

והלב הוא שמח, וכמו שכתוב: נָתַתָּה שִׂמְחָה בְלִבִּי מֵעֵת דְּגָנָם וְתִירוֹשָׁם רָבּוּ: (תהלים ד ח).

לכן אמר דוד, יהי לבי תמים בחקיך.

(מדרש תהלים. בובר, מזמור קיט [כט])

כאן מפורש, שהלב, שהוא היודע מרת נפשו של אדם – היודע היטב מה עשה ומה לא עשה, לא רק בכמות אלא בעיקר באיכות, הוא המבייש את האדם, הוא הגורם לאדם להתבייש בעצמו מעצמו.

אותו הלב, הוא גם השמח ומשמח את האדם, אך מקור השמחה אינה ידיעת הלב הפנימית, אלא חסד הניתן בו – נָתַתָּה שִׂמְחָה בְלִבִּי. השמחה היא בריאה של לב טהור וחידוש של רוח נכון.

וכמו שהיה מבקש דוד, כך נתן לו הקב"ה,

שנאמר: וַאֲנִי בְּתֻמִּי תָּמַכְתָּ בִּי וַתַּצִּיבֵנִי לְפָנֶיךָ לְעוֹלָם: (תהלים מא יג),

לכך נאמר: למען לא אבוש.

לדוד ניתן מה שביקש. ולא זו בלד אלא שזכה לחיות לפני ד' לעולם! האם לא מתחייב מכך שגם אנו יכולים להתבייש, לבקש ולקבל, לב טהור, רוח נכון ושמחה.


הרהורי בושה

גם אם זו המסקנה העולה מן המדרש, אין לבי נח בה. לא רק משום שאיני כל כך אופטימי ביחס לזמינותה של מתנה זו, אלא גם בגלל שאיני בטוח שאני מעונין להזדכות על הבושה, ובטח לא לגמרי, כמו שעולה מן המדרש. אני חושש שאיבוד הבושה הוא איבוד האנושיות שלי, גם אם מדובר על מה שמבטא את החולשה שלה. איני מעונין להיות מלאך, וכאדם בוגר, גם לא ב'תמימות' של הילד.

אפרש דברי. הבושה היא המודעות לפער שיש בחיים האנושיים. הפער בין הרצוי למצוי, הגבוה לשפל, הפנים לחוץ וכך הלאה. הבושה כתודעת חיסרון, היא ביטוי של שפלות רוח וענווה עמוקה. במיטבה, היא מביאה את האדם לפתיחות והקשבה, מזרזת אותו ללמוד ולהשתפר – 'ישראל רחמנים ביישנים וגומלי חסדים' ו'בושת פנים לגן עדן'.

אולי אפשר לקרוא את הסיפא של הפסוק במדרש: וַתַּצִּיבֵנִי לְפָנֶיךָ לְעוֹלָם, בקריאה אירונית. מי בוש כמו הניצב לפני ד'?! ו'מקרא' מפורש הוא: הֲרֵי אֲנִי לְפָנֶיךָ כִּכְלִי מָלֵא בוּשָׁה וּכְלִמָּה (תפלת יום הכיפורים). ודוד הוא זה שהעיד על עצמו: כִּי עָנִי וְאֶבְיוֹן אָנֹכִי וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי: (תהילים קט כב), ואני מתכוון לפשוטו של מקרא ולא למדרשו…

כן אשמח מאוד, ובכל לבב אודה, על עיתות רצון ורגעי חסד של תמימות, של שלמות, של אחדות, של התענגות שבתית, של מעין עולם הבא. לכך אני מתכוון כשאני מתפלל: יְהִי לִבִּי תָמִים בְּחֻקֶּיךָ לְמַעַן לֹא אֵבוֹשׁ


בשולי הדברים, אעיר שיש לעיין אם ההבחנה בין 'תרבות הבושה' וה'אתיקה של בושה' של יוון הקלסית, לעומת 'מוסר החובה והאשמה' המודרני הקאנטיאני, קשורה לדיוננו. במחשבה ראשונה, דומני שלא. כי בדברי התייחסתי לבושה הפנימית ולא לבושה החיצונית, החברתית שביסודה בקשת הכבוד והתהילה והחרדה מפני הקלון הציבורי, אך צריך יותר עיון…