Print Friendly

אני מאמין ביום העצמאות

 

אַתָּה בְחַרְתָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים / אָהַבְתָּ אוֹתָנוּ וְרָצִיתָ בָּנוּ/ וְרוֹמַמְתָּנוּ מִכָּל הַלְּשׁוֹנוֹת / וְקִדַּשְׁתָּנוּ בְּמִצְוֹתֶיךָ / וְקֵרַבְתָּנוּ מַלְכֵּנוּ לַעֲבוֹדָתֶךָ / וְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ עָלֵינוּ קָרָאתָ / וַתִּתֶּן לָנוּ ד' אֱלֹהֵינוּ בְּאַהֲבָה מוֹעֲדִים לְשִֹמְחָה / חַגִּים וּזְמַנִּים לְשָֹשֹוֹן / אֶת יוֹם חַג הַעָצְמַאוּת הַזֶּה / אֶת יוֹם טוֹב מִקְרָא קֹדֶשׁ הַזֶּה / זְמַן קוֹמְמְיוּת לְאוִּמיוֵּתנוּ / בְּאַהֲבָה מִקְרָא קֹדֶשׁ / זֵכֶר לִיצִיאַת מדבר העמים / שְנְאֶמַר: חַי יְדֹוָד אֲשֶׁר הֶעֱלָה וַאֲשֶׁר הֵבִיא אֶת זֶרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹנָה וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם וְיָשְׁבוּ עַל אַדְמָתָם. (מתוך מחזור ליום העצמאות [בהכנה…])

אהבה מקלקלת את השורה

'לשם הגילוי הנאות', אודה ולא אבוש שעבורי יום העצמאות הינו היום הגדול והקדוש שבשנה. זוהי תוצאה של 'גירסא דינקותא' הציונית-חילונית שלי, הספוגה בעורקי חיי, מחד, ושל תורת הראי"ה והרצי"ה שחשפה את מימד העומק הקדושתי שלה, שבאה בבגרותי כשמן בעצמותי, מאידך, והיו בי לאחד.

'לשון אחרת', ביחס ליום העצמאות, קודמת תמימותי לחכמתי, מעטרת אותה בחינת 'אשת חיל עטרת בעלה', ובמובן מסוים אף מייתרת אותה. בכל יום עצמאות אני שב וטועם את 'טעם המן' בכל היבטיו ומופעיו של היום, הרוחניים והגשמיים, ה'גבוהים' ואף ה'נמוכים', בהתרגשות, בשמחה, בהודאה, בהתהלכות בארץ ואף בשמחה העממית של רבבות עמך בית ישראל. נשגבה מבינתי כל תהיה והתלבטות, התחבטות וספק באשר לתוקף קדושת היום ועוצם שמחתו וממשיותה. לכן קשה לי לדבר בטוב טעם ודעת על יום העצמאות שאהבתי אליו היא למעלה מטעם ודעת. הזמנה לדיון על יום העצמאות היא עבורי כהזמנה לסימפוזיון מלומד בנושא: 'האם אני באמת אוהב את ילדי ועל מה ולמה?'. אעפ"כ, כדרכם של אוהבים, אנסה לדובב את אהבתי זו, ולספר מקצת שבחו של יום העצמאות,.


עיצומו של יום, שמחתו וקדושתו

ראשית, יום העצמאות כיום חג, לא בא על הישגים כאלה או אחרים של מדינת ישראל, אלא על עצם העובדה שעם ישראל פסק להיות מכלול של גלויות, עדות, קהילות ויחידים, פזורים ונפוצים בכל ארבע כנפות הארץ, ושב לביתו – לארצו, להיות עם, ובעיקר על כך שיש לעם ישראל מדינה, עצמאות, ארץ, רבונות וכו'. מדינת ישראל הינה לא פחות מאשר התגשמות חזון הנבואה ומסורת חז"ל וחלומות-תפילות כל הדורות. היא ההתגלמות החיה של 'נצח ישראל', התגשמות מרהיבה של חזון תחיית העצמות היבשות ליחזקאל.

השמחה-ההודאה ביום העצמאות היא על 'עצם' המדינה ולא על 'מקריה'. השמחה ביום העצמאות, אינה על המעלות וההצלחות, וממילא היא אינה יכולה להיות מופרת על ידי החסרונות והכשלונות. השמחה ביוהע"צ היא שמחה אמיתית, שמחת חינם שמתוך אהבת החינם, האהבה העצמית שלנו, לעצם המדינה, אהבה שאינה תלויה בדבר. שירת ההלל בו אינה רק על יציאה מעבדות לחירות, כבפסח, ואפילו לא על ההצלה ממות לחיים שבפורים, אלא על תחיית המתים הלאומית, כפשוטה הנפלא. וההתענגות של יום העצמאות היא התענגות על הויה, דייקא. ביום העצמאות מתעוררת האומה כולה מתרדמת הגלות הארוכה ואומרת בפה מלא: מודָה אני לפניך מלך חי וקים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך.

ענינו של היום הזה, עיצומו של יום, הוא פלא תחית המתים הלאומית של עם ישראל. תחיית המתים של עם, שלפי כל קריטריון, עבר ובטל מן העולם. יום זה אינו רק הטרמה של 'עולם התחיה' העתידי, אלא, הוא הוא עולם התחיה. מתגלה בו הקדושה היתרה שביתרון האור שמן החושך, הטהור שמן הטמא, וקידוש השם שמתוך חילול השם. חילול ד' הנורא ביותר הלא הוא: וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם יְדֹוָד אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ'. ותולדתו, חילול השם של התורה והנבואה: מַלְכָּהּ וְשָׂרֶיהָ בַגּוֹיִם אֵין תּוֹרָה גַּם נְבִיאֶיהָ לֹא מָצְאוּ חָזוֹן מֵד'. בהקמת מדינת ישראל מסתיים חילול ד' – 'החלל הפנוי' מקדושה, נבואה ותורה, בעולם, שבעקבות החורבן והגלות של עם ישראל, ומתחדש קידוש ד' שבתחיית ותקומת עם ישראל בארצו: 'אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ'

הקדושה של יום העצמאות הינה ההמשך של קדושת יציאת מצרים, מתן תורה והשראת השכינה. שמחים אנו בו, ומודים ומהללים על התגשמות התכלית של כל אלה: 'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש'. ביום העצמאות אנו חוגגים את התגשמות הלשון החמישית של הגאולה: 'וְהוֹצֵאתִי… וְהִצַּלְתִּי… וְגָאַלְתִּי… וְלָקַחְתִּי… וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי יְדֹוָד' (שמות ו ו-ח). ביום העצמאות שומה עלינו לדרוש את הפסוק החמישי בפרשת מקרא בכורים ולספר את סיפור שיבת העם האובד לארצו:  וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ, ולשתות בגאון את הכוס החמישית, כוסו של אליהו המשיב לב אבות על בנים ובנים על אבותם.


יום העצמאות – יום השבת של הגאולה

יום העצמאות הוא יום השבת של ימי מעשה המרכבה של הגאולה. זכרון ליציאה ממדבר העמים ולקיבוץ הגלויות, וזכר למעשה בראשית של תחיית ישראל בארצו. כמו שהשבת מגלה ומאירה את השלמות המקורית והעתידית של הבריאה, כך יום העצמאות מפגיש אותנו עם שלמותה של הגאולה. כשם שיום שבת הוא 'מעין עולם הבא' כך יום העצמאות הוא 'מעין הגאולה השלמה'. כשם שבשבת 'מצוה שלא יחשוב בהם [בעסקיו] כלל ויהא בעיניו כאילו כל מלאכתו עשויה (שו"ע אורח חיים, סימן שו סעיף ט), כך ביום העצמאות קרוא כל האזרח בישראל לראות כאילו כל מלאכת הגאולה עשויה ונשלמה. כשם שהשבת דוחה את מלאכת המשכן, כך דוחה יום העצמאות את כל המלאכות הנעשות במהלך בנין המשכן הציוני. כשם שבשבת זוכה האדם להתענג על ד' ביתרון הארת נשמתו, כך ביום העצמאות, קרואים אנו להתענג על 'צור ישראל וגואלו' ביתרון הארת נשמת התחיה הלאומית.

יום העצמאות לפיכך, הינו יום המפגש עם 'הנקודה הפנימית' של הגאולה, ולא עם גילוייה המוצלחים והמוצלחים פחות. כשם ש'עבודת' יום השבת היא השביתה וההתענגות שמתוך ראית השלמות, ולא פעילות התיקון והיצירה שמתוך ראית החסרון, כך עבודת ד' של יום העצמאות, השבת של הגאולה, היא דווקא השביתה ממעשה הגאולה, ומצירו המרכזי – הבקורת העצמית הנוקבת והבונה, הכל כך חשובה, המלווה ומקדמת את התהליך של תקומת עם ישראל בארצו.

ביום העצמאות קרואים אנו לחוות את עצם הגאולה, את השלמות שלה, את 'מעין עולם הבא' שלה, ולזכות שיתקים בנו: 'והניח ד' אלהיך לך מכל עצבך ומכל רגזך'. ומיום העצמאות יתקדשו ויתברכו ימי החולין והמעשה של הגאולה. זהו ענינו של יום זה וזוהי עבודתו. כל עמל וכאב, חשבון נפש נוקב והתמודדות עם הקשיים וכו', צריכים להדחות לאחרי ה'הבדלה', לימי המעשה של שנת הגאולה הבעל"ט.

ביום העצמאות, מדינת ישראל היא 'ראשית צמיחת גאולתנו', היא 'יסוד כסא ד' בעולם'. היא שתגאל את העולם כולו מהחורבן ומהיאוש בו הוא נתון. היא שתשכיל להשיב לאדם את ההצדקה, הטעם  והתכלית לקיומו, את אמונתו ושמחתו בחייו, את רצונו לחיות, לפעול ולתקן, ליצור ולחדש. היא שתשיב לעולם את זכות קיומו שהוא שלל מעצמו בירידתו לשפל המדרגה ולדיוטא התחתונה של הרוע והרשעה, הניכור והאכזריות. זו היא מהותה העצמית של מדינת ישראל ותכונת חייה, והנשמה היתרה של יום העצמאות, מאירה אותה לנו.

לפיכך, ביום זה, אין מקום לבירורים נוקבים, חשבון נפש, טיכוס עצה וכו'. את כל אלה ראוי לעשות לפניו ואחריו. אין מקום לצער ודמעות, אלא אם כן אלה דמעות כדמעותיו של רבי עקיבא השוחק הגדול, דמעות של אושר ודבקות עליונה.


יום העצמאות – ראש השנה לגאולה

יום העצמאות הוא גם 'ראש השנה' לגאולה. בראש השנה אנו ממליכים את הקב"ה על עולמו בתפילתנו, וביום העצמאות אנו ממליכים אותו בעצם קיומה של מדינת ישראל – יסוד כסא ד' בעולם. בראש השנה עומדת לנו זכות עקדת יצחק, ביום העצמאות עומדת לנו זכות הגבורה ומסירות הנפש של הדורות שלנו, הנמשכת מן העקדה אך עולה עליה ביתרון ההוצאה מן הכח אל הפועל, ובכך שהיא הפכה לשורת הדין ולא רק למידת חסידות. לא זו בלבד שהדור אינו זקוק ללימוד זכות מן העבר, אלא שהוא המלמד זכות על כל הדורות שלפניו ושלאחריו. ולאחר השואה, אפשר לומר בלחישה, שתקומת מדינת ישראל מלמדת זכות גם עליו יתברך, כביכול…

לכן, כשם שבראש השנה מובטחים ישראל שיצאו בדימוס, כך ויותר, מובטחים אנו בכך ביום העצמאות במישור הלאומי. אין שום מקום לאוירת נכאים וקטרוג. אדרבא קרואים אנו ללכת בדרכיו של מקום וללמד – לדון – להכריע ולהעלות את ישראל לכף זכות. חלילה לנו מלהיות כפויי טובה. חלילה לנו להיות מה'צדיקים שאינם מאמינים'. חלילה לנו מלהשבית את שמחת ד', היום  והעם. אדרבא מחויבים אנו להעצימה, ולהתענג על ד'. 'אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ… לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַּקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת יְהֹוָה הִיא מָעֻזְּכֶם (נחמיה ח ט-י)


אני מאמין ביום העצמאות

אסיים ואומר בפראפראזה על דבריו של החבר למלך כוזר:

"אני מאמין באלהי אברהם יצחק ויעקב אשר הוציא את ישראל בדרך הטבע ממדבר העמים והנחילם את ארץ ישראל, אחר אשר העבירם בין גאיות הצלמות ועמקי הבכא של השואה, ואשר שלח אליהם את הראי"ה קוק בתורתו ואחריו אלפי תלמידים שכולם לומדים את תורתו וקוראים אליה… אני מאמין בכל הכתוב על ספר הישר של דורנו, והדברים ארוכים".

מִי חָכָם וְיִשְׁמָר אֵלֶּה וְיִתְבּוֹנְנוּ חַסְדֵי ד'
וּבְכֵן צַדִּיקִים יִרְאוּ וְיִשְֹמָחוּ וִישָׁרִים יַעֲלֹזוּ. וַחֲסִידִים בְּרִנָּה יָשָׂמחוּ
מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת: טוֹב לְהֹדוֹת לַידֹוָד וּלְזַמֵּר לְשִׁמְךָ עֶלְיוֹן: