ואתה תצווה – בשבילי? בשבילו? בשבילנו!
גדול המצווה
יש אומרים ש’החידוש הגדול’ של התורה, הוא ‘האל המצָווה’, ‘האדם המצוּוה’ ו’המצוות’ – המצוותות ביניהם. דומני שיש בכך הרבה מן האמת. ודוק, העיקר אינה ה’עשיה’, אלא ה’מצֻווּת’ – גדול המצווה-ועושה משאינו-מצווה ועושה’. גם במובן הפשוט, מה שמבדיל את המכונה ‘דתי’, מאחיו המכונה ‘חילוני’, הוא קבלת עול המצוות שבעקבות קבלת עול מלכות שמים ותורה. קבלה שהיא התחייבות לנאמנות מוחלטת למצוות, כמכלול ולכל אחת ואחת מהן, קלה כחמורה. קבלה זו היא כריתת ברית שלא תופר גם אל מול ניסיונות ומבחנים קשים. ואהבת את ד’ אלוקיך בכל נפשך – אפילו נוטל את נפשך. זו המשמעות הקיומית הפשוטה – נשגבה של האמונה הישראלית, אינה אמונה שיש אלוקים, אלא אמונה באלוקים – האמון העמוק והנאמנות המוחלטת, הברית הכרותה עם המצווה, לא רק ברגש ומחשבה, אלא באומר החיים כולו.
לא ניתנו מצוות, אלא כדי לצרף בהן את הבריות
שאלת ‘טעמי המצוות’, היא ראשית, שאלת הטעם של המצוות ושל תכליתן, כמכלול, כדִיסְקוּרְס. התשובה לשאלה זו, היא הַכּוֹרָה את האפיק לבקשת טעמי המצוות או מעמידה בפניה סכר. שאלה כללית זו נשאלה מקדמת דנא והיא שבה ונשאלה בכל דור בשפות שונות ומנקודות מוצא שונות. שאלה זו נשאלת כמובן גם בדורנו בשפה וסגנון מיוחדים, ואף ביתר שאת, אולי יתרמו הדברים הבאים לבירור היסודי הזה.
ניסוחה המכונן בתורה שבע”פ הוא זה של חז”ל בדרשה הידועה (באופן יחסי):
הָאֵל תָּמִים דַּרְכּוֹ אִמְרַת יְהֹוָה צְרוּפָה מָגֵן הוּא לְכֹל הַחֹסִים בּוֹ: (שמואל ב כב לא; תהלים יח לא) אם דרכיו תמימים הוא על אחת כמה וכמה,
רב אמר לא נתנו המצות אלא לצרף בהן את הבריות, וכי מה אכפת ליה להקב”ה למי ששוחט מן הצוואר, או מי ששוחט מן העורף, הוי לא נתנו המצוות אלא לצרף בהם את הבריות,
(בראשית רבה (וילנא) פרשת לך לך פרשה מד)
על מובנו של הביטוי ‘לצרף את הבריות’, נחלקו שני אבות העולם, הרמב”ם והרמב”ן.
במורה הנבוכים (חלק ג פרק כו) במסגרת הדיון במצוות וטעמיהן, מפרש הרמב”ם[1] שיש שהבינו שהכוונה ב’לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהם את הבריות’, היא שאין למצוות טעם, תועלת ותכלית, אלא הציווי והציות. כוונת המדרש כוונת המדרש ב’לצרף’, היא לדעת הרמב”ם – לבחון, לחשל, לתחזק ולהעמיק את התבטלותנו המוחלטת אל האל וציוויו. הרמב”ם דוחה דעה זו, ביחס למצוות בכללן, ומקבלה רק ביחס ל’פרטים הטכניים’ שיש במצוות.
הרמב”ן (בפירושו על התורה, דברים כב ו) [2], מקבל לחלוטין את דעת הרמב”ם שלמצוות יש טעם, אך מוסיף עליה שכך הוא גם ביחס לפרטים, לדעתו, הכוונה ב- ‘לא נתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות’ היא שהמצוות ניתנו ‘בשבילנו’ ולא ‘בשבילו’. הקב”ה אינו זקוק להן ואינו מפיק מהם שום תועלת. קיומן על ידנו, הוא לטובה ולברכה לנו. המצוות ניתנו לנו כדי להיטיב אותנו ואתנו, למען נחיה בהם חיים טובים וישרים, טהורים וקדושים וכיו”ב. אפשר לדמות זאת לבן המקיים את מצוות אביו. כל מה שהאב רוצה, הוא שבנו יזכה לממש את הפוטנציאל העמוק שלו. בדימוי נוסף פרי רוחם של חז”ל, תרי”ג מצוות נועדו לזקוף את מלוא שיעור הקומה של האדם על תרי”ג איבריו.
לדעת שניהם יש בקיום המצוות גם את המחווה הבסיסית של הבעת תודה ואף של כניעה והתבטלות לרצון האלוקי, מתוך יראה או גם מתוך אהבה, אך זה אינו הטעם העיקרי של נתינת המצוות וממילא לא היחס הנכון אליהם ולא הכוונה הרצויה בקיומן.
לסיכום – השאלה הייתה, בשביל מי המצוות? למי הן מביאות תועלת? התשובה של הילד היא, שהן בשביל האבא – הקב”ה. הוא ציווה אותנו ואנחנו שומעים בקולו מיראה או אף אהבה. קיום המצוות הוא מחווה של כניעה – ביטול רצוננו מפני רצונו, והכרת תודה – ניסיון להחזיר מקצת חובנו לבורא יתברך, להביא לו תועלת (כעבד לאדונו בעל השדה) ולכל הפחות, לעשות לו נחת רוח שאמר ונעשה רצונו. משמתבגר הילד, הוא מבין שכל מה שאביו מצווה אותו הוא לטובתו. אם כן, על פי המחשבה הילדותית, המצוות הן בשבילו ולמענו, ועל פי המחשבה הבוגרת, המצוות הן למעננו (אתעלם לצרוך הפישוט של הדיון מה’עבודה צורך גבוה’ הקבלית). דומני שבהקשר זה רובנו ככולנו, מבוגרים…
לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ תִכְסֹף
אפשר שהדרשה הבאה נותנת תשובה שלישית לשאלה, ‘למי מועילות המצוות’.
וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד: (שמות כז כ)
הדא הוא דכתיב: תִּקְרָא וְאָנֹכִי אֶעֱנֶךָּ לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ תִכְסֹף (איוב יד טו)[3]
אמרה כנסת ישראל לפני הקב”ה: רבש”ע, תקרא ואנכי אענה – כל מה שאתה גוזר אני מקיימת!
אלא, למעשה ידיך תכסוף? יש אדם מתאווה למעשה ידיו?
משל לבתו של מלך שביקש ממנה אביה לעשות כך וכך. אמרה לו: אבי, כל מה שתצוה אעשה ברצון! אבל מה אשמח אם תאיר את עיני – מה הנאה יש לך בכך? הלא אתה מבקש ממני את מה שיש לך בשפע, את שהוא שלך, את מה שאתה עשית…
ואין תכסוף אלא תאווה, שנאמר (בראשית לא) כי נכסוף נכספתה, (תהלים פד) נכספה וגם כלתה נפשי,
הוי למעשה ידיך תכסוף, שאתה מתאוה למעשה ידיך.
המקהלה: כיסופים, תאווה, תשוקה, כלות הנפש…
בד’ דברים נתאווה הקב”ה למעשה ידיו:
א. הקב”ה סובל עולמו שנאמר: (ישעיה מו) אני עשיתי ואני אשא ואני אסבול ואמלט, וצווה לבני קהת שיסבלוהו שנאמר (במדבר ז) ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו […]
ב. והקב”ה משמר עולמו, שנאמר: (תהלים קכא) הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל ה’ שומרך, ואמר לישראל שישמרוהו, שנאמר (במדבר ג) והחונים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד מזרחה,
ג. הקב”ה זן את כל העולם, ואתה מצוה אותן להקריב את קרבני לחמי,
ד. ומאיר לעולם דכתיב: (יחזקאל מג) והארץ האירה מכבודו,ואמר לישראל ויקחו אליך שמן זית זך, להעלות נר תמיד, אנו באורך נראה אור ואתה אומר להדליק נרות,
המקהלה: המלך הגדול, המקיים ומשמר ומזין ומאיר את ממלכתו, מצווה את עמו לקיימו, להזינו, לשמרו ולהאיר לו. הו המלך הגדול!
הוי, למעשה ידיך תכסוף.
(שמות רבה [וילנא] תצוה פרשה לו ד / תנחומא [ורשא] תצוה ב)
בת המלך: אהא אבי, הבנתי, אחליף את סימן השאלה בסימן קריאה – אתה למעשה ידיך תכסוף ואני אליך אכסוף בתכלית הכוסף!
מה הבינה הבת משתיקתו של האב המלך?
ארבע הדוגמאות מתייחסות לעבודה שבמשכן, הן מוצגות לא רק כמיותרות, אלא אף כמופרכות ומגוחכות, [מנכ”ל חברת חשמל מבקש פנס / יצרן בגדים עולמי מבקש חולצה / בעל אחוזה מבקש פיסת אדמה / יצרן מזון ענק מבקש ‘ביס’ / עשיר מבקש נדבה… מה, באת לצחוק עלינו]. בכל המצוות הללו יש גם בזבוז משווע של משאבי אנוש ואנרגיה שאפשר היה להשתמש בהם באופן הרבה יותר מועיל. אולי אפשר שיש כאן שאלה על כל בזבוז הזמן שבעבודה הדתית הנראת חסרת תכלית…
חלילה, לא מדובר כאן בהגחכה וגם לא בעבודת דחק, אך גם לא בתועלת! התשובה לשאלה, ‘למי מועילות ה מצוות’, היא אם כן מפתיעה – לאף אחד, לא לקב”ה ולא לנו… ההגיון של המצוות אינו סיבתי או תכליתי, אלא הזמנה לדיאלוג ומערכת יחסים של אהבה. ומה מבטא את האהבה (שהיא כמובן אהבת חינם) יותר מהמחוות הלא תכליתיות וחסרות הערך הפרקטי, אלה שאינן שייכות לתיחזוק ולשכלול של החלק הרציני של החיים.
כיסופים, תאווה, אהבה, זה כל הסיפור של הבריאה וגם של המצוות. זה היסוד שרק על גביו יש מקום וטעם לבנות בית רציונלי, ערכי ותכליתי ולדבר על צורך וחובה, תיקון ושכלול וכו’. הקב”ה נכסף למעשה ידיו – אלינו, ואנו – מעשה ידיו, נכספים אליו, מכאן נמשכים והולכים כל הסיפורים והעלילות הרציניים (שלעתים הם סיפורי כיסוי ועלילות שווא של אהבת חינם…) של תיקון האדם והעולם.
יסוד השיח של התורה והמצוות אינו פונקציונלי ואינסטרומנטלי. המצוות אינן בשביל האדם, אך גם אינן בשביל הקב”ה, אלא הן בקשה לאהבה והבעה של אהבה. אהבת חינם שאינה תלויה בדבר, אך נכונה לעשות כל דבר.
איש ואישה זכו שכינה ביניהם
משל למה הדבר דומה, לאיש ואישה שמצאו זה בזו את השלמתן וכל שיחתן הייתה שירה של אהבה. כרתו ברית ונישאו והיו למודין לפנק זה את זו בכל מילי דתפנוקין, ולתת זו לזה מתנות ולהפתיע זה את זו בהפתעות מלהיבות. כמנהגו של עולם התמלא הבית ‘ילגים זה ברכה’, והוא והיא עמלים בהתמסרות לבניין הבית הגשמי והרוחני. ולעת ערב אע”פ שהם מותשים, הם יושבים יחדיו ודנים בענינים שברומו של בית וחינוך וכיו”ב עד שהנר כבה. ואין עוד שירת אהבה, ולא הפתעות, ולא מתנות, ולא תפנוקין ותענוגין, שהרי חובת ההורים בעולמם, אחת ויחידה היא. יום אחד, לאחר שהילדים כבר נרדמו והבית היה נקי ומסודר, ובבית שרר שקט שכזה, ישבו האיש והאישה במטבח והסתכלו זה בזו בעינים טובות, נאנחו, וצחקו צחוק גדול, קמו ורקדו עד עלות השחר…
היסוד לכל מערכת יחסים חשובה ורצינית, הפועלת ועושה, היוצרת ומחדשת, המתקנת ומיטיבה, היא האהבה. אהבת החינם היא המתגלה בהתמסרות ונתינה ללא תנאי וגבול, זהו היסוד שעליו נבנה הבית – הטוב והיושר הצדק והמשפט, עליותיו – הטהרה והקדושה, ומגדליו – הדבקות וההשראה. בארוך הימים ורבות הזמן, אנו עלולים לשכוח זאת ולחיות רק במישור של ההכרח והצורך, החובה והתיקון, להזניח את התשוקה וההתענגות. לכן אע”פ שהכל מתנהל כשורה, ואנו מתפקדים יפה מאוד, מתוך מחויבות יושר, אך לעתים גם מתוך אנרציה, אני חייבים מידי פעם לעצור לנשום נשימה עמוקה ולהיזכר שזה סיפור אהבה, שכל מה שאנחנו עושים, גם הדברים הטובים והמועילים, הם מבעים של אהבה, של אמונה, של אמון, ומשם ורק משם, אנו מקבלים חיים, רצון ואור. זה נכון ביחס למערכות היחסים כולן, בין אדם לאלוקיו, לחברו ולעצמו. זו הראשית וזו האחרית!
הוי, לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ תִכְסֹף
ביחס לקב”ה הדברים חדים יותר. אינינו יכולים להביא לקב”ה כל תועלת. הוא אינו זקוק מאיתנו לדבר. הכל שלו ומידו נתנו לו. למעט דבר אחד – אהבה ויראה, שיבואו לידי ביטוי במעשי הלב והאיברים. מידי פעם חשוב לזכור ש’הערת האהבה’, קודמת ל’הערת החובה’, והתבונה והמוסריות. לולא האהבה שבלב, אין טעם לדבר, הכל בטל ומבוטל.
השתוקק הקב”ה לברוא את העולם, התאווה לעשות לו דירה בתחתונים, התאווה שתשרור בה אהבה אחווה שלום ורעות, רצה שתשרה בה שכינת אהבה.
לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ תִכְסֹף – רצה הקב”ה להיות בצוותא של אהבה עם ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות.
[1] מצאתי דבר ל’חכמים ז”ל’ ב”בראשית רבה” יראה ממנו בתחילת מחשבה שקצת ה’מצוות’ אין להם עילה אלא המצוה בהם לבד [ומצדנו, הציות בלבד], ולא כוון בהם תכלית אחר ולא תועלת נמצאת – והוא אמרם שם, “וכי מה אכפת לו להקדוש ברוך הוא בין מי שהוא שוחט מן הצואר למי שהוא שוחט מן העורף? הוה אומר, לא נתנו המצוות אלא לצרוף בהן את הבריות – שנאמר, “אמרת ד’ צרופה”. ואשר צריך שיאמינהו כל מי שדעתו שלמה בזה הענין הוא מה שאספרהו, וזה, שכלל ה’מצוה’ יש לה סיבה בהכרח ומפני תועלת אחת צווה בה, אבל חלקיה הם אשר נאמר בהם שהם למצוה לבד. כי המצוה בהקרבת הקרבן יש לה תועלת גדולה מבוארת, אבל היות הקרבן האחד ‘כבש’ והאחד ‘איל’ והיות מספרם מספר מיוחד – זה אי אפשר לתת לו עילה כלל. […] ומי שידמה שאלו יש להם סיבה הוא רחוק מן האמת כמי שידמה שה’מצוה’ כולה היא ללא תועלת נמצאת. (רמב”ם, מורה נבוכים, חלק ג, פרק כו, בהשמטות)
[2] שאין התועלת במצות להקב”ה בעצמו יתעלה, אבל התועלת באדם עצמו למנוע ממנו נזק או אמונה רעה או מדה מגונה, או לזכור הנסים ונפלאות הבורא יתברך ולדעת את השם. וזהו “לצרף בהן”, שיהיו ככסף צרוף, כי הצורף הכסף אין מעשהו בלא טעם, אבל להוציא ממנו כל סיג, וכן המצות להוציא מלבנו כל אמונה רעה ולהודיענו האמת ולזוכרו תמיד. […] שאין התועלת אליו יתעלה [במצוות] שיצטרך לאורה כמחושב מן המנורה, ושיצטרך למאכל הקרבנות וריח הקטרת, כנראה מפשוטיהם ואפילו הזכר לנפלאותיו שעשה שצוה לעשות לזכר ליציאת מצרים ומעשה בראשית, אין התועלת לו, רק שנדע אנחנו האמת ונזכה בו, עד שנהיה ראויים להיות מגן עלינו, כי כבודנו וספרנו בנפלאותיו מאפס ותוהו נחשבו לו. […] להיותנו נקיי הנפש חכמים משכילי האמת, ואמרם אם חכמת חכמת לך, הזכירו כי המצות המעשיות כגון שחיטת הצואר ללמדנו המדות הטובות, והמצות הגדורות במינין לזקק את נפשותינו, [..] כלם לתועלתנו בלבד וזה כמו שאמר אליהוא (איוב לה ו) אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו, ואמר (שם פסוק ז) או מה מידך יקח. וזה דבר מוסכם בכל דברי רבותינו (רמב”ן עה”ת, דברים כב ו)
[3] רש”י איוב פרק יד פסוק טו: (טו) תקרא – תחינה היא קרא אלי ואנכי אענך להוכיח דברי. תכסוף – תחמוד:
השאר תגובה