Print Friendly, PDF & Email

אורות התשובה פרק א 2– התשובה הטבעית הנפשית והתשובה האמונית

בפוסט הקודם נפגשנו עם התשובה הטבעית הגופנית – השיבה לחיים על פי חוקי הטבע של הגוף.  המניע לה הוא הרצון להיפטר מהכאב והיסורים שבאו על האדם שחי לאורך זמן בניגוד אליהם, ולהתמירם באנרגתיות, הנאה ועונג. שמנו לב לכך שזהו מיכניזם טבעי ואף אינסטיקטיבי, לא רק בכך שהוא פועל מאליו, ואינו מצריך אינטילגנציה מיוחדת, אלא גם במה שהוא אנוכי ונטול שאר רוח לחלוטין. הרציונל שלו הוא הישרדות, גם אם, 'מהודרת'. כלומר, משעה שהצליח האדם להמלט מן המוות אל החיים, שוב אינו מסתפק בכך וחותר בכל עוז למנוע כל כאב, ולמקסם את ההנאה והעונג. על פי החלוקה של חז"ל את מעלות התשובה על פי מניעיה – תשובה מיסורים, מיראה, מאהבה', זו ללא ספק 'תשובה מיסורים'.

נמשיך אל התשובה הטבעית הנפשית, שמה שמחולל אותה ה'מצפון' של האדם.


התשובה המצפונית

יותר פנימית היא התשובה הטבעית הנפשית והרוחנית,

הוא מה שקוראים 'מוסר כליות'.

טבע הנפש האנושית הוא ללכת בדרך ישרה,

וכשסר [האדם] מן הדרך, כשנפל בחטא – אם נפשו עדיין לא נשחתה לגמרי,

הרי החוּש הזה של הישרות, מדאיב את לבבו, והוא מתמוגג מכאב,

והוא מזדרז לשוב לתקן את המעוות, עד אשר ירגיש כי נמחה חטאו.

האדם נברא בצלם אלוהים, חופשי ותבוני, ישר וטוב. 'האלוהים עשה את האדם ישר', 'יצר לב האדם טוב מטבע בריאתו', והוא חפץ להיות טוב וישר בפועל. אבל… 'והמה בקשו חשבונות רבים' – החיים בגוף הזה ובעולם הזה מורכבים ומסובכים, והמפגש עימם, מבלבל ומתעתע. הוא לא מצליח 'להחזיק ראש' בחשבונות הרבים, 'מאבד את הצפון' וסר מדרך הישר.

למזלנו, צפון בנו, (ב'כליות', בבטן, ולא במוח, ואף לא בלב…), מצפן המזהה כל סטיה מה'צפון' הערכי – המצפון. במצפן הזה מובנית מערכת אזעקה המגיבה על כל סטיה שכזו ביללות מחרישות 'אוזנים'. אלא שהיא משוכללת הרבה יותר, ואינה רק מתריעה, אלא גם מכאיבה את לבנו בכאב שאינו נותן מנוח, ומשבש, ולעתים משבית כליל, את כל מערכות הנפש שלנו. האדם שכליותיו מייסרות אותו, המתמוגג מכאב נקיפות מצפונו (נדודי שינה, איבוד תיאבון [פיזי ונפשי], בושה וכיו"ב), אינו נח ואינו שקט, ומזדרז לשוב – לתקן את המעוות (למשל מבקש סליחה מהחבר בו פגע, או עושה חסד שממנו נמנע וכיו"ב). המבוקש, לא נעים להודות, אינו טובת הזולת, אלא 'עד אשר ירגיש [הוא] כי נמחה חטאו'.

אמנם התשובה המצפונית היא 'פנימית יותר' אבל גם המניע שלה הוא עיקרון הכאב והעונג, הרצון לפרוק את הנטל של 'האבן שעל הלב', להיפטר מהכאב מהסבל ומהמועקה, להבריא מ'מחלת הנפש' המייסרת והשלכותיה השׁוחקות, לשוב ו'להרגיש טוב עם עצמו', לזכות מחדש לשלוות הנפש, ל'אנרגיות טובות' ולזרימה תקינה של החיים. שוב, לא אינטילגנטי במיוחד, חף משאר רוח, ואנוכי למשעי.

 

חלק זה של התשובה, הוא מסובך הרבה מאד,

תלוי הוא בתנאים רבים, פנימיים וחצוניים,

ויש בו כמה דרכי הטעיה, שחובה היא להשמר מהם,

אבל מכל מקום, הוא אחד היסודות, שתוכן התשובה נשען עליהם.

מה כל כך מסובך? הרי המנגנון הנפשי הטבעי הזה, המצפון, עובד באופן סביר, גיב באופן מיידי וכואב, ובכך אינו מאפשר לאדם להתחמק מהבעיה (שלא כמו המנגנון הטבעי הגופני שקצב פעולתו איטי והדרגתי, מה שמאפשר הכחשה התעלמות ודחיה מתמדת של התשובה) ומכריח אותו לשוב כאן ועכשיו. אמנם, ככל מנגנון טבעי, (ואולי באופן מיוחד בשל 'זריזותו'), המצפון אם כן, אינו מדויק, ולכן הוא עלול להטעות אותנו. לעתים הוא מגיב באופן לא מידותי לכאן ולכאן (הפרזה או גימוד), ויש שהוא מגדיל עשות ו'שותק' במקום שנכון 'לצעוק', או 'צועק' במקום שנכון היה 'לשתוק'.

בנוסף לסטיה המסוימת שיש בכל מערכת טבעית, הסיבה העיקרית לחוסר הדיוק, לעיוות ולפוטנציל ההטעיה של המצפון, היא שלמרות שעצם המצפון שלנו מובנה בנו מטבע בריאתנו, טיפוחו והכוונתו, עיצובו וגיבושו הם תלויי בית, חינוך, תרבות וכו'. ובעולמנו הלא מתוקן עדיין, כל אחד מאלה (וחשוב להדגיש, כל בית, חברה, חינוך ותרבות, ללא יוצא מן הכלל), הינו, כידוע, לא רק רחוק מלהיות מושלם, אלא חסר וחלקי ואף פגום ומשובש, והשפעתו חסרה ואף פגומה בהתאם. לדוגמא: יש חברה המדגישה את הערך של 'בין אדם למקום', וחניכיה רגישים לכך, אך הרבה פחות רגישים ל'בין אדם לחברו, וכמובן להיפך. וכמו כן יש הבדל בין חברות בדגש שהן שמות על הפרט והכלל וממילא ברגישות לשני ערכים אלה, ועוד ועוד ועוד.

זה לא אומר שנכון להזדרז ו'להזדכות' על המצפון שלנו. אשרי מי שיש לו מצפון חי ונושם נוהם ונושך, וכמה נורא כשהנפש נשחתת עד כדי כך שהמצפון 'מת' ו'לא מגיב'. מכל מקום זהו מיכניזם טבעי, שפעולתו הספונטנית חשובה ומועילה, ובוודאי אינה גנאי, אך כשלעצמה (באשר היא כפויה עלינו ואף לא מדויקת), היא גם אינה שבח גדול לאדם. המענה לכפייתיות של המצפון ולטעות המובנית בו, היא המודעות ותשומת הלב, והתייחסות התבונית הבקורתית לאותות שהוא משמיע, כמו גם ל'שתיקת הכבשים' שלו.


התשובה הדתית

אחרי התשובה הטבעית, באה האמונית,

היא החיה בעולם ממקור המסורת והדת, שהיא עוסקת הרבה בתשובה.

התורה מבטיחה לשבי פשע סליחה. חטאות היחיד והצבור נמחים ע"י תשובה.

הנביאים מלאים הם דברים נשגבים ע"ד התשובה.

ככלל כל ערך התוכחה התורית בנוי הוא על התשובה האמונית.

התשובה האמונית היא מה שאנו היינו קוראים התשובה הדתית (וכך אקרא לה מכאן ואילך). ה'דת' אינה עובדה טבעית אלא פרי 'מלאכתו' של רוח האדם, שהיא חלק מהתרבות האנושית בכללה, שהיא יצירה 'מלאכותית'. אזרחותו של האדם בממלכת הטבע הפיזיקלית, הפיזיולוגית והפסיכולוגית, היא עובדה הכפויה עליו בעצם היותו חי. אזרחותו של האדם בממלכת ה'דת' אינה כפויה עליו. גם אם נולד אליה, הרי כמו באשר לאזרחותו הלאומית, הוא יכול להמירה באחרת או להתנער ממנה כליל. התשובה הדתית, אם כך, אינה מיכניזם טבעי ספונטני (אף שהיא יכולה להדרדר לידי כך…), אלא פעילות מודעת ורצונית וכו'.

חוקי הממלכה הדתית, הם חוקי התורה. התשובה הדתית, היא שיבה מן הסטיה האקטיבית או הפסיבית מהם, אל דרך המלך של התורה ואל חוקיה. המושג 'תשובה' הוא מושג דתי –  תורני מובהק, יסודי ומרכזי. התורה מבטיחה ליחיד ולציבור שישובו, סליחה מחילה וכפרה. במישור הריאלי, הטעם לכך הוא ש'התורה' מודעת לכך שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ובוודאי שלא ביחס לתביעותיה המחמירות, וללא אפשרות תשובה יבוסס האדם בביצת כשלונותיו וישקע במר יאושו. הטעם העמוק יותר, הוא האמון של התורה בחירותו ותבונתו, בטובו וביושרו של האדם, שמשמעותו היא שכשם שקלקל כך יכול הוא לתקן.  השיח התורני הבסיסי הגלוי הוא שיח השכר והעונש, ואין לו שום משמעות אם אין לאדם חופש להבין ולדעת ויכולת לתרגמה למעשה.

יתר על כן, 'צדיק גמור', הוא דמות ספרותית אידיאלית יותר מאשר ריאלית, האדם מועד לחטוא, זה מהותי לו, וזה אכן הדבר הראשון שהוא עשה לאחר שנברא וצווה… האדם הינו בעל תשובה כמעט בעל כרחו. בכך מתנוצץ לנו סוד התשובה שהוא סוד הבריאה. התשובה קדמה לעולם. העולם נברא בשביל התשובה. התשובה היא התכלית ולא אמצעי לתיקון ההטא.

במעמקיה ישנם פרטים לאין חקר,

אשר אך כלליהם היסודיים דורשים הרחבת דבורים ובאורים רבים.

התשובה הדתית אינה טבעית. חוקי התורה, רבים הם, מורכבים ועמוקים, וללמוד אותם ולדעתם, בכללם ולפרטיהם, זהו פרויקט לכל החיים. לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל: (יהושע פרק א ח).זה ביחס לכמות, ובאשר לאיכות, חוקי התורה נגזרים מהחכמה האלוהית, שלא תמיד זהה לחכמה האנושית, ולעתים לא רק שאינה מובנת אלא שהיא דומה עלינו כ'לא חכמה' (ואף לא צדק). כל זה מחייב את האדם לאקטיביות רוחנית, נפשית ומעשית, ששום מנגנון טבעי לא יכול להחליפה.

עד כה נוכחנו שהתשובה הדתית אינה טבעית והיא מקבלת את מובנה ומתקיימת במרחב הדתי ומכוונת לשוב לחיים על פי חוקי הדת. אך מהו המניע שלה? הראי"ה חושף זאת בהמשך הפרק:

השפעת המסורת והקבלה,

אם מפחד עונש

או רושם כל דבר חוק ומשפט הבא מהן אל פנים הנפש

התשובה הדתית, אינה תשובה מיסורים, אלא תשובה מיראה. 'יראה תתאה' (נמוכה) – פחד העונש העלול לבוא על החוטא, או 'יראה עילאה' (גבוהה) – יראת הכבוד שרוחש האדם אל אלוהים ודברו. יראה היא מניע 'אינטליגנטי' יותר מיסורים. 'איזהו ירא הרואה את הנולד' ומקדים תשובה למכה. אמנם יש הבדל חשוב ומשמעותי בין שתי היראות. היראה הנמוכה, שייכת עדיין לקטגוריה האנוכית של התשובה. יראת הכבוד לעומת זאת, היא ביטוי להחלצות של האדם מהאגוצנטריות שלוו היפתחותו אל העולמות שבהן הוא חי. יש בה שאר הרוח בעצם המודעות שלו למוגבלותו לעומת השלמות האלוהית, ובנכונות שלו להתייחס לכך ברצינות, ולקבל על עצמו 'עול מצוות'. זהו בהחלט צעש משמעותי קדימה במסע התשובה.

עד כאן, התשובה הטבעית (הגופנית והנפשית) והאמונית – הדתית. בשבוע הבא אי"ה, נפגש עם התשובה השכלית שהיא, אינה תשובה מיסורים וגם לא מיראה, אלא מאהבה…