Print Friendly, PDF & Email

כי תבוא אל הארץ

לאחר שיצאנו למלחמה בשבוע שעבר, באים אנו השבוע, הביתה אל הארץ הטובה. מיד כשהחלתי לקרוא את הפרשה עלה בי זכר דבריו של רבי חיים בן עטר, 'אור החיים הקדוש' על השמחה המיוחדת שבביאה לארץ ישראל. אמנם 'אור החיים' מבסס זאת על מטבע הלשון המקראית 'והיה' שהיא בדרך כלל לשון שמחה לעומת 'ויהי' שהוא בדרך כלל לשון צער, אבל בעצם זה פשוט ומובן מאליו. מה יותר משמח מלבוא הביתה?! מסתבר שזה לא לגמרי פשוט. נרצה או לא, היו תמיד וישנם גם היום אנשים וקובוצות שמשאת נפשם היא נדודים ותלישות. יתרה מזאת, יש הסבורים שעם ישראל הוא עם כזה, גר ונכרי, זר ומוזר בארץ, עם, שהגלות והנדודים הם תנועת חייו הטבעית. עם שהדבר הכי מנוגד לאופיו הוא בית, מולדת, מכורה, ארץ, ארץ ישראל. נתתי את לבי לדרוש ולתור ב'חכמה' זו, ואתם מוזמנים לקרוא את רשמי מסעי במאמר 'פה בארץ חמדת אבות תתגשמנה כל התקוות'.


הקסם של לוינס

בשבועות האחרונים חידשתי את הרומן שלי עם לוינס ושבתי לקרוא בספרו 'חירות קשה'. היו אלה רגעים של קורת רוח, חוויה של תענוג צרוף על שלמות של תוכן וסגנון, שברצוני לחלוק אתכם.

ב'דת של מבוגרים', הרצאה שנשא במרוקו, מלמד לוינס מה זאת יהדות, במין נינוחות של זקן צלול ורענן, האומר לנכדיו, הבה נחזור על הראשונות ונזכר בנשכחות. זאת היא תמצית דבריו.

היהדות הסירה את הכישוף מן העולם, ויצאה חוצץ נגד התפיסה הרואה בדתות ביטוי של ההתלהבות והקדושה בתפיסתה הנומינוזית. כלומר, הקדוש כמה ששרוי מחוץ לכל תפיסה מושגית, ומחוץ לרציונלי ולמוסרי בכלל, והקדושה כהתנסות רגשית עזה. היהדות נותרה זרה לכל צורות ההתעלות האנושית הדתיות מן הסוג הזה. היא מוקיעה אותם כתמצית האליליות. הוא מודע לכך שבהרס התפיסה הנומינוזית של המקודש, יש משום סכנה של אתאיזם, במובן של קיום אנושי נבדל ועצמאי, אך סבור שחייבים להסתכן בכך. רק דרך 'אתאיזם' זה, מתעלה האדם אל הראיה הרוחנית של הטרנסצנדנטי. כיצד איפה, שואל הוא את השאלה מתבקשת, תשלב היהדות את הדרישה לחירות הכמעט מסחררת  שלה בתשוקתה לטרנסצנדנטיות? ומשיב: בתחושת נוכחות האל ביחסי אדם לאדם. היחס האתי, מאחד בבת אחת את התודעה העצמית עם תודעת אלוהים. תארי האל אינם מבוטאים על דרך החיווי אלא על דרך הציווי. ידיעת האל מגיעה אלינו כמצוה. ידיעת האל משמעה ידיעת מה שצריך לעשות. אלהים רחום, משמע, אף אתה היה רחוום כמותו. את המסקנה הוא מביע בבהירות שאין למעלה ממנה:

האתיקה אינה תולדה של ראית האל, היא היא הראיה עצמה.

ואומר:

השאיפה ביהדות לחברה צודקת, היא מעבר לכל חסידות אישית, פעולה דתית במובהק… הלך רוח זה הוא שראוי לכנותו משיחיות יהודית.

גם כעת כשאני כותב, גורמים לי דברים אלה שמחה שכזו. וכשאני נזכר שאני יושב בארץ ישראל, הרי זאת שמחה בריבוע…


שוב אלול – פלא התשובה

חכמים מלמדים אותנו במדרש, שהתשובה היא קטגוריה שלמעלה מהחכמה, הנבואה והתורה. סוד שרק הקב"ה יודעו, ומגלה אותו לבנו אהובו, האדם. לא מדובר על התשובה במובן התבוני שלה, ברצון להשתנות לטובה מכאן ואילך, שאף היא אינה דבר של מה בכך. מדובר על התשובה כשינוי העבר – היפוך זדונות לשגגות, מחיקת הזדונות כליל, והפלא ופלא, היפוך זדונות לזכויות.

אפשר לקרוא את המדרש כסיפור הבריחה של האדם ממועקת 'החטא ועונשו', מסע הצליינות (שתבניתו היא, 'ממך אליך אברח'…) אל התשובה. הוא עובר במקדשי החכמה, הנבואה והתורה, אך לא מוצא שם 'תשובה'. רק כשהוא מתיאש ופונה אל המלך בלב שבור – 'על כל פנים לא אוכל להיות נקי מזה, אלך אל המלך עצמו, יעשה רצונו מה שיעשה', מתגלה לו סודה של התשובה: 'והנה המלך אמר  לו, הכלי הזה, שבור אני משתמש בו'. אין צורך ואין אפשרות לתקן את הכלי השבור אלא להפנים את 'שבירותו' אל ליבך. אין דבר שלם יותר מלב שבור. התשובה עצמה, אינה עשיה בוטחת, 'חירות', אלא אי עשיה ענוותנית, 'חסד'. ובמבט כולל יותר, הרואה את התשובה מתגלה מכל שלבי המסע אל פסגתה: התשובה ראשיתה, חסד (ההתעוררות לתשובה), המשכה, עבודה וסופה מתנה.


הרהורים בעקבות דיאלוגים

השבוע. הצטרפו להם (לא) במקרה שלושה דיאלוגים שזכיתי לקחת בהם חלק. הנה תמציתם בלשוני שלי. הראשון,  החשש שכל שינוי מן התורה שבכתב מכחיש את קדושתה האלוהית הנצחית. השני, התהיה מאין יבוא עזרנו, מבית או מחוץ, מבית המדרש או מכיכר השוק, מ'הדתיים' או מ'החילוניים'. השלישי, האם נכון ליצור מסלולים עוקפי רבנות ראשית ורבנות (בתחום טקסי החיים בכלל, וחופה וקידושין בפרט), על מנת לתת מענה מדויק לרצונם היהודי של לא מעט אנשים ונשים. לראשון השבתי – אין חשש, אדרבא, השינוי וההתחדשות הוא המשמעות של תורה מן השמים והוא סוד נצחיותה, האקטואליות והרלוונטיות שלה. לשני השבתי – גם וגם וכמה שיותר. וכמה נפלא יהיה אם בהדרגה יחפצו וילמדו כל הקולות לרנן יחדיו. לשלישי השבתי – שמה שחשוב, זה שהכוונה בכל יוזמה כזו, תהיה טובת עם ישראל, שיסודה ושורשה, המשך קיומו כעם אחד. ולעצמי אני אומר – שכל קול, נאה הוא ופורה, כששורשו, אהבה וכבוד, וכשהוא נקי, ועל כל פנים, מתנקה, מסיגי האלימות (כן, זה כמובן בהשראת לוינס).

יהי רצון שנזכה ונשכיל, כולנו, איש על מחנהו ואיש על דגלו, לקחת חלק בתשובה הכללית של עם ישראל, לתרום את תרומתנו הצנועה אך המשמעותית להתחדשות חייו בארץ הטובה הזאת, ובכך נלך ונהיה אנשים טובים יותר, וחברה טובה עוד יותר.

שבת שלום

חיים