יומן מסע – בית (י)הודי 5

‘כרגיל’ לא הצלחתי להוציא את הפרק החמישי לקראת סוף השבוע ועכשיו בבוקרו של היום הראשון לשבוע הששי שלנו כאן, אני חש לסיימו ולשולחו.

סוף עונת המונסונים?

השבוע (כלומר בשבוע שעבר) ירד הרבה פחות גשם, היו כמה רגעי חסד של שמש מאירה בשמים תכולים, ופסגות שהסתתרו בעננים ובערפל התגלו בירוק-עד המשכר שלהם. הערכתי, כלומר, קיוויתי שזה אומר שעברנו את השיא של תקופת המונסונים ואנחנו בדרך החוצה אל תקופה בהירה וצלולה. השבת הגשומה לא ערערה את הערכתי ועכשיו בבוקרו של יום ראשון השמש מאירה ומחממת מבעד לערפל וגשמים אין… לעומת זאת, לשמחתנו, לא פסק זרם המטיילים האורחים שהגיעו אלינו לבית הלב היהודי. הבית שוקק חיים בכל שעות היום והלילה. וותיקים שבאים להמשיך שיחה שהחלה, או להיפרד. חדשים שזה עתה הגיעו ובאים להתוודע ולהסתייע בהתמקמות שלהם כאן. כל זה, ‘על’ כוס קפה או תה ועוגיות, צ’אפטי וצלחת מרק, ולעתים אורז וְדַאל. הפרידות מהוותיקים הממשיכים בדרכם, מרגשות ונאמרות בהן מלים טובות וחמות הנותנות לנו כח להמשיך ומאשררות את הצורך בבית ואת המענה שהוא נותן למטיילים ככלל ולכל אחד לפי ענינו המיוחד. הפרידות מאלה השבים הביתה צובטות את הלב ומציפות געגועים עזים לארץ ולמשפחה.

‘חצי פגישה’ עם הדלאי לאמה

הכפר הטיבטי מקלאוד ג’ונג’ הסמוך אלינו (10 דקות הליכה) חביב עלינו עד מאוד ואנו משוטטים בו שוב ושוב. זהו כפר בו שוכן הדלאי לאמה והממשלה הגולה של טיבט. כפר צבעוני (שהצבע הסגול של גלימות הנזירים, הוא השולט בכיפה) וריחני (עשן הקטורת, התנורים והכירות, והריח המעורר תאבון של מאכלי הרחוב), שוקק חיים ומלא וגדוש בחנויות ודוכנים של אמנות ומלאכת יד טיבטית מקורית. השבוע טיילנו בו להנאתנו (ולהנאת נכדינו, להם קנינו מתנות) וכשהתקרבנו למקדש הטיבטי המרכזי, ראינו התקהלות של טיבטים מקומיים, תיירים הודים ואירופים, משני צידי הדרך היורדת לעיר המחוז דהרמסלאה. שני שוטרים הודיים, קורני ארשת חשיבות, שומרים על הסדר ומכוונים אנשים למקומות בהם ניתן לעמוד. נגשתי לאחד המקומיים ושאלתי אותו, האם מחכים כאן למישהו? והא ענה לי בפנים מאירות, לדלאי לאמה. ללא היסוס נדחקנו גם אנחנו אל שורת המצפים הצפופה, בה בלטו הטיבטים בצעיפים לבנים בהם החזיקו ומוללו והמתנו לבואו. לאחר כחצי שעה עבר קול רחש בקהל. כולם הצמידו את כפות ידיהם זו לזו וקדו קלות לכיוון הדרך. הצטרפנו אליהם. קול מכונית מטפסת במעלה נשמע, והנה הדלאי לאמה חולף על פנינו, מחייך מבעד לחלון הפתוח את חיוכו המלבב ומנופף בכפות ידיו הפתוחות אל הקהל. התעיף עיניך בו ואיננו… הקהל התפזר ואנחנו נכנסנו למוזיאון הטיבטי שבכניסה למקדש, אך זה סיפור בפני עצמו.

סין נגד טיבט – ‘לא כוחות’ ו’לא פייר‘

בכניסה למקדש שוכן המוזיאון הטיבטי הלאומי. הביקור בו מאפשר להתוודע לארץ טיבט ולעם שלה, אך רובו ככולו של המוזיאון מוקדש להנצחה של הטבח שטבחו הסינים בטיבטים וההרס האדיר שזרעו בטיבט בהשתלטות שלהם עליה ובניסיון שלהם להשמיד את התרבות הטיבטית ולהטמיע את הטיבטים בתרבות הסינית. אי אפשר היה שלא להיזכר ב’יד ושם’ שלנו… הלחימה האמיצה והייחודית של הטיבטים, לא הצליחה ואינה מצליחה לבלום את מכונת ההרג וההרס הסינית. אחד מביטויי חוסר האונים של המרי, הם הצעירים והצעירות השורפים את עצמם לדעת בניסיון למחות ולעורר. וכרגיל, העולם (וזה כולל אותנו…) יודע, רואה, מוחה ‘קלות’ מידי פעם כדי להשקיט את מצפונו, ו’הבריון השכונתי’ ממשיך בשלו ללא הפרעה… כמה מעליב ומכעיס…

כשרש”י ובודהא נפגשים

באחד המאמרים בספרו מצטט סטיבן את בודהא שאמר שלא נכון לנסות לשלוט בחיים ולמעשה אי אפשר לשלוט בהם, כי החיים הם השולטים בנו ואנחנו קרואים להשלים עם כך ויותר מזה, להיות שלמים עם כך. כשלמדתי את פרשת השבוע, הגעתי למצווה (ע”פ הרמב”ן), ‘תמים תהיה עם ד’ אלוקיך’ והתבוננתי בפירושו של רש”י לפסוק: ‘התהלך עמו בתמימות ותצפה לו ולא תחקור אחר העתידות אלא כל מה שיבא עליך קבל בתמימות ואז תהיה עמו ולחלקו’. רש”י מפרש את הפסוק על רקע הפסוקים שקדמו השוללים נחרצות את תרבות השליטה והמניפולציה בחיים, שהוּבלה בעולם העתיק על ידי הקוסמים והמכשפים (וכיום על ידי המדע והטכנולוגיה). הניסיון של האדם לדעת את העתיד ולמשטר אותו, כשהוא נובע מהרצון לשלוט בחיים, לעצבם ולנתבם על פי הצרכים והאינטרסים של האדם, נשללת על ידי התורה. חקרנות אגוצנטרית ואנוכית זו, היא ההיפך מהאמונה באלוקים, מהתמימות – מהשלמות של האדם עם חייו ועם מה שההוויה מזמנת לו, מההשלמה שלו עם עצמו והשלום בינו לבין אלוקיו. האם אין כאן מפגש בין תרבויות או שמא האם לא נחשפה מעט מ’סדנא דארעא’ האחת?

כאן, בהודו, בבית הלב היהודי, אני לומד זאת בדרך ה’קלה’, ללא כל צורך בחשיבה מעמיקה או עבודה אישית.  זו פשוט החוויה היומיומית שלי כאן, אנחנו כאן בבית פתוח לרווחה ואנשים באים אליו, במשך כל היום והלילה, ללא כל התראה והודעה, מתי שהם רוצים, והולכים ממנו מתי ש’בא להם’… הבית כאמור פתוח לרווחה ולרווחתם והם מוזמנים להרגיש ולנהוג בו כביתם (‘לעשות לשתות’, לבשל, לנוח, לקרוא, לנגן, לשוחח ולשתוק). אנחנו כאן לגמרי בשבילם, לרשותם ולשירותם. הקונספט של הבית הוא חוסר הקונספט, אין כאן צורך בהודעה מראש על הביקור, גם לא בהרשמה מראש לשבת ולסעודותיה, כל הבא ברוך הבא. כאן זה לא מסעדה, לא גסטהאוס, לא בית מדרש, כלומר, לא ‘מוסד’, נאה וטוב ככל שיהיה. כאן זה בית, אלא שבני המשפחה הם כל מי שיגיע… איננו מתכננים, אלא נמצאים כמה שיותר, מכינים כמה שיותר, את ליבנו ואת כל צרכי הבית, ומי שבאים וכמה שבאים, ברוכים הבאים… מידי פעם אנחנו יוצאים לנו לשוטט לכמה שעות (ולעתים רחוקות יותר, ליום – יומיים), כאתנחתא, שממנה שבים אל חיים שאין לנו כל שליטה עליהם. כמה יבואו לארוחה? מי יגיע ללימוד? מי וכמה יבואו לשבת ולחג? ‘נחיה ונראה’ ונקבל ונזרום…

לי אישית זה אתגר גדול ואני מקווה שגם תיקון משמעותי. את חיי אני חי בדיוק להיפך. הכל מתוכנן עד רמת הדקה הבודדת. איני יוצא אל השבוע לפני שיש לי תכנית מדויקת של מה אני עושה בכל רגע. ושמישהו יעז לקלקל לי את התוכניות… אני מאוד מקווה שהתקופה זו תהיה עבורי מרפא לאובססיית התכנון והניהול, המישטור המישמוע, השליטה וההנהגה שלי.

ג’ אלול – אורות התשובה

אלול הגיע ואתו ג’ באלול, יום פטירת הראי”ה. כל שנה אני משתדל לעשות מזה ‘ענין’ גדול. בישיבה, אנחנו מקדישים לכך ערב של לימוד ודיון. בצעירותי נהגתי לעלות לקברו של הרב בהר הזיתים. סוף הסוף הרב הוא לא רק מורי אלא גם אבי בכל המובנים. כמו שאמרתי וכתבתי פעמים רבות, הרב הציל את חיי בכל המובנים של המילה חיים! כאן, בבגסו שבהודו, כמעט ונשמט היום מתודעתי… אך רק כמעט. כמתבקש למדנו את תורתו, עיינו ב’אורות התשובה’ וב’אורות האדם’ והדברים האירו וחיממו. ובכל זאת ואולי לא במפתיע זה היה שונה מתמיד. לא אנסה לדובב את התחושה הזו, אלא אתייחס לפן אחד שלה. פסקאות שהיו מכוננות עבורי, ברורות וחד משמעיות במידה רבה, כאלה שלמדתי פעמים רבות ולא רק שהבנתי אלא מאוד אהבתי, נראו לי כאן הרבה יותר מסובכות ומורכבות. לא מבחינת המסר עצמו, אלא מבחינת החד משמעותיות שלו ומבחינת הרלוונטיות שלו. למשל, האם היום האתגר שלנו הוא ‘שלילת ההשפעה הזרה’ או אדרבא, היפתחות, הקשבה והתמסרות לדיאלוגיות? האם אנחנו ‘חשודים’ על ביטול טבעיות החיים כדי לא לחטוא או אדרבא על קלות יתרה של התמסרות למה שאנו חשים טבעי לנו? בכל אופן כנראה אפילו הדגים שבהודו רועדים באלול, יש יותר ויותר רצון ללמוד על מנת לשוב הביתה, כל אחד אל ביתו האישי אך גם אל הבית הכללי.

הרב קוק והבודהיזם

נשאלתי, התבקשתי, לתת את הדעת על היחס של הרב לבודהיזם. עוד אתן על זה את הדעת, אך לפטור בלא כלום את המבקש היקר, אי אפשר לי. בכמה מקומות כותב הרב על כך דברים ברורים. הבודהיזם עדיף על האליליות בכך שהוא מזהה את הכאב, הסבל והעוול שבעולם, אך המענה שלו הוא ‘ייאוש מוחלט’ מהעולם והאדם ואפשרות תיקונם. הכיוון הוא ‘נירוונה’ – הדעכה של כל התשוקות והציפיות. זהו הסיכול האחד והיחיד של האכזבה והתסכול המרירות והסבל. הרב ראה בבודהיזם ייאוש אצילי, אך מוחלט, ובכך שגוי. אפשר שלא מדובר כאן רק בשגיאה אלא בהחמצה של כל התכלית של האדם שלא לומר בבגידה בשליחות – תיקון אדם ועולם במלכות הטוב והיושר, הצדקה והמשפט.

הרב מעמיד לכאורה משנה הפוכה המאמינה בעולם הנברא על ידי הא-ל הטוב לכל ורחמיו על כל מעשיו ובאדם שצלם אלוקים שבו הוא בקשת הטוב לכל, באדם שהוא טוב וישר מטבעו ולכן קרוא להאמין בחייו ולהעצים ולא רק לטהר את רצונו, לעשות טוב ולא רק לסור מרע. ובכל זאת, אני חושב שיש גם שתי נקודות ממשק. האחת התפישה האחדותית האורגנית של ההוויה כולה, המשותפת גם לבודהיזם. השניה והמעניינת יותר בעיני, היא התשובה שהעצמיות  העליונה ביותר של האדם היא חוסר עצמיותו, שהיא התוכנה הירחית הישראלית, השכינה, כנסת ישראל ‘דלית לה מגרמה כלום’, דלית לה גרמא – עצמיות כלל והיא כולה מקבלת את אור השמשות כולם על מנת להשפיען לכל אגפי המציאות ורבדיה… זהו גם האיש הישראלי המובהק דוד המלך שהוא התגלמות מידת אי העצמיות, או העצמיות האינסופית…

להיות אנחנו – שלילת השפעה הזרה

מתוך הלימוד של הפסקה ‘שלילת ההשפעה הזרה’, האיר לי, שעלי, עלינו, להישמר מההשפעה הזרה לנו של שליחים (מיתולוגיים) קודמים ב’לב היהודי’, או (מגניבים) נוכחיים, בבתים אחרים, ולהיות מה שבמילא לא נוכל לחמוק ממנו – אנחנו. אנחנו, עם חוזקותינו ועם חולשותינו, ובעיקר בניגון ובצבע שלנו.

מזמור לתודה

במשך כל תקופת שהותנו כאן, אנו זוכים לקבל לא מעט ‘פידבקים חיוביים’ ואפילו יותר מזה, מהאורחים והאורחות הפוקדים את הבית. זה מאוד מעודד ונותן לנו כח להמשיך ולדבוק ב’משימה’. כך גם מתברר לנו יותר ויותר, שהבתים הישראליים / יהודיים לכל גווניהם, אכן נצרכים ונותנים מענים שונים למגוון גדול של מטיילים. המכנה המשותף של כל המטיילים, הוא לדעתי, הוא הרצון של הנמצאים כרגע ב’מסע’, ב’דרך’ לחוות ‘בית’ וביתיות’ בכל המובנים, הפיזיים הנפשיים והרוחניים. לחזור לכמה רגעים הביתה, כדי לצאת שב להודו, כדי לחפש את האוצר שמתחת לגשר… בשבתות מתכנסים לכאן עשרות רבות של מטיילים והחוויה הברורה והמרנינה היא של ‘הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד… וגם על זה ראיתי משהו מעניין השבת.

מה כל כך טוב ונעים ביחד?

(א) שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד: (ב) כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב עַל הָרֹאשׁ יֹרֵד עַל הַזָּקָן זְקַן אַהֲרֹן שֶׁיֹּרֵד עַל פִּי מִדּוֹתָיו: (ג) כְּטַל חֶרְמוֹן שֶׁיֹּרֵד עַל הַרְרֵי צִיּוֹן כִּי שָׁם צִוָּה יְהֹוָה אֶת הַבְּרָכָה חַיִּים עַד הָעוֹלָם: (תהילים קלג)

זהו כל המזמור… מלילה הלנר אשד (בספרה ‘מבקשי הפנים’ עמ’ 205 – 207) הסבה את תשומת לבי לקריאה הזוהרית את המזמור הזה (החביב על הזוהר עד מאד). בקריאתו הקשובה, נותן הזוהר מענה לשאלה המתבקשת: מה ענין הטוב והנעימות של שבת אחים גם יחד, לשמן הטוב היורד על זקן אהרון, ולטל החרמון היורד על הררי ציון? התשובה המלבבת של הזהר היא כי היחד, הרעות, הצוותא, החביבות (אנן בחביבותא תליא מילתא), האינטימיות, הם היוצרים כלי לשפע ולברכה, לאור ולהשראה. הם המאפשרים לנהר הוצא מעדן להשקות את הגן וכל נטיעותיו. אם כן ההתכנסות הרבתי של הישראלים בשבת באה לא רק לדשן את המישור האופקי אלא גם לסקל את אבני הנגף מהציר האנכי, להיפתח ולפתוח את הלב להשראת השכינה עלינו…  אכן מה טוב ומה נעים…