דיאטה של קדושה

הכל תלוי במזל…

המרכזיות וכובד המשקל של הלכות הכשרות בתודעה הדתית ובהוויה הדתית (ולא רק העממית…) שעל פיה, ‘יהודי אוכל כשר’, זו הגדרה של יהודי, ולא תיאור של מצב. ובדרך השלילה – רק מי שאוכל כשר הוא יהודי… תודעה זו אינה עומדת במבחן הביקורת התורנית הלמדנית. רק לדוגמה יש רק מעט איסורים שביחס אליהם ההלכה קובעת: ‘ייהרג ולא יעבור’. שלושת הידועים יותר הם שפיכות דמים גילוי עריות ועבודה זרה. יש עוד איסור שחכמים רואים אותו כשקול כנגד שלוש עבירות אלו – לשון הרע. שניים נוספים, פחות ידועים, אבל לא פחות חמורים, הם האיסור לצער את הזולת ובמיוחד להלבין פניו ברבים, שיש שפסקו שגם הם ב’יהרג ולא יעבור’. דומה שעל כגון אלה אומרים בשם הגאון מוילנא: ‘יש מצוות שאין להם מזל’… כלומר אין טעם לנסות ולהסביר את  המעמד המיוחד של ענין הכשרות בתודעה הדתית, כי אין כאן מה להסביר. זה ענין של ‘מזל’…

יחד עם זאת לא ניתן להתעלם מהעובדה שהאכילה היא גילוי החיים היסודי של האדם וכיום כשאנו אמונים על התפיסה ההוליסטית אנו יודעים באופן מבוסס שהאוכל שהאדם אוכל משפיע על גופו, נפשו ורוחו, מעצב את אישיותו וקובע במידה רבה את מסלול חייו, אורכם והכי חשוב את איכותם. זה בא לידי ביטוי בתשומת הלב הרבה ובהשקעה הגדולה באכילה נכונה בכמות ואיכות.

האם אפשר שכל נושא המאכלות האסורות והכשרות, אינו אלא, דיאטה שהתורה תובעת מאיתנו? ומה שמסקרן יותר – למה מכוונת הדיאטה הזו? טוב, בוודאי לא לבריאות הגופנית וכל הנובע ממנה. אם זה היה הענין של התורה, היא היתה, ראשית חכמה, אוסרת את השניצל, הקוגל והצ’ולנט…

הראי”ה והרצי”ה קוק על מאכלות אסורות

לו רק התודעה הדתית (והחילונית) העממית הייתה רואה את ענין כשרות כ’יסוד העבודה ושורש החסידות’ יכולנו לפתור זאת בטענה שמדובר על בורות ועם-הארציות שבערוגותיהן צומחים לא מעט צמחי רוש ולענה של דתיות ילדותית ואף אלילית. דא עקא שזה לא כך. להפתעתי הרבה, נוכחתי ש’אפילו’ הראי”ה קוק ובנו הרצי”ה קוק, מבשרי ‘התורה הגואלת’, ‘תורת ארץ ישראל’, ראו באכילה ענין יסודי, מכונן ומכריע. הנה כמה דוגמאות.

הערכתו וחיבתו של הראי”ה קוק לחלוצים ידועה. יחד עם זאת ‘את אשר יאהב יוכיח’ ולעתים, יצא הראי”ה מגדרו כמלמד הזכות הגדול על ישראל ועל דור החלוצים מיישבי הארץ והוכיח אותם נמרצות. מענין שנושא התוכחה העיקרי והחוזר על עצמו היה ענין המאכלות האסורות והשבת. הנה שתי דוגמאות:

לכבוד ועד הצירים פה.

שמועה מבהילה הפתיעה אותי שהמון אחינו הפועלים כעת במקומות שונים בתקוני הכבישים וכיו”ב, הנם ברובם נמסרים לאכול מאכלות אסורות נבילות וטריפות ומינים טמאים בלא שום הגבלה וגדר כלל, אוי לה לאותה בושה. איני יודע אדוני היקרים מה לעשות. אך זב דם מרוב צער ויגון, פני אדמו מבושת, מה נענה אל תוכחת, ומה נשיב לאחינו שבגולה? ולכל דורשינו? איך נעמיד פנים נגד העמים אשר ישחקו על משבתנו וזלזול קדשנו בעת מצעדנו לתחיית לאום, הוי גדול כים שברנו. ועד נכבד! בכל קודש הנני משביע את הדרתו, יזדרז נא לתקן את המעוות ונסיר מעלינו חרפת עולם זאת, נערוך נא מאכלים כשרים לאחינו העובדים בכל הנקודות בארצנו הקדושה, נאזור חיל לשמור משמרת כל קודש, וצור ישראל יהיה עזר לנו לבנות הריסות עמנו בארצנו, ושובו לבצרון אסירי התקווה.

א. י. הכהן קוק[1]

לכבוד נשיאות הכנסייה (הקונגרס הציוני) הי”ב,  קרלסבד.

הרבנות הראשית לא”י מתכבדת להביע את ברכותיה הנלבבות להצלחתה של הכנסייה בכל שאיפותיה הנכבדות לשגשוגו ותחייתו של עם ד’ על אדמת הקדש, אדמת ארץ אבות ובנים, והבוחר בציון יפרוס עליכם סוכת שלומו, יהי שלום ואמת בחילכם ועצת ד’ תנחה אתכם למען תשכילו ותצליחו ותעשו חיל!

כנסיה נכבדה! בהתאספכם הפעם בימי הרת-עולם לבניין ארצנו ולתחיית אומתנו, זכרו נא אחים, ושימו על לב את הערך שבשמירת תורתנו לבניין זה ולתחייה זו, שמירה נצורה מכל בדק ומכל פרצה בדת, אשר לדאבון לבנו נתרבה מאד בימים האחרונים, וביחוד בענייני חלול שבת ומאכלות אסורות שנתפרצו במידה כל-כך מעליבה. דברי נביאינו וחכמינו הקדושים ע”ד חלול הקדש, וחלול שבת בפרט, צריכים להיות צוללים באוזנינו בעת אשר ניגשים לבנות ולנטוע את ארצנו הקדושה בתקוה של בנין קבוע לדורות ובצפייה של גאולה וישועה, ואיככה נוכל וראינו שמעשים כאלה אשר הם הם היו גורמים לחרבן לאומי וחרבן הישוב הכללי הגדול שהיה ברום מעלתו, אם אלה המעשים יחזרו וישנו עכשיו בעת ההתנערות של תקוה ובניה לעתיד?[2]

בשנת תש”ט לקראת הבחירות לכנסת הראשונה, התלכדו כל המפלגות הדתיות לרשימה אחת מאוחדת. במאמר ‘עמדתנו ועקרונותיה’ הנהיר הרצי”ה את יחודו של עם ישראל:

מַמָּשִׁיּוּת מְצִיאוּתֵנוּ הַמְיֻחֶדֶת, הַהִסְתּוֹרִית וְהַהוֹוִית, הַצִּבּוּרִית וְהַיְחִידִית: כִּי שׁוֹנִים אֲנַחְנוּ מִכָּל עָם וְאָדָם. וְהַשִּׁנּוּי הַזֶּה קָבוּעַ וְקָשׁוּר הוּא בִּהְיוֹתֵנוּ לְעַם עִם הִתְגַּלּוּת תּוֹרָתֵנוּ, בִּדְבַר מֶלֶךְ־הָעוֹלָם אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים וְנָתַן לָנוּ אֶת תּוֹרָתוֹ. ולאחר מכן:  כְּשֵׁם שֶׁהַהִתְיַחֲדוּת הַצִּבּוּרִית וְהַהִסְתּוֹרִית הַזּאת אֵינֶנָּה נִתֶּנֶת לְהִתְכַּחֵשׁ וּלְהִזּוֹז, כֵּן גַּם צוּרַת הָאִישִׁיּוּת הַיְחִידִיִּית הַיִּשְׂרְאֵלִית, שֶׁהִיא נִמְשֶׁכֶת וְהוֹלֶכֶת מִתּוֹכָהּ וּמִתְקַיֶּמֶת עַל־פִּיהָ. […] מִתְגַּלָּה וּמִתְגַּבֶּשֶׁת הָאִישִׁיּוּת הַזּאת, גַּם בַּעֲשִׂיַּת חָמְרָהּ הַגּוּפָנִי וַחֲטִיבִיּוּתָהּ הַנַּפְשִׁית, גַּם בקדושת השבת והזמנים וגם במשפט הישראלי התורני.היסוד הראשון הוא: ‘תּוֹרַת ד’ בְּפִיךָ – מִן הַמֻּתָּר בְּפִיךָ’. ‘וְנִטְמֵתֶם – וְנִטָּמְתֶּם, עֲבֵרָה מְטַמְטֶמֶת לִבּוֹ שֶׁל אָדָם. […] ‘אַנְשֵׁי קדֶשׁ תִּהְיוּן – טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ’. ‘לֹא תּאכַל נְבֵלָה – עַם קָדוֹשׁ אַתָּה’. זאת הַתּוֹרָה קוֹבַעַת אֶת עֶרְכָּהּ שֶׁל הָאִישִׁיּוּת הַיִּשְׂרְאֵלִית לְפִי טָהֳרָתוֹ שֶׁל חֹמֶר בִּנְיָנָהּ הַגּוּפָנִי, שֶׁל עֲשִׂיָּתוֹ רמ”ח הָאֵבָרִים וְשס”ה הַגִּידִים, שֶׁהִיא מְכוֹנֶנֶת גַּם אֶת צוּרָתָהּ הַנַּפְשִׁית, לְפִי ‘הַנִּכְנָס אֶל הַפֶּה. ‘לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהר, בֵּין הַנֶּאֱכֶלֶת לַאֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל’[3].

אבל הסיפור (ושמא האגדה) הבא הוא המבטא באופן הפשוט והנהדר ביותר את יקרת ענין המאכלות הכשרים. הראי”ה קוק היה עם הגעתו לארץ ישראל הרב של יפו והמושבות. מהרגע שהגיע ארצה רצה לממש את אחריותו זו ולבקר בכל המושבות ביהודה ובגליל. בחורף של שנת תרע”ד הוא הגשים את חלומו. הנה סיפור מקסים ממסע מופלא.

ביום א’ ראש חודש כסלו, אחר תפלת המנחה, נסענו בעגלה עם רוכבים לפוריה. הרבנים נכנסו לחדר האוכל, והמקהלה שרה “אדיר יבנה הגליל”. הרב מיפו דורש כדרכו, ומבליט בדבריו שהצעירים יתקרבו אל הזקנים על ידי שמירת הדת. הוא מעיר שהכרח הוא לשים קץ למצב המוזר של התרחקות בין הישוב הישן והחדש. שומרי חומות הדת הנם שבים מצדם הם לקרב אתכם בזרועות פתוחות, ועתה אחים, שובו נא גם אתם אלינו בדרכי החיים, בכל הקדוש לישראל. שמעונו וחיו, תחיו חיי לאומיות אמיתית, והביאו רב טוב לישראל ולארץ ישראל. הצעירים אומרים כי הלילה הזה עורר אצלם רגשות נעלים, ומבטיחים כי ישתדלו למלאות את דרישות הרב ולהכשיר את המטבח.

ויהי אחרי אשר הבטיחו אנשי פוריה להכשיר את המטבח, ותקום צעירה אחת ותאמר: עוד מעט ידרוש מאתנו הרב מיפו כי גם נרות-שבת נדליק. ויתפרץ הרב בבכי ויאמר: מי שאוכל מאכלות אסורות, לבו מטמטם ועיניו מתעוורות ואינו מסוגל לראות את אורם הנפלא של נרות השבת. בטוח אני כי משתתחילו שוב לאכול כשר, יטוהרו לבותיכם ויאירו עיניכם, וזכיתם גם אתם לראות את אור השבת הקורן משלהבות נרותיו הקדושים… ויאריך עוד הרב בדברות

קדשו על ישראל ועל תחייתו, על משמרת טהרתו בחיי המעשה ועל מרום-קדושתו בנועם שבתו. והנה קמה אותה הצעירה ותאמר בהתרגשות: רבי, מבטיחה אני לך כי גם נרות שבת נדליק! (בשדה הראי”ה / הרב משה צבי נריה / חיי הרב)[4]

דומני שאין טעם לקלקל את הסיפור על ידי הסבר. יש כאן סוד שנראה שאי אפשר ולא צריך לגלות, אלא לחיות. בכל זאת, אנסה, גם אם ההסבר עצמו יעורר שאלות חדשות… לשם כך הבה נשוב להתחלה, למקרא ולמדרשו.

זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ

(ב) דַּבְּרוּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ: […] (מג) אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם: […] (ד) …טָמֵא הוּא לָכֶם: […] (י) שֶׁקֶץ הֵם לָכֶם: (מד) כִּי אֲנִי יְדֹוָד אֱלֹהֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ: (מה) כִּי אֲנִי יְדֹוָד הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיֹת לָכֶם לֵאלֹהִים וִהְיִיתֶם קְדשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי: (מו) זֹאת תּוֹרַת הַבְּהֵמָה וְהָעוֹף וְכֹל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת בַּמָּיִם וּלְכָל נֶפֶשׁ הַשֹּׁרֶצֶת עַל הָאָרֶץ: (מז) לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר וּבֵין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל: (ויקרא פרשת שמיני פרק יא)

מילות המפתח  הן – טומאה וקדושה. אכילה של מאכלות כשרים היא חלק של תהליך ההתקדשות ואכילת מאכלות אסורות, מטמאת את הנפש.

עבירה מטמטמת לבו של אדם

את ה’טומאה של המאכלות האסורים, הסביר חכמים כ’אטימה’. כל העבירות, ואכילת מאכלות אסורות בפרט, מטמאות (לשון מקרא) – מטמטמות (לשון חכמים), כלומר, אוטמות את לבו של האדם[5].

תנא דבי רבי ישמעאל: עבירה מטמטמת לבו של אדם, שנאמר: וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם [במאכלות אסורות] וְנִטְמֵתֶם בָּם (ויקרא יא מג), אל תקרי “וְנִטְמֵאתֶם” אלא “וְנִטַמְטֶם”.

המצוות בכלל, ומאכלות אסורות בפרט, ניתנו לאדם מנת לצרוף אותו, לזקק ולטהר את זהב לבו, לרפאו ולהיטיבו:

וזאת הבהמה. הדא הוא דכתיב (משלי ל) כל אמרת אלוה צרופה. רב אמר לא נתנו המצות לישראל אלא לצרף בהן את הבריות. (ויקרא רבה פרשה יג ג).

האוכל מאכלות אסורות לא רק מפסיד את ההשפעה המרפאת ומיטיבה של המצווה, אלא גם נטמא – נטמתם – נעשה אטום לב. אם המצוות באו למול את לבו של אדם, העבירות מעבות את עורלת לבו.

דיאטה של קדושה

המושגים, ‘טומאה – טהרה – קדושה’ אינם מתייחסים למישור הגופני (טומאה אינה זוהמה, טהרה אינה נקיות וקדושה אינה בריאות). מושגים אלה מתייחסים למישור הרוחני של האדם. אמנם גם כאן יש לדייק – לא מדובר על המישור האינטלקטואלי (החכמה והתבונה) או האתי (הרצון הטוב והמוסריות). אם כך, גם ‘טמטום הלב’, אינו מתייחס למישורים אלו. אם כן, אז על מה מדובר?! המפתח להבנה נמצא בברכה שאנו מברכים לפני קיום מצוה: ‘אשר קדשנו במצוותיו’. העבירות מטמאות, ההימנעות מהן מטהרת והמצוות מקדשות. כלומר, לא מדובר על העצמת החכמה והמוסריות וגם לא על פגיעה בהם, אלא על הקדושה, ההתקדשות… כלומר?

החכמה שבמוח והמידות שבלב מתפעלים, מאד לפי קדושת המעשים, וכאשר יעשה מעשה אשר אינו לפי פקודי ד’ הישרים, לבד רוע המעשה, מטמטם הוא את לבו, כמו שאמרו, ‘עבירה מטמטמת לבו של אדם’. ומתטפש בשכלו שאינו יכול להבין מחשבות קדושות כמקדם. (פנקסי הראי”ה – חלק שלישי / פנקס טו / ב)

‘עבירה מטמטמת לבו של אדם’ – אור השכל האלוהי שמאיר בנפשו להורות לו הדרך הישרה ושיכיר כל מכשול עוון למען יסור ממנו, מתחשך על ידי עניני החטאים שמאפילים את זוהר הנפש החכמה. (ראי”ה קוק, מדבר שור הדרוש השמנה עשר)

אנו צריכים לגלות מה שאנו מרגישים מהפעולות הטובות שהמצות פועלות עלינו, איך הן בונות את עולמנו, העולם היחידי והעולם הציבורי הלאומי שלנו. […] המאכלים שלה [של האומה הישראלית], מתאימים הם לרוחה פנימה. האסורים לה, מטשטשים הם את הרוח. אין אנו צריכים למצא את הטשטוש הזה בסגולת המוסר הכללי. המוסר הכללי של האדם הולך הוא בדרכים אחרים, אינינו נזקק כל כך לצירוף הנפש בהתחלות נטיותיה. דבר זה מיוחד לישראל. המאכלות האסורות מטמטמות את הלב – מאבדות את הרושם של ציור החיים המיוחדים לישראל, הקדושה הישראלית מטשטשת על ידם, ושוב אין כחות הנפש מתקשרים בתכונה ישראלית. והיחידים הללו, נעשים כמו אברים, שתוכן החיים הפנימיים של האומה בעומק הרגשותיה, אינינו נכנס בתוכן, נשמתם נפגמת. אין ליחיד שבישראל נשמה, כי אם לקוחה מכללות האומה, זאת היא הסגולה של גוי אחד בארץ. הוי מי יגלה את פני הלוט, יראו ויכירו כמה צריך לכבד כל חוק ודין. (שמונה קבצים / קובץ א / קסא)

התורה והמצוות אינן תחליף לשכל ישר ולמוסריות טבעית אלא תוספת להם וכדברי הראי”ה במקום אחר:

הַתּוֹרָה נִתְּנָה לְיִשְׂרָאֵל, כְּדֵי שֶׁשַּׁעֲרֵי-אוֹרָה יוֹתֵר בְּהִירִים, יוֹתֵר רְחָבִים, יוֹתֵר קְדוֹשִׁים, מִכָּל שַׁעֲרֵי הָאוֹרָה שֶׁל הַבִּינָה הַטִּבְעִית וְשֶׁל רוּחַ הַמּוּסָר הַטִּבְעִי אֲשֶׁר לָאָדָם, יִפָּתְחוּ לָנוּ, וְעַל יָדֵינוּ לְכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ. (אורות התורה יב ד)

על פי הבנה זו אדם העובר עבירות ואינו מקיים מצוות (ובאופן מיוחד מי שאינו אוכל כשר…) יכול להיות אדם חכם וטוב, אבל לא יכול להיות ‘קדוש’. הקדושה בהקשר זה זו ‘אינטליגנציה רוחנית’ מיוחדת, כלומר, פתיחות, רגישות, קשב וגעגוע לסוד ולפלא, לרז ולתעלומה, לנשגב ולתהומי (לא רק ליפה, גם לא רק לאמת ולטוב). בלשון חכמים קוראים לזה ‘העולם הבא’. הקדוש הוא זה שצוהר תיבת חייו פתוח אל השגב והתהומות אל ‘העולם הבא’. הוא אינו מסתפק ברצון לממש את הפוטנציאל שלו, אלא חי בתשוקה לחרוג אל מעבר לו, אל מעבר לעצמו. הוא אינו ‘יושב’ אלא ‘מתהלך’ תמיד, מתוך הקשבה קול הקורא לו ‘לך לך’ ואל עבר העולם ההולך ובא… לעומתו מי שלבו אטום לקדושה, הוא אזרח של ‘העולם הזה’. הנה מדרש האומר זאת בחן ובהומור:

אמר רבי תנחום בר חנילאי: משל לרופא שנכנס לבקר שני חולים, אחד לחיים ואחד למיתה [=ואיבחן שאחד מהם עומד לחיות והשני למות ממחלתו]. אמר לזה של חיים: זה תאכל וזה לא תאכל. ולשאינו לחיים אמר: כל דבעי הבו ליה [כל מה שהוא רוצה תנו לו…]. כך עובדי כוכבים [מי שלבו אטום לקדושה] שאינן [שייכים] לחיי העולם הבא [הקדושה] כתיב בהם: כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל: (בראשית ט ג) [כך נאמר לנח ובניו לאחר המבול], אבל ישראל שהם לחיי העולם הבא [שייכים לקדושה]: זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ (ויקרא יא ב). (ויקרא רבה פרשה יג ב)

חתימה – ‘פרדוכס הכשרות’

מקדמת דנא ועד היום, הטעם הגלוי והנפוץ של מאכלות אסורות הוא שאכילת המאכלות הכשרות, נועדה לאחד את עם ישראל על ידי האכילה המשותפת ולהבדיל ולייחד את עם ישראל מהגוי על ידי איסור האכילה והשתיה המשותפת.

ההגנה על היהדות ההיסתורית, היהדות המעשית, היא אחת מהחובות היותר גדולים לכל בעל נפש אשר יש לו איזה כח לעשות ברוחו. העזיבה המעשית מרפיון רוח, העדר השיתוף באורחות החיים עם כללות האומה לדורותיה בשמירת שבתות ומועדים וקדושתם, במאכלות אסורות ופרטיהם, בויעוד בתי כנסיות ובתי מדרשות, פוחת הוא מעט מעט את צורת האומה ומדלדל את כח חיבורה. (שמונה קבצים / קובץ א / מא)

לעתים קרובות אני מהרהר על ההבדל ביני ה’דתי’, לבין חברי ה’חילונים’. לכאורה ההבדל נמצא במישור התיאולוגי. אני מאמין באלוקים, באלוקי ישראל, והם לא. אבל זה לא נראה לי ההבדל המשמעותי. בין הכפירה שלהם לאמונה שלי, יש פער קטן יותר מכפי שזה נראה. במישור האינטלקטואלי – בוודאי שאין הבדל מהותי. במישור האתי – כנ”ל. במישור הפוליטי, גם לא (סוף סוף, שמאל וימין נמצאים על אותה סקלה). המישור האסתטי הוא ענין של טעם. נותר רק המישור ההלכתי המעשי. ההבדל נמצא בו. אני חי על פי ההלכה והם לא. אני שומר שבת והם לא. אני אוכל כשר והם לאו דווקא. וכיו”ב.

מבחינת הנוכחות במערכת היחסים ביננו, העניין של האוכל הכשר, הוא הכי בולט. איננו יכולים לאכול ביחד במסעדה האהובה עליהם. איני יכול לאכול בביתם. אפשר לומר שזה לא הדבר הכי חשוב בעולם, ובעיקר, שאפשר להיות חברים טובים גם כך (הם אכן יוצאים מגדרם על מנת לאפשר לי לאכול איתם, בביתם או במסעדה והם אפילו מוכנים לאכול יחד בביתי…). אמנם מדברי חכמים משמע ש’גדולה לגימה שמרבת את הרחוקים!’ וגם מבשרנו ידענו זאת, לטוב ולמוטב. אי האפשרות לאכול ולשתות חופשי עם חברים, מרימה חיץ ופוערת ביניהם תהום (שבמקרה שלי השכלנו לגשר עליה).

פרדוכס הכשרות’ הוא העובדה שהים כשעם ישראל חי בארצו וזקוק לאחווה סולידיות ואחדות כאויר לנשימה, הלכות הכשרות ‘עושות’ היום עבודה הפוכה. אי האפשרות לאכול וללגום יחד מבדיל ומפריד בין אחים ואחיות, בני ובנות ישראל. השמירה על הלכות הכשרות, לא רק שאינה מקרבת את הלבבות אלא לוקחת חלק בהתרחקות של חילונים ודתיים זה מזה.

האם יש אפשרות לעשות משהו בנידון? אשמח לשמוע…

[1] אגרות הראיה ד (תשע”ח) / תרפ”א / שמח

[2] אגרות הראיה ד (תשע”ח) / אגרות הרבנות הראשית לארץ-ישראל / שעב

[3] לנתיבות ישראל / חלק א / מאמר עשרים וחמש – עמדתנו ועקרונותיה

[4] לסיפור זה כמה גירסאות. פוריה הוא גם המקום  שבו הרב קוק לבש בגדי חלוצים והצטרף למעגל הרוקדים…

[5] בלשון חכמים, הטומטום הוא מי שאיברי הפריה והרביה שלו מכוסים. המטומטם הוא מי שאינו מבין, לבו אטום לחכמה. הוא ה’שוטה’ הפטור ממצוות ועונשים.