Print Friendly, PDF & Email

אלול תשע"ז – יומן אלול 2

(דברים שמקורם באלול תש"ע)

 

כל החודשים קודש ואלול קודש קודשים

כל שנה אני נפעם מהסוד של אלול / אלול, שלהי קייטא, סוף השנה, סוף החיים / אלול, חודש הרחמים והסליחות, חודש התשובה / רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה / תשובת השיבה של יום אחרון, של יום מיתה, ותצחק ליום אחרון / חודש של תיירות והתערערות / חודש של היפוך הסוף להתחלה, המוות ללידה, הזדונות לזכויות, הפסימיות לאופטימיות, העצבות לשמחה, היאוש לתקוה, הכפירה לאמונה / מעין עולם התחיה, שלמעלה מימות המשיח וחיי העולם הבא / התאבקות החיים עם המוות, עד עלות השחר, זריחת השמש, הנצחון של החיים שבגילוי מסכת המות, שבגילוי חיי החיים שבו.

עיקר התשובה שישמע בזיונו וידום / ואין עיקר התשובה אלא החזרה (חרטה עזיבה וקבלה להבא) מן היאוש / ואין השמיעה אלא הקבלה המפויסת/ ואין בזיונו אלא עוצם עלבונו ויגונו, ודאות מותו וחדלונו/ ואין וידום, אלא קדושת הדומיה / ויש לשוב בתשובה על התשובה / והתשובה על תשובת הדומיה של וידום אהרון, היא היא הדיבור, שנאמר, למען יזמרך כבוד ולא ידום ד' אלהי לעולם אודך, היתרון של דוד מלך ישראל חי וקים, על פני אהרון הכהן הגדול (ע"פ הקוצקר).


אמונת התשובה ותשובת האמונה

החום הנורא הקיץ, היה מדיום לשטף עכור של תהו ובהו, של רוע מציאותי ומוסרי, של סכלות ושחיתות, עוולות ואסונות, בכל המישורים של החיים – הטבעיים, הצבוריים, המשפחתיים והאישיים. האנושות, מדינת ישראל, החברה הישראלית על כל חלקיה, בני האדם, ובעיקר אני, התגלו שוב ושוב בעליבותם. האידיאולוגיות, הרטוריקות, ואף המטאפורות כולן, דתיות וחילוניות, מימין ומשמאל, פשוט הפסיקו לעבוד, קרסו והתמסמסו באובך ההביל ובזיעה הניגרת של השרב והחמסין.

אל מול כל זה, איך אפשר שלא לשקוע בפסימיות? איך ממשיכים להאמין בגאולה, בעם, בדור, באדם, בעצמנו, באלקים? נכון שיש טוב בטבע ובהיסטוריה ובאדם, אך גם אם נקבל את הקביעה (ה'מפוקפקת' משהו) שהטוב רב יותר מהרע, ושרוב הזמן, וברוב המקומות, הטבע ובני אדם מתפקדים בתבונה, אני איני מוצא בזה נחמה! הרע אינו בטל בששים בטוב, והוא בהחלט נותן בו טעם לפגם.

אמנם יש להודות שהדכדוך והעצבות, היאוש והאפטיה, אינם רק מסקנות מתחייבות או מסתברות של חשיבה, מבט והתבוננות וכו', אלא בעיקר חולָיי נפש. ה'מזיקים' האחראים להם מקננים בנו ומסביבנו תמיד, ובהחלש המערכת החיסונית שלנו, בנפול מתח החיים והיצירה, בהאסף קלקולי הברית השונים, בהצטברות עומס השגרה העשיה והמלחמה, הם פולשים לתוכנו ומשתלטים עלינו – ואתה עייף ויגע ולא ירא אלהים. הפתרון הוא הבראה והתגברות. הפתרון לאלהים הוא.

התשובה היא האמונה, בין האמונה הפרדוכסלית, שהוא כעין מחאה ומרד ואי נכונות מוחלטת ומתריסה לאחוז במידת התבוסה ולהניף את הדגל הלבן של הכפירה, ובין אם היא אמירת הכן הטבעית והשמחה לחיים בשל ה'זוטת הקסומות' שבהם, ועל אף מפחי ועוגמות הנפש, בין אם היא ההסתפקות המשתאה במעט הטוב, ובין אם היא ההליכה בגדולי גדולות של ציפית ישועה ובטחון גאולה. האמונה שהיא שלמעלה מטעם ודעת, אך גם הפשוטה שבפשוטות. תשובת האמונה ואמונת התשובה.

עבורי, התשובה אל האמונה, והאמונה בתשובה, אינם מילתא דפשיטא. האמונה שלי היא אמונה דיאלקטית-פרדוכסלית שמתוך הקושיה שאין לה תירוץ. התורה העבודה והגמ"ח שלי, הינן של אדם בוגר ומפוכח, מתוחכם, ובעיקר ערמומי וחשדן, הן נעשות מתוך מודעות ובקורת, הן אינן תמימוֹת ואני משתדל מאד שלא תהיינה מיתממות. לא באתי לעשות כאן אידיאליזציה של עמדה קיומית זו ובודאי לא לכפות אותה על איש, ובכל זאת אני מוצא לנכון לשתף אתכם בה.

ויהיו ידיו אמונה – וַהֲוָה יְדוֹהִי פְּרִיסָן בִּצְלוֹ עַד דְּעַל שִׁמְשָׁא. אין לנו אלא להתפלל על האמונה ועל התשובה.


אלול צלול

הייתי רוצה להתחיל את השנה הזו, את אלול הזה, את הכינוס הזה, ממקום עמוק וצלול, נקי וכנה, אך גם נינוח, משוחרר ונעים. זה לא קל, יש הרבה רעשים, והפרעות. קטרוגים ומחשבות זרות. קרקורי בטן ודקירות מציקות של צפורנים חודרנית, מועקת אוברדרפט בבנק וטפסים אין קץ למלא ולשלוח בפקס (כן, עדיין אך ורק בפקס…), וברקע גם לֵאוּת שכזו, כהות ורפיון…

מעבר למישור הפסיכו-פיזילוגי הזה, ה'חגיגיות' מצמיתה אותי, כל חגיגיות. הטעם פשוט, משום שהמעמד החגיגי קוטע את המהלך של העמל היומיומי, ומציב ומרקיד אותי לקול צלילי חצוצרות ושופרות, במעגל, במחול, בחוג, במכלול, בשלמות, בָּיחוד. בכך היא מבהיקה באופן מסנוור ומצמית את חוסר המשמעות שביסוד כל משמעות. אמנם לעתים רחוקות, נוגֵהַ מממנה אור פלא – הרצף שבין אי המשמעות למשמעות.

ההתגברות היא בהרפיה, בהתרווחות, באהבה, ברעות, באינטימיות ובשלווה של הביתיות. ההתגברות היא בכוס של משקה, ב'גדולה לגימה'. ההתגברות היא בהתגברות. הפיצוי על החג, הוא השבת שבו, העונג שבפנימיות השמחה, ששורשה בדין כידוע.

אנו חוגגים היום את יום הולדת של שנת הלימודים החדשה. לפני ומעבר לכל המעלות והחסרונות, לכל ההצלחות והקשיים, לכל הפרטים, אני שמח. ההרגשה העזה שלי, היא הרגשה של התפעמות מכך שבית המדרש הזה שאנו מסתופפים בצילו, קם, חי, קים וצומח, תודה עמוקה על מתנת החבורה שבאה ונתקבצה לה אליו, ושמחה שזכיתי – ברוך הגומל חייבים טובות!

ברוך אתה ד' שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה! מובנה של הברכה הזו מצוי בפשט לשונה. ברוך שהחיינו – ביטוי לשמחה על ההתחיות, על עצם החיים, שאינם מובנים מאליהם, ושקיומם והתמדתם, אסור להם שיָקהו במשהו את ההתפעמות הגדולה: 'איך זה שיֵש ולא אַין?' איך אפשר שהשמחה על הילד שנולד אחרי שנות ציפיה ותפלה, תועם בכהוא זה ע"י כל ה'צרות' שהוא עושה. השמחה על חלום שהתגשם, על 'מת מצוה' שזכינו לטפל בו (ולמרבית הפלא, להחיותו), על בית מדרש ללמודי אגדה, על בית יוצר ל'רבנן דאגדתא' שהתחדש ונברא יש מאין, על חבורה המבקשת לגלות מסכת, לחבר ולהתחבר.

לחיים! 


תשובת בית המדרש

'על שלושה דברים העולם  עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים'. כך גם העולם של בית המדרש, גם אם עמוד התורה הוא העמוד העיקרי והמרכזי. קרואים אנו לבא ולחשב את חשבונו של עולמנו הבית מדרשי. עלינו לבחון את כמותם ואיכותם, ואת מערכת היחסים ההדדית של שלושה עמודים אלו, בבית מדרשנו, וגם לתת את לבנו לקרקע עליה מונחים יסודות אלה.

האם דרך ארץ קודמת לתורתנו? האם יראתנו קודמת לחכמתנו? האם תורתנו מביאה אותנו לעבודת ד' של תשובה ומעשים טובים, גמילות חסד ואידיאליסטיות? האם תורתנו פועלת עלינו להעמקת והעצמת עבודת ד' שלנו, בתפלה ובמצוות? האם היא מביאה אותנו ליתר אמונה ודבקות, טהרה וקדושה? האם תורתנו מרבה רֵעוּּת ושלום אצלנו ובעולם? האם לימודנו הוא אינטלקטואלי בלבד, או חי ויוצר?  לדעתי אין טעם לתת תשובות לשאלות אלו, וגם לא לתרגם אותן לטענות והאשמות, אלא להפכן למשאלות, שלנו כחבורה, ושל כל אחד מאיתנו בפני עצמו.

עבורי, בית מדרש, לימוד תורה, עבודת ד', או שמא מוטב, החיים האנושיים הראויים לשמן, הם חיים עשירים ודינמיים, רצופי מתחים ופערים, ובעיקר הם חיים דו קוטביים, שמתהומם עולות שלהבות אש ופרצי מים – יראה וחכמה; חבורה ויחיד; לימוד ויצירה; בקיאות ועיון; פרטיות וכלליות; ישראליות ואנושיות; עמל ועונג; כלים ואורות, עוז וענוה; הם רק רשימה חלקית. ו'אשת חיל עטרת בעלה' – התשובה. התשובה מאהבה, מיראה ואף מיסורין.