Print Friendly, PDF & Email

למען הגילוי הנאות

לצערי ולשמחתי לבושתי ולגאוותי, כבר כמה שנים איני נמצא במקום ממנו כתבתי את הדברים הבאים. יחד עם זאת נעים ומעלה חיוך להזכר בילדות שהיתה בי ובשחרות שיקדה בי. ומה מתוק יותר מהתרפקות נוסטלגית על הימים שהיו (ולא ישובו עוד?). ומה מגוחך יותר מתמונות מתקופת 'אנו באנו השמימה'. ואל תקשו מדוע ולמה בכל זאת אני 'משחרר' פיסות ארכאולוגיות אלה, הרי אנחנו ניצבים היום בתחתית הר הגעש הנקרא פורים, השואב ובולע את כל הקושיות ושורפן כקש וכנעורת…


פורים וכפורים

פורים שלי הוא החג של הפער התהומי בין החלום למציאות. למרות זאת, שלא ברצוני, בכל שנה, הציפיות שלי לפורים מרקיעות שחקים ומתנשאות עד למעלה מן השמים, עד ועד בכלל, עד ועד דלא ידע. המציאות היא (כמעט) תמיד פחות מזהירה מהחלום, ובמיוחד בפורים, כשאף השיכור אינו זוכה לפוגש את המישור[1] המיוחל.

אפשר היה לומר שההתבסמות הגבוהה היא דווקא וכמובן בהכנה, בלימוד, בציפיה, בפינטוז, לקראת פורים. הדרשות הפורימיות הנשגבות ביותר, נהגות מתמללות ונכתבות מאליהן, לפני פורים. בפורים הן נשכחות, מתפוגגות ושוקעות לתהום הנשיה של הערפל והטשטוש של השכרות – עד דלא ידע. אך לא אומר זאת.

דומה לפורים הוא רק יום הכפורים שגם אליו ניגשים אנו ברטט וסילוד, בחיל וברעדה, ובציפיות נוקבות עד השיתין, לרחמים, למחילה סליחה והתפייסות, לכפרה וטהרה, להתכללות והיבראות מבראשית. ובפועל, פעמים רבות, הדברים הם מה שהינם, באשר אנו מה שהננו, והם מה שאינם, באשר אנו מה שאיננו.

בשני הימים האלה מאירה הארה גדולה עד למאד, מלמעלה מ'סובב וממלא', אור גדול ורב מאיר, לעילא לעילא אף מאורות דתהו, ויש שבירת כלים, ואורות פורחים, וניצוצות שוקעים.

שבירת הכלים בשני ימים אלה היא דו קוטבית. שבירת כלי הרוח בפורים, ושבירת כלי הגוף בכפורים. פורים הוא יום של כלים ללא אורות, וכפורים יום של אורות ללא כלים (ויש אומרים: להפך, ששורש הכלים גבוה מן האורות [אמנם, מה עם שורש האורות…]).

עבודת הימים האלה, היא עבודה נועזת ונואשת של חיפוש, התחפשות ופתוי, המתרחשת במעמקי אוקיאנוס ההתבסמות דלעילא ודלתתא.

בפורים אנו מחפשים את קדושת הגוף, את קדושת עצם החיים, את האור שבטבע ובחול, שלפני המרחיב את את משכן הקדושה הדתית הרגילה, את האור של 'דרך עץ החיים שקדמה לתורה', את האור של לפני 'אז הוחל לקרוא בשם ד".

בכפורים אנו מחפשים את קדושת הנשמה החיה היחידה, שלמעלה מהקדושה הדתית הרגילה, הקדושה של הקטורת המכלילה אף את סרחון הלבונה ואת פראות השעיר, המאירה את אור הסליחה לכל, את הזוהר של י"ג מידות הרחמים, העוטפת בדממה של לפני ולפנים, של קדש הקדשים. .

ההתחפשות בשני ימים אלה אף היא מקוטבת. בפורים אנו מתחפשים לשכורים, לבהמות, ולהפתעתנו דווקא האנושיות העמוקה שלנו היא שמאירה. בכפורים אנו מתחפשים לפכחים, למלאכים, ולהפתעתנו דווקא האנושיות העמוקה שלנו היא שמאירה.

הפתוי באים לידי ביטוי בעבודת הקודש של שני ימים נוראים אלו. בכפורים, אנו משלחים את השעיר ועליו כל עוונות תם, לעזאזל. בפןרים, בעבודת הקודש של האכילה והשתיה, שבשיאה אנו 'מברכים' את המן. מי הא זה ואיזה הוא שאנו מנסים לפתות, לפייס ולהעלות? האם אנו מצליחים לחתות גחלים על ראשו? האם הוא משלים איתנו?  האם אנו משלימים איתו?

ימים נפלאים, כרוניקה ידועה מראש של כשלון הכרחי, שהוא הוא הצלחה מסחררת, החושפים את המצב האנושי הקסום והעגום, ואת עד"ן ההארה האלוהית שעליו, בו וממנו, המעוררת פליאת השתאות ורטט חמלה גם יחד.

הערה: ניתן ואף רצוי להפוך ולהפוך באגרת זאת (דכולא בה), לקוראה משמאל לימין, ומלמטה למעלה,

והעיקר, להפוך בכל מקום את 'פורים' ל'כפורים' ואת 'כפורים' ל'פורים'.

ונהפוך ונהפוך, ונהפוך ונהפוך, ונהפוך הואאאאאאאאא…


אני רבי הידד פורים – סגולה בדוקה

סגולה בדוקה לשיר את השיר הקדו"ש אני פורים (עממי. מילים: לוין קיפניס. לחן: נחום נרדי), בעיצומו של פורים מ"ה פעמים כמנין אד"ם.

 

אני פורים, אני פורים

שמח ומבדח.

הלא רק פעם בשנה

אבוא להתארח.

לה לה לה להלהלה…

רבי פורים, רבי פורים

אמור נא לי מדוע.

מדוע לא יחול פורים

פעמיים בשבוע

לה לה לה להלהלה…

הידד פורים, הידד פורים

הכו תוף ומצילתיים.

הו מי יתן ובא פורים

לחודש לחודשיים.

לה לה לה להלהלה…


[1] יומא דף עד/ב – עה/א: כי יתן בכוס עינו יתהלך במישרים רבי אמי ורבי אסי חד אמר כל הנותן עינו בכוסו עריות כולן דומות עליו כמישור וחד אמר כל הנותן עינו בכוסו כל העולם כולו דומה עליו כמישור.


וידוי של פורים

(נהגו להתוודות בפורים בבקר אחר שחרית שמא ישתכר ויחנק בסעודה)

יוה"כ הוא בבחינת תשובה מיראה ופורים הוא בבחינת תשובה מאהבה. יוה"כ עיקרו תשובה שבין אדם למקום (ואדרבא, על עבירות שבין אדם לחברו אינו מכפר), ואילו פורים הוא בבחינת תשובה שבין אדם לחברו – 'איש לרעהו' (ובכלל מאתיים מנה), ובעיקר – לעצמו!!

פורים שלי השנה (כל שנה) הוא גורלי, להיות או לחדול – לעשות או להמשיך לחלום, להנהיג או להמשיך לבקר, לקחת אחריות או להמשיך להתלוות ולהסתפח, 'להרשיע' או 'לגלות מסכת'.

השאלה אינה מה אני רוצה, השאלה היא מה נכון ואמיתי וטוב, ומה יהיה? ובאמת אין שאלה, כי כפוי ואנוס אני הר כגיגית, ובית המדרש קום יקום, ואין אדם עומד על דברי תורה וכל שכן על סתרי תורה אלא אם כן נכשל בהם, ויהי רצון שמתוך כל הנפילות אגיע גם אני ל'הדור קבלוה'.

האם אצליח להשתחרר מהניכור (המשולש), מהקטנות והקטנוניות, מהתאוה והבולמוס, מהאגואיזם והאגוצנטריות האוטמים וחוסמים, המדרדרים ומפילים, משקיעים ומבוססים? להשתחרר לא במובן הילדותי – המלאכי, אלא במובן של היכולת לקבלם, להפכם ממקרה לגורל, ומגורל להשגחה, ומהשגחה לבריאה, ומבריאה להתגלות, ובכך למתקם מעט, ואולי אחר כך לזכות להעלותם לשורשם, למתקם כליל? לאלהים פתרונים.

האם אצליח לדעת ולא רק להחכים ולהבין? האם יתגלה לי הסוד של האמונה (רזא דמהימנותא), והסוד של האהבה (רזא דרחימותא), של הברית, של הקדושה, של הדתיות, של האנושיות, של האמפתיה, של החסד? האם אכנס מן החצר אל ההיכל ומן ההיכל אל קדש הקדשים? ואיך אדע ואיך אדע שכשאחזור שכשאחזור אמצא תשובה…

האם אשתחרר מהפסימיות העמוקה, ומהחרדה הנוראה, מהזעם המטאפיזי, מהכעס המוסרי, מחרון האף החייתי? ובעיקר מן השעמום והשיממון? האם אשתחרר מפחד המוות ואזכה לשחוק אלי יום אחרון?

מה יהיה עם כל המתחים הנוראים שהם הם האדם, פלא הקישור הבלתי אפשרי של רוחני וגשמי? ולמשל, בין הפרטיות לכלליות, בין הפרטיות לבין עצמה, בין הכלליות לאנושיות, בין העוה"ז לעוה"ב, בין השבע לשמונה, בין היצריות והחושניות לאצילות ולעדינות, בין ההנאה והעונג לעמל ולאידאליזם? בין אהבת ד' למסירות הנפש על קדוש ד' שלמעלה מטעם ודעת?


וחייב לחלק לעניים ביום הפורים… ואין מדקדקין במעות פורים, אלא כל הפושט ידו ליטול, נותנין לו,  מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים, מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האומללים האלו דומה לשכינה, שנאמר: (ישעיהו נז) להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים. (רמב"ם הלכות מגילה פרק ב טז, יז)

וקל וחומר שמוטב לו ית' וית' להרבות במתנות לאביונים ולא לדקדק, ולתת לכל פושט יד ליטול…