Print Friendly, PDF & Email

יומן מסע-בית (י)הודי 10

כן, הם שוב עברו עלינו הימים / הימים הנוראים, המתוקים  / שוב בסוכה אשכב בוהה בכוכבים  / לכו לשלום ימים טובים.

כמו בכל שנה מתרחש הלא יאומן ואנחנו צולחים ושורדים, ולעתים אף יותר מזה, את הימים הנוראים. בהרגשת ההקלה הלא ניתנת להכחשה, נשזרים התוגה של הפרידה והגעגוע למפגש הבא.

אנסה לשתף אתכם בחוויה שלנו כאן בשיחות ובלימוד לקראת יום כיפור ובו.


השבת והתשובה

אף פעם לא מיותר להיזכר בקסם של השבת ולהודות על המתנה הזו. הקביעה שהשבת שקולה כנגד כל המצוות וההבטחה שאם ישמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלים, וכיו"ב מאמרי חכמים, על ערכה של השבת, הם ביטוי צנוע להזדמנות השבועית הממשית לחוות את העולם הבא, את האחדות, את השלמות, את ההתענגות על החיים ועל ד'. את הדבקות והקדושה שבמנוחה ובשלווה. פעימה של היות ונוכחות שאינן עומדות לשאלה, לאחר שש פעימות של עשיה ויצירה, אך גם של מאמץ ומאבק.

בליל שבת תשובה שאלנו: מה לשבת ולתשובה? הרי התשובה היא ההשתלמות המתמדת שמכוננת המודעות לפגם ולחיסרון שבחיים האנושיים והחוויה הקשה ומרה שלהם?

אפשר שהשבת מאפשרת את התממשות ה'תשובה מאהבה' שבמידה רבה היא 'פיקציה ספרותית… בדרך כלל התשובה היא מייסורים ולעתים מיראה. תשובה מאהבה, אינה תשובה מהייסורים, הכאב והסבל שהם מסיבים לנו, וגם לא מהיראה שבראיית הייסורים שייוולדו מהמשך ההליכה בדרך לא דרך. תשובה מאהבה, הינה גם למעלה מהתשובה מהיראה של הפגיעה באהבה. תשובה מאהבה היא התשובה הצומחת מתוך חווית האינסופיות של תהומות החיים כמו גם האינסופיות של אופקיהם. זו אינה תשובה במובן של שיבה עד או אל אלא במובן של נביעה והשראה, של פריצה של כל הגבולות, של חידוש והתחדשות ולא רק של שכלול ושיפור. תשובה עילאה הבאה ממעמקים – מעמיקא דבירא, מהאם העליונה, המעוררת אותנו להשתוקק אליה ומושכת אותנו לרוץ אחריה, לעלות ולבוא אל שער החמישים, אל היובל והדרור. זו אינה התשובה של הגעגוע למפגש אלא של הגעגוע שמתוך המפגש…


ההומור והתשובה

בבוקר שאלנו שאלה נוספת: האם יש קשר בין תשובה להומור? ואם כן, מהו? לכאורה לא רק שאין קשר, אלא שאלה הם שני דברים הפוכים ומנוגדים. התשובה כולה רצינות שמתוך האחריות לכובד הערך וגודל התכלית של החיים, וההומור הוא אי הרצינות והקלות, שלא לומר הקלילות של הקיום. כדי לחדד ולאתגר, הזכרתי את הדעה שכל תלמיד חכם שאין לו חוש הומור […] טובה הימנו… כמובן שמהר מאוד הגענו למסקנה שלא רק שיש קשר אלא שהינו מהותי. אדם ללא חוש הומור, ובעיקר הומור עצמי, ללא המיומנות של אירוניה, של היכולת לראות את הדברים גם מבפנים, מתוך הזדהות גמורה, וגם מבחוץ באופן רפלקטיבי וביקורתי, מועד להיות מקובע ועקשן, כלומר לאדם שהתנועה היחידה שהוא מכיר היא של התחפרות והתבצרות במקומו הנוכחי, מה שמסכל מעיקרא כל אפשרות של הקשבה ולימוד, הבנה והפנמה, שינוי והתחדשות. רצינות היתר הגולשת לחומרה ואף לחמיצות מייצרת בעיקר לחץ לא פורה. דווקא היכולת לקרוץ לעצמך מעל לראשך היא המשחררת את שרירי הראש והלב ומאפשרת תנועה. ברור שלא מדובר על ליצנו, כלומר, על ציניות וכדביר התם האלמותיים: 'רק בלי ליצנות כלל'!


פרשת וילך – חילופי משמרות או הרבה יותר

בפרשת וילך משה מעביר את המקל ליהושע. התורה מספרת זאת כדרכה, באופן תמציתי וב'ניגון פשוט'. משה מקבל את ההנחיה ומבצע. נקודה. חז"ל כדרכם חושפים את הדרמה שמאחורי הקלעים. אין הדבר קל כלל וכלל למשה. אפשר לומר שהתורה מספרת את 'הסיפור האידיאלי' וחז"ל את 'הסיפור הריאלי'. שוחחנו על הקושי של האדם המבוגר להודות בכך שהוא את שלו עשה ושזמנו חלף ועליו לפנות את מקומו לבאים אחריו, לצעירים 'הבוסריים והלא מנוסים'. ויש גם הצד השני – הקושי שיש לצעירים לקבל את מרות המבוגרים ולא למרוד בהם ולנסות לסלקם מן הדרך בטרם עת. אולי גם התיקון של מתח זה כלול ב'והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם'. . כל דור מאיר בתכונתו המיוחד. דור לדור ישבח מעשיך. לדור ודור המליכו לאל. ואין מלכות נוגעת בחברתה כמלוא הנימה.

דודי גושן, חבר אהוב ותלמיד חכם מיוחד, האיר את הסיפור הזה מזווית שונה, הרבה יותר עקרונית ודרמטית. זה שמשה אינו נכנס לארץ ואף מקום קבורתו לא נודע, זהו החוט החורז את כל ספר דברים וזהו גם אקורד הסיום של התורה כולה. הטעם לכך הוא הרצון לסכל באִיבָּה כל נטייה להאלהת האדם וכל מגמה של פולחן 'קדושים' אלילי. האדם, גדול ככל שיהיה, ויהא זה משה, הינו רק אדם. ד' הוא האלוקים! גם את שבירת הלוחות על ידי משה אפשר להבין כפעולת מנע בפני הפיכתן ל'עגל'. אפשר לומר שזו גם אחת התכליות של מדרש ההלכה והאגדה של חז"ל את התורה. בכך נסגר מעגל. בפרשת בראשית מושגב האל לעילא לעילא, להוציא מהתפישה האלילית המיתולוגית בה היה האל חלק מהטבע ואף משועבד לו. בד בבד עם השגבת האל מועצם לאורך כל התורה האדם שנברא בצלם אלוקים. בסיומה של התורה, 'לעיני כל ישראל', מוּבא האדם אחר כבוד למקומו המדויק. בכך מתריעה התורה בפני שני חטאי האדם האולטימטיביים – השפלת האל והגבהת האדם. בזאת בא הכל אל מקומו בשלום.


דרישת תשובה

בשבת אחה"צ התכנסנו לדרישת תשובה. כן, אין זו טעות, ל'דרישת תשובה' ולא ל'דרשת תשובה'. התכנסנו כדי לדרוש – לבקש את התשובה יחדיו. למדנו את המדרש המכונן על התשובה:

טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך וגו' (תהלים כה: ח).

שאלו לחכמה החוטא מהו עונשו, אמרה להם וחטאים תרדוף רעה (משלי יג: כא).

שאלו לנבואה החוטא מהו עונשו, אמרה להם הנפש החוטאת היא תמות (יחזקאל יח: ד).

שאלו לתורה חוטא מה עונשו, אמרה להם יביא אשם ויתכפר לו.

שאלו להקב"ה החוטא מהו עונשו, אמר להם יעשה תשובה ויתכפר לו,

הדא הוא דכתיב טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך וגו' (תהלים כה: ח).

[…] על כן יורה חטאים בדרך (שם תהלים כ"ה ח), שהוא מורה לחטאים דרך שיעשו תשובה.

לפיכך הושע מזהיר את ישראל ואומר להם שובה ישראל (הושע י"ד).

(פסיקתא דרב כהנא שובה פיסקא כד)

למרות שכבר למדתי מדרש זה עשרות פעמים, התחדשו לי בו בלימוד המשותף תובנות רבות. איני זוכר את רובן, אך אכתוב את תורף הדברים. ראשית, התשובה היא סוד ומסתורין שלמעלה מכל פרספקטיבות הרוח האנושית – התבונה המוסרית, מוסר הנביאים ואף מוסר הקודש של התורה. שנית, עיקר התשובה היא המודעות לכך שהמצב האנושי הוא של 'כלי שבור' בשני מובנים. האדם הוא כלי שבור, במובן המוסרי, כתולדה של חטאי האדם. האדם הוא כלי שבור, במובן של כלי חסר, במובן המטאפיזי (כלומר, מצעם היותו נברא ולא בורא). שני המובנים כרוכים זה בזה – אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא – יחטיא. אנושיותו של האדם באה לידי ביטוי בתודעת המוגבלות והחיסרון של האדם כנברא בצלם אלוקים, ורוחו השפלה וליבו הנשבר והנדכה בשל המודעות למצב האנושי הזה. תודעה זו הופכת לתשובה כשהוא אינו מתפתה בעקבותיה להתייאש או להתהולל, אלא לעשות במיטב יכולתו עוד ועוד למרות ומתוך החטאותיו ונפילותיו. ובקיצור – התשובה היא מהות האדם ושלמותו.


ובערב-ערב יום הכיפורים

התכנסנו לקיים שתי מצוות אכילה (גשמית ורוחנית). החלנו בסעודת מלכים ישראלית (פיתות, חומוס, טחינה, פלאפל, וכמובן צ'יפס…) ולאחריה למדנו אל תוך הלילה לקראת יום הכיפורים.

שלמה אנגל לימד על ערכה המיוחד של הקטורת ביום הכיפורים כמקשרת, מחברת ומאחדת את כל ישראל זה לזה (י"א סממני הקטורת הכוללים גם את החלבונה) ואת ישראל לאביהם שבשמים (בניגוד לדעת הצדוקים שהקשר הזה בין אדם לאל אינו אפשרי, שהיא השורש הרוחני של מחלוקתם על הפרושים בסדר הקטרת הקטרת).

יכין בועז זייד לימד את 'מעשה מאבדת בת מלך' של רבי נחמן, כסיפור המסע הארוך והמפרך של האדם בעקבות נשמתו, למצוא אותה, לחבור אליה, לחיות אותה ולהאירה. מסע שעיקרו היכולת לא להתייאש מהאורך והקושי של הדרך ומאידך, לא להתפתות וללכת אחרי עצות חיצוניות.

אני למדתי עם החבורה את המשנה האחרונה ביומא: 'עבירות שבין אדם למקום, יום הכפורים מכפר, עבירות שבין אדם לחברו, אין יום הכפורים מכפר, עד שירצה חברו'. ושאלתי על המובן מאליו: מדוע? מדוע שהיום הגדול הזה לא יכפר לכולנו על הכל… לאחר מכן קראנו כמה מסיפורי בקשת הסליחה הבאים בעקבות המשנה בגמרא ונוכחנו שהסליחה אינה רק פרדוקס פלוסופי-פסיכולוגי (על מה שצריך לסלוח אי אפשר לסלוח ועל מה שאפשר לסלוח, אין צורך לסלוח…), וגם לא רק תיאטרון אבסורד קריקטוריסטי, אלא גם אתגר כמעט בלתי אפשרי הגובל במלכודת לשני הצדדים. הנפגע הופך לפוגע… הפוגע, פוגע שוב וכיו"ב. עוד סיבה טובה לשדרג את עוצמת הסליחה והכפרה של יום הכיפורים, כך שתחול גם על המרחב שבין אדם לחברו…


וביום הכיפורים

שוב אזכיר לטובה לברכה ותודה את דודי גושן שהיה חכם לראות את הנולד ודרבן ושכנע אותי להצטרף למניין של בית חב"ד בבאגסו (המנוהל בְּחֵן ובכישרון על ידי אברהם ושרה לנדאו). בכך, לא רק שניצלו שני המניינים מהבאסה שבמניין קטן ושברירי, אלא שזכינו לכפרה כבר בפתיחת היום בעצם ההתחברות וההתאגדות לאגודה אחת לעשות רצונו ית' בלבב שלם. אל המניין המשותף נהרו ובאו 'רבבות' עמך בית ישראל מכל עברים והתקיים בנו ובו ית': וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל: ואכן זכינו כולנו ליום כיפור מרומם.


בפתח היום

לפני ערבית דיברתי בפני הקהל הגדול על 'פורים כפורים', על המכנה המשותף הכפול של שני ימים אלה – הנטישה של דרך האמצע, הטובה בעיני אלוקים תורה ואדם כל השנה, והליכה אל הקצה (הרוחני, ביום הכיפורים והגופני, בפורים) והשמחה הגדולה לעילא לעילא של שני ימים אלה. לא היו ימים טובים לישראל כפורים וכיפורים שבהם מתכפרים ומיטהרים כל בית ישראל…

לאחר מכן בתפילה קבלתי חיזוק לדברי: 'ותתן לנו ד' אלוקינו את יום הכיפורים הזה…'. יום הכיפורים הוא מתנה שנותן לנו הקב"ה כל שנה ובוודאי שיש לשמוח בה שמחה גדולה כמוצא שלל רב…


ובסיומו

לפני הנעילה דברתי על ארבע אפשרויות של חווית תפילת הנעילה – ודאות, ספק, יאוש ותקווה (אותם למדתי מ'על כפות המנעול' מהשיחות של הרב שג"ר והרב יאיר דרייפוס על הנעילה).

ודאות – הנה אנחנו בישורת האחרונה לפני הכפרה שבעיצומו של יום. עוד מאמץ קטן (או גדול) והגענו וזכינו.

ספק – הנה פנה היום, ואנו, הנושענו או החמצנו… עוד מאמץ קטן (או גדול) ובע"ה נגיע ונזכה.

יאוש – הנה נסתיימו להם ארבעים ימי רחמים, סליחות ותשובה ואנחנו מרגישים תקועים ונעולים. ואולי דווקא מתוך כך נזכה להיוושע…

תקוה – הנה נסתיימו להם ארבעים ימי רחמים, סליחות ותשובה פוריים ומשמעותיים. הלוואי ולא יתפוגג הקסם, הלוואי ונצליח לנעול את האוצרות שצברנו בתוכנו כדי לקחת אותם אל השנה הבאה ולהביאם לידי ביטוי בחיי היומיום שלנו.

אני מקווה – מאמין שבעמידתנו 'לפני שער החוק', לא החמצנו את ההזדמנות וזכינו, כציבור, שיפתח לנו השער הכללי לשנה הבאה, וכיחידים שיפתח לנו השער האישי הייחודי של כל אחד מאתנו. ונתקיים בנו כציבור וכיחידים: 'פְּתַח לָנוּ שַׁעַר. בְּעֵת נְעִילַת שַׁעַר. כִּי פָנָה יוֹם: הַיּוֹם יִפְנֶה. הַשֶּׁמֶשׁ יָבֹא וְיִפְנֶה. נָבוֹאָה שְׁעָרֶיךָ'.


ולמחרת יום הכיפורים

עם סיומו של היום הגדול שבנו לביתנו (כאן בבאגסו), התאספנו לסעודת צאת הצום, ולאחריה, נתנו קולנו בשירי ארץ ישראל הישנים והטובים אל תוך הלילה. כשהאיר היום, החלנו מכוונים ליבנו אל חג הסוכות, כדרך גוברין ונשין יהודאין ההולכים מחיל אל חיל…

כמות המטיילים הגיעה לשיאה בראש השנה ומאז היא הולכת ופוחתת. מאז ראש השנה אנו חווים שוב ושוב פרידות נרגשות מחברים וחברות שזכינו להם כאן, וגם אנחנו כבר מריחים את הסוף… את שיבתנו הביתה (והפעם בארץ) והפרידה עצובה והגעגוע הולך וגובר.