Print Friendly, PDF & Email

האם יש מקום לדתיים במדינת ישראל של הראי"ה קוק?

מערכה ראשונה

השבוע קראתי מאמר של ד"ר תומר פרסיקו, הנה ציטוט ממנו:

'הראי"ה כיוון במפורש להתגבר על הפער בין דת ללאום על ידי איחויים יחד בקידושין משיחיים. הרב קוק ראה בעיני רוחו "מדינה שהיא ביסודה אידיאלית" המתקיימת כהאצלה אלוהית המוציאה לפועל את הרצון השמימי על פני האדמה. במדינה שכזו אין מקום לחילונים, שכן הקשר בין עליונים לתחתונים הוא בסיס קיומה, הוא מקור חיותה ופריחתה, ולא פחות מכך, הוא המצע הפוליטי שלה.

[…] כוונתו של הראי"ה היתה ביטול כל זכר לתחום של חולין. הוא זיהה היטב את מהלך הדיפרנציאציה של תהליך החילון, וביקר קשות את היהדות האורתודוקסית בזמנו, שעסקה בלשונו ב"אידאה דתית", כלומר שראתה את היהדות כדת. עבור הרב קוק היתה היהדות "אידאה אלוהית" המכילה את כל היקום באופן טוטלי ורואה בעם היהודי אורגניזם אחיד הפועל  כביטוי לרצון העליון. חלוקת היהדות לדת מחד וללאום מאידך, היתה בדיוק הדבר ששלל מכל וכל: "טעות גדולה היא ביד אותם שאינם מרגישים את האחדות הסגולית  שבישראל […] ומזה בא הרצון לפלג את הענין הלאומי ואת הענין הדתי לשתי פלוגות "היהדות היא "חטיבה אחת בלתי מחולקה", והמדינה שתקום לה היא כולה הקדש לאלוהים. מלוא כל הארץ כבודו.

(ד"ר תומר פרסיקו, עלייתו ונפילתו של גוש אמונים, או כשלון הניסיון היהודי האחרון להתנגד לתהליך החילון. באתרו 'לולאת האל' https://tomerpersico.com/2017/06/23/gush_secularized/)

חלק זה של המאמר וביחוד המשפטים שהדגשתי בו, עוררו בי רגשות אביריים וגרם לי לעטות שריון וקסדה, להוציא את רוסיננטה הקשישה מהאורווה, ולצאת שוב להלחם במרחבים המכושפים של תחנות הרוח…

מייד כתבתי לתומר חברי, שממש נעלבתי בשם הרב קוק, שמעולם לא אמר כדברים האלה, וגם לא התכוון לכך, אך כצפוי הוא לא קיבל את דעתי, חזר ותיקף את טענתו: מעמדה אמונית ודתית, לא תתכן לגיטימציה לחילוניות וחילונים בשום פני ואופן!  ואני שבתי והוכחתי באותות ובמופתים שזה לא נכון. התוצאה הצפויה של הפינג-פונג הקצר בינינו היתה שנותרנו, איש על עמדתו ואיש על משמרתו (ואולי אף התחזקנו כל אחד בדעתו…).


מערכה שניה

במר רוחי הבאתי את הדברים של תומר לפני כמה מחברי, תלמידי חכמים מובהקים, ולהפתעתי הם הסכימו שאכן אי אפשר לאדם מאמין לתת לגיטימציה לחילוניות וחילונים. זה כמובן לא אומר חלילה שום דבר ברמה הפרקטית (כפיה או טינה וכל כיו"ב) אבל בוודאי שחילוניות היא החמצה מצערת של ערכם של החיים האנושיים בכלל והישראליים בפרט.

אחד מחברי, אף סיפר על מפגש עם מחנכים חילוניים, שבו ביקש להתהדר בליברליות המרהיבה שלנו כתלמידי הראי"ה קוק, והביא בפניהם את הפיסקה הבאה, כשחיוך ענקי מרוח על פניו…

המהומה הכפרנית, כל זמן שהיא עסוקה במגמות מוסריות, הרי היא ממש דרישת ד'.

המוסר והרחבתו, הגדלת ערכם של החיים, עינוגם ושאיפותיהם,

הוא בעצמו דרישת ד' יותר משאר דרישות הבאות ברחשי לב בלבד,

שאין בהם הטבה מעשית לסדרי החיים.

מכל מקום אומללים הם בני אדם,

כ"ז שאינם יודעים שכל מה שהם עסוקים בהרחבת המוסר ובקשת הטוב, זהו דרישת ד',

ונהרה רבה תופיע עליהם, כשיגלה להם רז זה.

(ראי"ה קוק, מאמרי הראיה חלק א, פירורים משלחן גבוה, דרישת ד')

כשסיים לקרוא את הדברים המלבבים הללו, הרים את עיניו ולהפתעתו פגש מבטים זועמים, ולא נח זעמם של המחנכים החילוניים עד שמחו נמרצות על הפטרנליות הדתית (החב"דנקית או הקוקניקית) היהירה הזו שמתיימרת להסביר לחילוני מי הוא באמת, ומה בעצם מניע אותו, ומה המשמעות העמוקה של מעשיו… וכדי ביזיון וקצף…

דומני שמחאתם לא היתה בעיקר על הגדרתם כ'אומללים' אלא אדרבא, על הגדרתם כ'דורשי ד"… אך בין כך ובין כך יש בדבריו של הראי"ה שיפוטיות ברורה ביחס למצב החילוני – 'אומללות'. (הערת אגב: בעקבות השיחה הזו עשיתי חיפוש בכתבי הראי"ה [בעזרת תקליטור הראי"ה] ומצאתי שבתואר המכובד 'אומללים' מכתיר הרב את כל סוגי בני האדם, אתיאיסטים ומאמינים, עמי ארצות וחסידי קדש עליונים. מה שאישר לי את מה שכבר ידעתי, שכל בני האדם אומללים לעתים, כל אחד בדרכו שלו… מי שמעונין בקובץ (ואולי חפץ להתגדר גם באומללות), מוזמן לבקש ואשלח לו)

לאחר מכן ראיתי גם את דיונו המשוכלל של חברי מו"ר, הרב יובל שרלו בנושא, שבו הוא מציג כעמדת המוצא את מוחלטות אי האפשרות של לגיטמציה תורנית לחילוניות, ומנסה למרות זאת, ליצור מודל של שיח פורה ומקדם בין שני המחנות. ראו דברין במילואם – (הרב יובל שרלו, התיתכן לגיטמיות דתית לחילוניות? (https://www.ypt.co.il/beit-hamidrash/view.asp?id=4156)

ועדיין לא נחה דעתי…


מערכה אחרונה

בשלב זה אכתוב מחום לבי, אולי ירווח לי, ואנסה לומר את דעתי בקיצור וללא ביסוס, על ידי, על ידי כמה הערות. אולי בעתיד, אאזור עוז לכתוב מאמר מנומק ומבוסס…

הערה ראשונה – הראי"ה רואה בחלוקה של עם ישראל לשני מחנות, 'דתיים' ו'חילוניים' (חופשיים), איוולת הרסנית, ואת המלים הללו הנישאות על כל פה הוא מכנה 'שמות הבעלים'. כלומר החלוקה המתייגת הזו והמלים הללו, הם 'עבודה זרה, לשון הרע, גילוי עריות ושפיכות דמים'. החלוקה של עם ישראל לצבו"ר (צדיקים, בינוניים ורשעים) היא חלוקה אישית לחלוטין ואינה תלוית מגזר, וגם, אוסיף, היא ענינו האישי של כל אדם).

הערה שניה – היום כבר אין משמעות להבחנה הזו, אפילו במובן הסוציולוגי. הולכים ומתרבים האנשים המסרבים לתייג את עצמם כ'דתיים' או כ'חילוניים', כוון שהם מוצאים את החלוקה הבינארית כשטחית, לא מדוייקת ומחיצה את העיקר. גם אני נמנה על קבוצה זו ואיני 'דתי' וגם לא 'חילוני', ואפילו לא 'מאמין' אך גם לא 'כופר'. ובאופן פוזיטיבי ומדוייק יותר, אני גם חילוני וגם דתי, גם מאמין וגם כופר, לעתים בו זמנית, ולעתים בזה אחר זה, על ציר הזמן…

הערה שלישית (הכי ארוכה והכי חשובה) – ההחמצה העיקרית של הדיון הזה, היא בעיני, מושגית בסיסית. המלים 'חילונות' ו'דתיות', 'חלוניים' ו'דתיים', אינם מילות המפתח של הראי"ה בנושא זה. אדרבא, את המושג 'דת', רואה הראי"ה כזר לעם ישראל (והדת ניתנה בשושן הבירה…), ואת ה'דתיות' כחלופה גלותית מצומצמת ועגומה ל'אלוקיות', או 'אמונה' או דעת אלוהים', או קודש עליון' או 'קודש קודשים' (לעומת הקודש הדתי הצורר את הטבע ואת החול). לעומת זאת משקיע הראי"ה מאמץ אדיר כדי לתקן את הטעות הרווחת בהבנת ה'חול' ו'חילוניות', וביחס אליהם כרעים ושליליים ומנוגדים ולוחמים בקדושה, וללמד שה'חול' הוא כח ונטיה טבעי (נברא) שאף הוא מדיום בית קיבול ותיבת תהודה לקודש העליון, לקודש הקודשים, לא פחות ממה שה'קודש' (במובן הדתי המצומצם לד' אמות של דתיות) הוא כזה.

במישור הרוחני הכללי הראי"ה מדבר על שלושת הרוחות של ההויה: הרוח המוסרית, הרוח הדתית והרוח הלאומית, והרוח האלוהית, שאינה עוד רוח, אלא הינה המקור האנרגתי של כל הרוחות, שהיחס שלה אליהן הוא של 'אור' ל'כלים'.

במישור הריאל היסטורי הראי"ה מדבר על שלוש מחנות בעם ישראל: המחנה הדתי, המחנה הלאומי והמחנה הליברלי, ועל גבם 'הקודש העליון', שאינו עוד מחנה אלא המקור האנרגתי של כל המחנות (שבני עליה מועטים [מכל המחנות], הם נושאי דיגלו).

במישור האישי, מדבר הראי"ה על אדם שיש לו זיקה מודעת ל'רוח האלוהית' או ל'קודש העליון' לעומת אדם שאין לו זיקה תודעתית כזו. האדם שעליו מדובר יכול להיות דתי, לאומי או ליברלי, וביחס לכל השלושה קיימות שתי האפשרויות – זיקה גלויה לאלוהי או העדר של זיקה גלויה שכזו (כן, גם לדתי…).

הראי"ה בהחלט שב ואומר שכל אדם מכל מחנה, שיפתח את לבו להבנה שהחיים בכלל וחייו בפרט, יונקים את חיותם וטובם מהמקור העמוק והנסתר שלהם ('עלמא איתקיימא ברזא'), ויטפח את הקשבתו וזיקתו אליו, יהיה אדם טוב יותר ומאושר יותר. ודוק, הזיקה הגלויה לאלוהים, תעצים ותברך את כל אדם לפי אישיותו ודרכו שלו.

זיקה זו (שהראי"ה קורא לה 'עיקר האמונה') מביאה בכנפיה עוד שתי מתנות טובות.

המתנה האחת – ההבנה שכל המחנות הם אופנים שונים של התגלות המקור הנעלם של החיים, ביטויים שונים של הזיקה אליו. ולכן, שלכל המחנות יש מקום וערך בעולם ובעם, ושיש לכל מחנה מה ללמוד מכל מחנה, הן בקורת והן העשרה. וכמו כן, שרק ואך ורק ודווקא אם כל המחנות ישלבו ידיים לעבודה משותפת, יתגלו החיים במילואם ושלמותם.

המתנה השניה  – העוז והזריזות שמתוך הענווה. כפי אותה מידה שהאדם יחיה את חייו מתוך הפתיחות והקשב לרזי ולפלאי, יתברכו חייו בשפע של השראה, והוא יהיה לאיש פועל ויוצר, ובעיקר צומח וגדל תדיר.


'סוף' דבר

הנושא הוא אם כך, 'אלהים' ולא  ה'דת' או ה'חילוניות', הקודש העליון (קודש הקודשים), האור והחיות שלפני כל 'כֵּלִיוּת' (אפילו השפה והלשון), ולא הקודש והקדושה במובנם ומפעם הדתי. 'אלהים' אומר הראי"ה, ברא את החול כמו את הקודש (את הגוף כמו את הנשמה, את החומר כמו את הצורה) ומבקש להתגלות משניהם יחדו. החול והקודש הם שני מרחבי ההתגלות שלו. הנושא הוא כמובן האדם, שנברא בצלם אלהים ומהותו העצמית היא פלא הקשר בין רוחני לגשמי, שהוא במלוא ההיקף והעומק של חייו האישיים והחברתיים, קרוא להיות מכון ההתגלות, הוא המקדש, 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם'.

נכון, נותרה השאלה של אורח החיים. מה המקום – הערך של 'קבלת עול מלכות שמיים', בלי 'קבלת עול תורה ומצוות', בלי סיגול אורח החיים הישראלי המסורתי, הנקרא 'דתי'? גם כאן תהיה התשובה ברורה. סיגול אורח החיים המסורתי מתוך הזיקה לאינסופיות האלוהית, בהחלט תוסיף ליחיד ובעיקר לחברה ולעם, כלים רבים שיסייעו לתחזק ולרענן, להעמיק ולשכלל, את התודעה הרוחנית העמוקה, ובכך את כל השפעתה המבורכת על איכות החיים הרוחנית (האינטלקטואלית והרגשית, האתית והפוליטית, האסטתית ויצירתית) של הפרט והכלל.

אבל, וזה אבל גדול וחשוב. כשם שהכפירה מבקשת ומבשרת מדרגה חדשה של אמונה ודעת אלוהים, כך החילונות במובן של פרישה מאורח החיים המסורתי, תובעת שבשיבתנו מחו"ל לארץ ישראל, תשוב ההלכה מיבנה לירושלים ותתחדש מתוך המבט אל 'דיברת הקץ המגולה', ובכך תכוון לאמיתתה של תורת אמת.

כלומר, בכל מקרה ה'תשובה' של החילוניים אינה אל ה'דתיות' והדתיים, לא במישור ה'אגדתי' הרוחני ולא במישור ההלכתי המעשי, אלא אל תורת ארץ ישראל ואל הארותיה הרוחניות והמעשיות החדשות. ושם יש לקוות הם יפגשו עם ה'דתיים' שאף הם קרואים לתשובה רבתי לכיוון הזה. ואת המהלך הזה, כאמור לעיל, אפשר לעשות רק מתוך תיקו יסוד הדעת, פתיחת הלב ועבודה משותפת.

ובכן על השאלה האם יש מקום לחילוניים במדינת ישראל של הראי"ה קוק, אני עונה בשאלה נגדית: האם יש מקום לדתיים במדינת ישראל?


הדרן

לסיום אביא שתי פיסקאות מכוננות עבורי, נכון, מהראי"ה, אכן, כבר הבאתי אותם בעבר:

מה שאין אלהים מושג כי אם מתוך הדת, זה הפיל את העולם בעומק השפלות. האלהים צריך שיהיה נודע מכל החיים, מכל ההויה, וממילא יהיה ידוע בכל החיים ובכל ההויה. הדת היא אמצעי עוזר להכשיר את המעשים, המדות, הרגשות, סדרי החברה החיצונים והפנימיים, באופן מתאים המכשיר את החיים ואת ההויה לדעת אלהים. אלהים איננו מתגלה בתוך הדת, כי אם באותה המדה שהדת עצמה היא חצובה ממה שלמעלה מן הדת. דת זהו השם הנאות אצל כל עם ולשון, לא כן בישראל. תורת חיים איננה דת לחוד, תורת חיים שלנו היא התגלות אלהים, המתגלה מתוכה ביח(ו)ד כמכל ההויה. התורה וההויה, בהיותם לאחדים, מגלים הם את אלהים בחיים, בתוך הנשמה הפרטית והכללית. הקודש והחול הוא חלוק מצד הדת. הדת תשים משטרה על עניני הקודש, ותניח את ידה מעניני החול. זהו מושג מחוייב ממושג הדת. האלהים הוא מתגלה מן הכל, מתוך הקודש ומתוך החול. (פנקס הדפים א [20])

אם התחיה הלאומית לא תחדש לנו הארה בתפלה, הארה בתורה, הארה בדרכי המוסר והקשבת האמונה. איננה עדיין תחיה אמתית! אם התחיה לא תחדור בלבבות שהם נתונים למשא נפש רוחני כולו. לתקוות קדושות שמימיות. אשר מתוך מרחקם מהעולם ויושביו אינם מתמזגים עם החיים הרגילים. אינה עדיין תחיה שלמה. אבל ברור הוא שתחיתנו הלאומית תחיה שלמה היא, ברור הוא שנצניה הראשונים כבר הם באים מתוך הלשד היותר רטוב שבחיי עולמים. על כן ברור הוא שתחדור התחיה לכל הלבבות. ברור הוא שתחדש הארה בכל החוגים הרוחניים. בכל ערכי הקודש, בכל הגיוני הנשמה. (מאמרי הראיה ב, לתחית הקודש ו)