Print Friendly, PDF & Email

  

הראי"ה קוק על הספרות העברית החדשה

המזור לדור – ספרות טובה

הספרות בכלל והספרות העברית החדשה הוא נושא מרכזי בהגותו וכתביו של הראי"ה קוק לאורך כל חייו ויצירתו. הראי"ה רואה את הספרות ככח המרכזי המעצב את 'דעת הקהל' וקורא שוב ושוב ליצירה של ספרות עברית חדשה ממקור האמונה והקדושה. במקומות רבים הוא מבטא את כאבו על דלות היצירה הרלוונטית של בית המדרש, אך אינו חדל מלהעיר ולעורר לכך.

דוגמא: 'מאמר הדור' של הראי"ה קוק, בנוי מכמה מחזורים של התבוננות עומק המזהה את שורשו הנסתר של הקלקול הגלוי שבדור, ומתוכה, קריאת כיוון לדרך של תיקון. הנה אחת מקריאות הכיוון המרכזיות שבמאמר:

'נושיט ['האבות', תלמידי החכמים] להם [ל'בנים', לדור הצעיר] דברים טובים, דברים נחומים, מלאים שכל מפיקים שקט ואומץ, ע"י אותו הכח עצמו שטלטל אותי לתוך מצבו הנרעש וההרוס. כי מה הוא הכח הפועל את כל השינויים הנמרצים בקרבו, שבגללם אנחנו כל-כך סובלים, אם לא הספרות?'


'חליפת מכתבים על דבר הספרות'

ב'מאמרי הראי"ה' (מהדורת ירושלים תשד"מ,  חלק ב' עמ' 502 – 506) מופיעה התכתבות של הרב קוק עם 'בעל בית פשוט' שכתב למערכת 'הניר' מכתב שבו בקורת נוקבת על הספרות העברית החדשה, והצעה לתיקונה, התכתבות זו נקראת 'חליפת מכתבים על דבר הספרות', והינה התכתבות 'מפוברקת'. 'בעל הבית הפשוט', אינו אלא הסופר אז"ר, ופנייתו למערכת 'הניר' אינה אלא 'הרמה להנחתה' לרב קוק…

חליפת מתכתבים מלבבת זו בהירה בתוכנה ובסגנונה, וחוט של חן והומור משוך עליה, לכן אביא אותה ככתבה וכלשונה במעט השמטות (שיסומנו ב […], והבהרות קצרות (בגוף הטקסט, בתוך סוגריים מרובעות).

לכבוד מערכת "הניר", שלום!

זה כמה שאני רוצה להגיד לפני סופרנו הנכבדים מה "בעל הבית" פשוט כמוני דורש מספרותנו. באומרי "בעל הבית פשוט" אינני מתכון להתכסות בטלית של ענוה יתרה, לאמר, שאני יהודי פשוט, כמו שהיה אבי. זכרונו לברכה. אלו הייתי כמוהו, כי אז לא הייתי צריך לספרות כלל.

כידוע לכבודו אבי ז"ל היה מאלה "המנשים את עמלם בדף גמרא. "משכיחים רישם במדרש שיחות מני קדם "ומשיחים את דאגתם במזמורי תהלים…" הגמרא, המדרש והתהלים די היה להם להשביע את רעבון רוחם. ואם מצאו עוד פרפראות כ"ראשית חכמה" ו"חובת הלבבות", אז היו מדושני ענג. בכלל לא התגעגע אבי ז"ל לספרים חדשים, אחרי שהישנים היו תמיד חדשים בעיניו והיה עוסק בהם בחיבה, בתיאבון שאין לו גבול. אחד היה הוא עם הספר הקדוש שהיה הוגה בו "בחד קטירא איתקטר כיה", וכמו שלא בחל בגופו, אעפ"י שהיה לו עמו עסק תמיד, כך לא בחל בספר הקדוש גם כשהיה שונה את פרקו לא רק מאה, כי אם אלף פעמים. כך היה אבא.

אבל אני אינני פשוט כל כך. כ"בעל הבית" מדור החדש, אני יודע כבר שפות אחדות, ומעט או הרבה במדעים הכלליים. למדתי בנקל, דרוין וספנסר וקראתי את טולסטוי, ניטשה ואיבסן, ורוחי שטה בכל האנושיות כלה, משתתף בצערה ורוצה בהתקדמותה.

ובכל זאת הנני במה שנוגע ליהדות, יהודי פשוט. במה שנוגע לאמונה ודת, הכריעה אצלי תורת משה, דברי נביאינו וחכמינו, את כל האוטוריטטים [הסמכויות] שבעולם. ברור הוא אצלי, כי כל החכמים לא ידעו ולא הבינו מה היא אמונת ישראל ומה היא דת ישראל, יען כי רצו להשיג בשכלם מה שאי אפשר כלל לשכל להשיג. אנכי אינני חכם כמוהם, איני מגיע גם לקרסולם, אבל תורת ישראל חביבה עלי, מצותיה קדושות בעיני, ואנכי לא אמיר את הרגשתי, רגש נשמת יהודי, בכל התחכמות שבעולם. בן "עם קשה עורף" אני, ומתפאר אני בזה.

אבל רוצה אני שגם הספרות העברית תפרה ותרבה. אנכי איני יכול להסתפק רק כספרים הישנים, כמו שהיה אבי מסתפק רק בהם, צריך אני גם לספרות חדשה בעברית, ספרות שתתקדם ותעלה מזמן לזמן למדרגה יותר נשאה, כמו הספרות הכללית, בדרך הקבלה [במקביל].

אולם דרישתי מהספרות העברית איננה דומה כלל לדרישתי מהספרות הכללית. כשאני שם פני אל הספרות הכללית. אז אני רוצה לדעת פוליטיקה, סוציאולוגיה, ושאר הענינים המניעים את רוח האנושיות. שם אני בן אדם ככל בני האדם "ואין דבר אנושי נעדר ממני".

אבל בשעה שאני נכנס אל היכל ספרותנו, אז אני חולץ את נעלי, כי אל היכל הקודש אני רוצה להכנס. פה אני רוצה למצוא פתרון לא לשאלות זמניות, אלא לשאלות נצחיות הנוגעות לפנימיות נשמתי. רוצה אני למצוא פה דברים שישימו לי כנפיים לעלות למעלה מהשמים הנמוכים שנטו על ראשינו המטריאליסטים [החומרנים]. רוצה אני למצוא פה איזה ניצוץ מישעיהו. מר' עקיבא, מר' שמואל הנגיד, מר' יהודה הלוי, מהרמב"ם וכו' וכו'.

והנה אני פותח ספר אחד, והוא לועג לזיבת אפו של איזה יהודי אומלל, שטרוד למצוא את הלחם ואת הבצל למזונו. פותח אני ספר שני, והוא לועג למצות הזכרון שלי, לציצית ותפלין. פותח אני ספר שלישי, והוא מלא חרופים וגדופים כלפי מעלה. פותח אני ספר רביעי, כלו סכינים ומחטים, כלו בקורת דוקרת. פותח אני ספר חמישי, והוא מלא זמה ונבלה. פותח אני ספר ששי, והוא מלא קטטות. […] והנני מגיד האמת, שאני ממהר לסגור את הספרים הללו, ולהרחיקם הרחק הרחק מעלי. לא לספרות כזו אני דורש!

[…] והדבר הזה נחוץ לדעתי לא בשבילי בלבד. אלא בשביל קיום אומתנו בכלל. אין לישראל גבורה, אלא באמונה. גבורי אמונה היו אבותינו מימי עולם. באמונה נבראה ספרותנו הגדולה שירשנו מאבותינו, ובאמונה אנו יכולים לעשות חיל גם לימים יבואו. באמונה תתחזק לאומיותנו. באמונה יפרח וישגשג ישוב ארצנו. האמונה תתן נשמה לעם ולשפה, והאמונה תחיה את הכל. בת הנצח היא, ורק המארש אותה יתקים לנצח.

כל הדברים הטובים שבהם תלויה הצלחת אומתנו אינם אלא סניפים לאמונה, כי רק היא משגבנו והסופרים. אם רק ידעו את תעודתם, כמו שידע עזרא הסופר וכל שלשלת החכמים והסופרים שקמו לנו עד הדור הזה, צריכים הם לדאוג בשביל קיום היהדות. להזכירנו בכל מעשה לאומי שאנו עושים, כי בני משה אנחנו, נכדי ר' יוחנן בן זכאי.

[…] האמנם רק הסופרים נבדלו מעל עמם? האמנם חדל הקשר הפנימי שהיה תמיד בין העם והאינטלגנציה שבו, חלילה?

אני חושב כי הרבה עוד ימצאון בתוך הסופרים שרגש אמונה מפעם גם בקרבם, אלא שמפחדים הם לגלות מה שבלבם, שמא חלילה יקנו להם שם ריאקציונרים, מורדי אור, מחזיקי הדת. אבל מצב כזה לא יארך. אנכי מאמין שסוף סוף יתאזרו הסופרים חיל, יסירו את הבושה מעל פניהם, ויצאו בראש עמם להורות להם את הדרך אשר דרכו בה אבותינו הקדושים – דרך החיים והטוב. ואז תשוב הספרות להיות היכל הקדש. וקרנים משם יצאו להאיר ולחמם את כל הלבבות כאור אמונה ודעת. "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה"

בעל הבית פשוט


'תשובת המערכת'

הראי"ה קוק עונה לבעל הבית הנכבד (אך הפשוט מידי ואף הפשטני…) באופן בהיר ואף חריף. הציפיה מהספרות העברית החדשה להיות ספרות 'קודש' במובן השגור (הגלותי') הינה פרי ביאושים של תודעה גלותית מצומצמת ומפוחדת, שאמנם היתה יפה לשעתה, 'שעת הגלות', אך עם שיבתו של עם ישראל לארצו והמעבר מגלות לגאולה – מחיים של הישרדות ושימור, לחיים של צמיחה ושגשוג, של יצירה והתחדשות, הינה אבן נגף ענקית בדרך התחיה של עם ישראל ורוחו.

בעל הבית נכבד!

יותר מדאי אדוני 'מחקת את הסאה' [צמצמת], בדרישתך מאת ספרותנו שתהיה מוקדשת רק לשאלות נצחיות. קשה היה לי להאמין שדברים כאלה, הנטולים מן החיים, יצאו מפי איש משכיל שכמותך היודע את העולם ואת החיים.

אבל מצאתי את הסיבה של מחיקת סאה זו ב"טומאה הרצוצה" של הגלות שעודנה מפרכסת בתוך נשמתך. מארת אלהים היותר נוראה של הגלות, היא מורך הלב 'והנשארים בכם והבאתי מורך בלבבם בארצות אויביהם'. מורך לב זה מתפשט על חוג החיים הרוחניים, לא פחות ממה שהוא מתפשט על כל החוג של החיים החומריים. והוא מזיק לראשון [לחיים הרוחניים] לא פחות, ובפנים ידועים עוד יותר, ממה שהוא מזיק את האחרון [החיים החומריים].

הפחד מכל 'כפתור נחושת' [מדי השרד של השלטונות בחו"ל] גידל לנו נפשות דלולות, רצוצות ושבורות, שאינן יכולות לקבל אור וחיים מעשיים של גאולה וישועה, גם לכשתבוא. והפחד מכל ספר העומד מחוץ לתחום הצר של מושג הקדושה [כפי] שהגלות יכולה לסמנו, מדלדל את חיינו הרוחניים, ובורא לנו נשמות חלושות, שאינן יכולות לקבל את האומץ של האור הרוחני, העתיד להאיר עלינו בברקים מאירים וחודרים בדרך תחייתנו בארץ אבות.

[…] הספרות שלנו [לפי הדעה הגלותית המפוחדת] תוכל לכלכל בקרבה את הכל: מעשה בראשית ומעשה מרכבה, הלכה ואגדה, מוסר, מחקר והגיון, 'פתרונים לשאלות הנצחיות'. אבל לא 'פתרונים לשאלות הזמניות'. השאלות הזמניות וכל המדעים הבריאים בכלל, הם בבחינת 'שוטר קוקי' [שוטר גוי], שצורה ישראלית היא עמו, כלאים גמורים.

אבל כל אלה הרעיונות וכיוצא בהם, פרי הגלות המה, תולדות של הטומאה הרצוצה שארסה מחלחל בקרבנו מאז גלינו מארצנו ונשברנו מהיות גוי חי שוכן בארצו, ונשינו [איבדנו] טובה. שכחנו שהשאלות הזמניות, הנם צרכי צבור גדולים ואדירים. וצרכי צבור, הנם תמיד עומדים במדרגה אחת עם למוד התורה. שגם היא 'נבראת בשביל ישראל' ושאלות צבוריות, אי אפשר לפתור בלי השתתפות הספרות. עם חי סופג את כל מה שדרוש להטבת חייו מהקולטורה [התרבות] העולמית הכללית. אבל הכל הוא מביא אל תוך כוורתו, אל תוך ספרותו, אחרי שמתקן אותם לפי תנאי חייו המיוחדים.

[…] בא הזמן שאנו צריכים להתחשב עם חיי המציאות ולהרחיב את תחומנו. אין אנו יכולים ואיננו רשאים להיות מעכשיו בנידון זה מה שהיינו מלפנים על פי ההכרח של הגלות, שם השלכנו את יהבנו על השוטר הגוי, ואם היינו צריכים למדעים, פנינו אל לשונות הגוים. לא כן, פה בארץ ישראל, פה חיי קהילותינו ומושבותינו בידינו, ואנחנו צריכים לפקח על רכושנו החומרי והמוסרי. אנו שבים לתחיה, ועימנו גם לשוננו וספרותנו. אפשר להסיח דעה מזה בגלות, שם אפשר גם כן להכחיש בעיקר מציאותה של תחיה זו, אבל לא כאן בארץ ישראל, במקום שהתחיה קורעת סגור עינינו גם בעל כרחנו.

הערובה לחיי ישראל הוא חי העולמים, וכן בדניאל הוא אומר: 'וירם ימינו ושמאלו אל השמים וישבע בחי העולם'. צור ישראל, חי העולם מעיר אותנו לתחיה, על כן מתרחבים חיינו, והספרות שהיא ראי החיים, מתרחבת עמם יחד לפי תביעותנו שאנו תובעים ממנה.

אמנם צדקת במחאתך על כל הזוהמא והנבלה אשר ספגה ספרותנו אל תוכה בימים האחרונים ביחוד. ובפרט שאין אלו נכנסים כלל אל חוג החיים. אי אפשר לחיי עם בלי מדע, בלי שירה, בלי יופי, אבל אפשרים הם, וביחוד לישראל, להיות בלי נבלה, בלי סרחון רשע, ובלי טומאות בשר ורוח. אם החברה הרחבה אינה יודעת זאת, אבל אנחנו, שיחד עם החיים של ספר החיים, אנו קוראים: 'לא תהיה קדשה מבנות ישראל ולא יהיה קדש מבני ישראל'. נגד זה אנו צריכים להלחם. ודווקא בנשק של הגדלת דרישת החיים. אבל לא לצמצם את הספרות שלנו רק בהיכל הקודש, כאשר אמרת, כי אם להרחיב את גבול הקודש גם על כל חיי החול, ועל כל דרישותיהם, ועל כל המדעים הנדרשים להם. "ביום ההוא היה על מצלות הסוס קודש לד'"


הדברים מדברים בעד עצמם. לסיום אביא עוד פיסקה קצרה וקורנת אור.

גם מתוך החול יגלה הקדש, וגם מתוך החופש הפרוץ יבא העול האהוב. עבותות זהב ישתרגו ויעלו גם מתוך השירה החפשנית, ותשובה מזהירה תצא גם מתוך הספרות החיצונית. זאת תהיה הפליאה העליונה של חזון הגאולה. יגמל זה הציץ, יפרח הפרח, יבושל הפרי, וידע העולם כולו, כי רוח הקדש מדבר בכנסת ישראל בכל תנועות רוחה, וסוף הכל הוא לתשובה המביאה רפואה וגאולה לעולם. (אורות התשובה פרק יז ג)