Print Friendly, PDF & Email

לבן מלכים שנתאוה דבר שאי אפשר לו (שאינו ראוי לו),
והיה אביו מפתיהו ואומר לו, בני אם אוכלו אתה, מזיקך הוא,
וכיון שראה (המלך – האב) שלא הקפיד (שבנו אינו שומע בקולו),
אמר לו, כך וכך תהא עושה, ואין את ניזק (לגמרי, אלא רק חלקית).

(מדרש תנאים לדברים פרק כא)

 

אינוסה של אישה שבויה בשעת קרב, הוא מעשה פסול ומעורר רתיעה וסלידה. גם במציאות המלחמות הקדומות, עת לקיחת שבויים לעבדות, שריפת ערי האויב והכחדתו עד תום, היו חלק מהמלחמה עצמה, ברור לחלוטין שתפיסת שבויה ואינוסה היה דבר שהתורה סולדת ממנו

חז"ל מבטאים זאת באופן חד משמעי: 'דיברה תורה כנגד יצר הרע' . כלומר, התורה העריכה שהתוהו ובוהו של המלחמה, סכנת החיים, פרצי ההרס והאלימות המתחיבים מסערת המלחמה, עלולים לחלחל אל ליבו של הלוחם, לפרוץ את המנעול של המרתף האפל של אישיותו ולחולל התפרצות של הקיטור היצרי הדחוס שם (שמסתבר שהתעצם במלחמה) שיציף, ישטוף ויסחוף אותו בעוצמה עזה. במצב זה, קלוש הסיכוי שלו לעמוד בפרץ ולהתגבר על יצרו הרע – תאוותו הפראית. לכן בחרה התורה בדרך של 'מיזעור נזקים' ונתנה מקום 'לרע במיעוטו', עם שהיא אינה מסתירה את סלידתה מהיתר דחוק זה שאינו אלא כניעה אומללה ליצריות הפראית של האדם.

ברור ומובלע בכך, שכל מי שיכול היה גם בעבר, להתגבר על התקף התאווה שלו והחשק משולח הרסן לאנוס אישה, הרי היה עדיף ומשובח, וכל שכן מי שלא היה לו 'יצר הרע' שכזה!

פשוטם של המקראות לפי רוב ככל המפרשים, התנאים והאמוראים הוא, שגם אם גוברת התאווה הפראית הזו על החייל, חייב הוא לדחות את הביאה הראשונה בחודש ימים, בו תשהה השבויה בביתו. ההיגיון הפשוט של הנחיה זו הוא שההמתנה תצנן ואף תכבה את אש התאווה הפרועה, ותכליתה הברורה היא להוריד את הלוחם ששב לביתו, לעצמו ולעולמו, מהעץ הרע עליו 'טיפס'. אם למרות זאת הוא עדיין חפץ בה, עליו לשאת אותה לאישה ולהתייחס אליה כאשתו לכל דבר. זהו הרע במיעוטו.

נכון, הרמב"ם פסק שמותר ללוחם לבוא עליה בפעם הראשונה כבר בזמן המלחמה, אך כבר תמהו עליו ראשונים ואחרונים. הוא עצמו אומר במפורש שפסיקתו זו אינה נובעת מהצדקתו את המעשה, חלילה , אלא גזורה אף היא מהעיקרון המכונן של 'דיברה תורה כנגד יצר הרע' אלא שהיא מרחיבה את ההיתר בנסיבות הסבוכות והעגומות הללו.

הבה נאמר ברורות: יצר רע זה, עבר זמנו! נכון גם במלחמה העכשווית אנו נזקקים לכוחות הנפש הקשים. התוהו ובוהו, האלימות וההרס שהמלחמה זורעת אף גדלו בהיקפם, ובהתאם לכך גם השפעתה ההרסנית על הלוחם. אך בכל הנוגע ליחס הלוחם אל האויב ושבוייו ובפרט לאוכלוסייה אזרחית לא לוחמת של זקנים נשים וטף, נשתנתה הנורמה, לפחות להלכה אם לא למעשה. במלחמות ישראל לעומת זאת התבררה למעלה מכל ספק העובדה שצה"ל הוא צבא מוסרי לעילא, ושחיילי צה"ל משוחררים מתגרת ידו של היצר הרע הזה. הלוחם הישראלי העז אך גם עדין הנפש, ומכלול הלוחמים כקבוצה שמוסריותה שלובה בזהותה, לא רק שאינם זקוקים להיתר דחוק זה, אלא הם מוחלים עליו בשאט נפש.

יתרה מזאת, דומני שניתן לומר בלי להגזים שההיתר הזה (בעיקר כשהוא נתפס באופן שטחי ומעוות) גורם ל'חילול השם', מוריד את קרנה של התורה בעיני עם ישראל ומרחיקו ממנה. לכן, טוב הייתה עושה הרבנות הראשית כבר בעבר, ומכל מקום עדיין לא מאוחר, וזו חובתה וזכותה כיום, לתקן תקנה חד משמעית המפקיעה אף את התוקף הדחוק של ההיתר לאינוס שבויות קרב, שהפך מיותר ומביך. כשם שתקנת רבנו גרשום לבטל ולאסור את ההיתר של התורה לשאת שתי נשים, נתקבלה בישראל, וכיום הפך עניין זה למובן מאליו, כך הגיעה העת לתקן תקנה זו, שבודאי תתקבל בעם ישראל, ושכולנו נצא ממנה נשכרים.

פרשת 'אשת יפת תואר' מציפה בעיתיות כללית חמורה נוספת, שגם אותה אין לטייח, אלא להתמודד ביושר ובאומץ. כוונתי היא ליחס ל'אחר' בכלל ולאישה בפרט. גם אם ביחס לימים קדומים, יש בפרשה יחס מתקדם מאוד אל האישה השבויה, אין הוא הולם עוד את נטייתנו המוסרית היום. לכן, אך טבעי שנסתייג מהיחס המחפצן, הבא לידי ביטוי בפרשה זו (גם בהבנה הכי מרוככת שלה), ביחס לאישה השבויה, ונתנער מכל מה שיש בו מן היחס המשפיל והמדכא את האישה בכלל, וכל 'אחר' 'גר' ו'זר'.

יתרה מזאת. פרשת 'אשת יפת תואר' הינה גם 'משל' ו'בנין אב'. לא רק על עצמה באה ללמד, אלא על 'פרשיות' נוספות שהודות לרוח המוסר, הטוב והיושר המנשב בתורה בכללותה, ובמפרשי חיינו, הפכו הן להיות ללא אקטואליות ולא רלוונטיות, ולעתים אף לפוגעות ומזיקות לשמה הטוב של התורה, לנו החיים על פיה ולסיכוי שהיא תשוב להיות התרבות הלאומית שלנו. הכשרון להתבונן, לדרוש ולהתחדש, זהו עצם דרכה של תורה, זהו סוד נעוריה הנצחיים. בה ורק בה, תיסלל המסילה לתיקון האדם והעולם.