Print Friendly, PDF & Email

יומן מסע-בית (י)הודי 6

קום והתהלך בארץ

השבוע שמענו לעצת קודמינו, משלחנו ו’יצרנו’ ויצאנו לטייל. נסענו לעמק פארווטי, היינו בו וטיילנו בין נופיו היפהפיים וכפריו הציוריים במשך שלושה ימים, טיול מאוור ומרענן.

עמק פרוואטי, להשכלה כללית הוא, עמק ירוק הנמצא בצפון הודו, במדינת הימאצ’ל פראדש (המדינה שגם מחוז דרמסלה, בו אנו נמצאים, הוא חלק ממנה), ובו כפרים שרובם קטנטנים ופסטורליים. העמק נקרא על שמה של האלה פרוואטי מהמיתולוגיה ההינדית. לפי המיתולוגיה ההינדית, פרוואטי הייתה אשתו של האל שיווה ואמו של סקאנדה גאנש, האל שזכה לראש פיל כתוצאה של חוסר הבנה מצערת של שיוה[1]… העמק הזה מפורסם ביופיו (ובשדות הקנביס שלו ובתוצרם…) ומושך אליו בשל כך לא מעט תיירים. כמו שקורה לעתים, המציאות עלתה על כל המתואר במאמרים, הדמיונות והציפיות.

הטיול בין שלושת הימים החל בנסיעת לילה ממקלאוד לקאסול. נחתנו בבית חב”ד בקאסול בחמש בבוקר ולאחר תפילה ומנוחה, צעדנו במשך שעה לאורך הנהר לכפר מאניקראן. כפר קטן ששוכנים בו זה ליד זה, על גדות הנהר והמעיינות החמים הנובעים ממנו, מקדש הנדי ומקדש סיקי. הסמיכות הזו חידדה לי את ההבדל בין ההינדו התוסס והחושני, לבין הסיקיות השקטה וה’רוחנית’.

במקדש ההינדי ‘נפל’ עלינו זקן שהציג את עצמו ללא כל מבוכה, כפרופסור לאסטרולוגיה וקריאה בכף היד וכאיש קדוש (כך!). הוא אכן דיבר אנגלית די שוטפת וכשהתברר לו שאנחנו יהודים, בירך אותנו בshalom  ואמר: I love Elohim…  והציע לקרוא בכף ידינו ולגלות לנו את עצמנו ואת עתידנו, אם נשלשל לכיסו כך וכך רופי ‘בלי שירגיש’… לאחר המיקוח הנהוג (שבסופו קיבל בשמחה לא מוסתרת שליש ממה שביקש), הושיב אותנו לידו ו’צלל’ אל כפות ידינו. לא אלאה אתכם בפרטים, רק אדווח ששלושתנו התבשרנו שנאריך ימים ונחיה מעל תשעים שנה…

במקדש הסיקי לעומת זאת, ישבו במרכז האולם שני זקנים (שעל גבם עמד שלישי שנופף במניפה גדולה מעל ראשם) וקראו בטון מונוטוני מהספר הקדוש לסיקים. ברחבי האולם הגדול, ישבו בשקט, אנשים ונשים שהקשיבו וכנראה גם התפללו לצלילי מנגינת הרקע הזו. לצד האולם היה פתוח אולם ההסעדה המסורתי של הסיקים, בו זוכה כל הבא למקדש לארוחת חינם טעימה, באשר היא מבושלת ומוגשת לו באהבה ומסירות (כך סיפר לי סיקי באמריצר).

משם שמנו את נפשנו בכפנו ואת גופנו באוטובוס מקומי (דמיתקרי ‘לוקל’) ונסענו עד לכפר בראשני הממוקם על קצהו של הכביש. למי שנסע ב’לוקל’ ההודי, אין צורך להסביר את החוויה. למי שלא, אין טעם אפילו לנסות… בכל אופן מדובר בכביש צר ופתלתל המטפס במעלה העמק והריו, לצד הנהר הזורם בשצף קצף והנחלים והמפלים הזורמים אליו. השילוב של הרים גבוהים, תלולים וירוקים, והמון מים זורמים, הוא ללא ספק ‘הרכב מנצח’.

מבראשני עלינו ברגל לקלגה. כפר תיירים שיש בו רק גסט-האוסים ושתי מכולות. בכפר התיירים הזה, אין חשמל, ורק שעות ספורות בלילה מופעלים בו הגנרטורים המאפשרים לאכול אורחת ערב ולהתארגן לשינה. בליבו של הכפר ממוקם הבית היהודי המפורסם לטובה בין המטיילים, המופעל על ידי שמואל ורעייתו (ב’סיוע’ של זאטוטיהם…), ברסלברים מתוקים, מאירי פנים ומסורים. שמחנו להיפגש איתם, להתוודע אליהם, להחליף חוויות ‘מקצועיות’ של ‘בעלי בתים יהודיים’ ו’לשמש’ אותם. לא פחות מזה נהנינו להיות לשם שינוי ‘בצד’ של האורחים, בארוחת הערב…

למחרת ירדנו מקלגה, החלנו לטפס לעבר הכפר טוש, אך מיד בהתחלת הטיפוס, בחרנו לרדת אל הנהר וחצינו אותו והחלנו ללכת במסלול הררי מקסים המוביל לקיריגנגה, דרך כפרים קטנטנים ופסטורלים, ‘דָאבּוֹת’ (‘קיוסקים’ הודיים, שיש בכולם את אותם המוצרים, הנמכרים באותם המחירים כמו ב’ציויליזציה’, ללא תלות בעלויות ההובלה אל המקומות ה’בלתי אפשריים’ שלהם במרומי ההרים) הממוקמות במצפי נוף מעתיקי נשימה וחלקות קנאביס ירוקות ומעוררות מחשבות… הקפדנו להתיישב בכל מקום כזה לנוח, לשתות, לנשנש ולהתענג על הנוף ולכן לא הגענו לקיריגנגה ולמעיינות החמים המפורסמים שלה. שבנו לעת ערב לקלגה, לארוחת ערב בבית היהודי ולגסטהאוס שם ציפה לכל אחד מאתנו דלי עם מים חמים, תענוג צרוף…

ביום השלישי והאחרון לטיול, נפרדנו מקלגה וצעדנו לעבר פולגה, כפר הודי-נפאלי קטן וטיילנו ב’יער הפיות’ שלצידו. יער של אורנים ענקיים שלמרגלותיהם צומחות פטריות חינניות ומבעד לענפיהם, מרצדים קרני השמש באופן היוצר תאורה רכה שכזו, שכדברי רשימה על היער, שקראתי ברשת, אילו היו פיות מזדמנות אליו, הן היו בוודאי בוחרות לדור בו… משם שבנו לבראשני ועלינו על ה’לוקל’ לביקור נוסף במאניקארן שהתחבבה עלינו גם בשל שווקיה. לשם הגיוון האוטובוס נסע בדרך ההררית הצרה והמפותלת עם דלתות פתוחות, מה שהוסיף נופך מיוחד לחוויה (וגם, עלי להודות, סחט ממני תפילת הדרך, מכוונת ונרגשת למדי…). טיילנו בשווקים, פקדנו שוב את המקדש הסיקי והמשכנו לקאסול לארוחת צהרים מפנקת בבית חב”ד. משם נסענו לבונתר, עלינו על אוטובוס הסמיסליפר לנסיעת לילה (שהתארכה מאוד עקב קריסת הר קטן על הכביש ואיגוף ענק שהיה צריך לעשות עקב כך. לאחר כל הדברים האלה, שבנו ‘הביתה’ לבאגסו, רצוצים אך מרוצים וכנראה עם מצברים מלאים להמשך השליחות שלנו, ששיאה – תקופת החגים, לפנינו.

הטיול הזה כמו כל טיול, היה רצוף הפתעות שזימן לנו הטבע והאדם שבו לטוב ולמוטב… המסע הזה, ככל מסע, הוציא אותנו מאזור הנוחות (גם אם היחסי) שלנו אל מרחבים חדשים וחייב אותנו להשתחרר מהתבניות הקבועות של החשיבה והפעולה. הטלטול הזה, ככל טלטול טלטל גם את הראש וגם את הלב. פשוטים הדברים, גם ארוכים… החוויה העזה והמשמעותית ביותר שלי בטיול הזה ‘נגהה מן המכלול’, המפגש הישיר עם טבע איתן בעל נוכחות עזה, מקסימה וכובשת לב, אך גם מעוררת יראה וביטול ושאר הרגשות קוטן, אין אונות ואפסות לנוכח עוצמתו השאננה. זה הצטרף למפגש המתמשך שלנו כאן עם מזג האוויר של תקופת המונסונים, הגשמים העזים והרצופים, שאינם סופרים את האדם וציפיותיו למעט שמש, אור ואפשרות תנועה. הטבע הוא המכתיב כאן את כללי המשחק והאדם, נטול ההגנות המערביות המשוכללות, מציית להם…


ניקיון ולכלוך

לאחר כל הדברים האלה, איני יכול להתעלם עוד מחוויה הודית מובהקת המלווה את כל מי שמגיע להודו, צמוד צמוד. כוונתי לכמויות הלכלוך הענקיות בכל מקום, בעיר ובכפר, בכבישים ובדרכים, בגסטהאוסים ובחנויות, ולמרבית ההפתעה גם במסלולי הטיולים ובאפיקי נחלים שבטבע. מצבורי זוהמא של אריזות למינהן, בקבוקים, שאריות אוכל ופירות וירקות רקובים ועוד ועוד,  וכל שריחם הולך למרחוק, הם חלק בלתי נפרד מהנוף. זו חוויה חושנית עזה, בעיקר של מראה וריח, כל מי ביקר בהודו חווה אותה, כל אחד לפי מה שהוא. פגשתי מעטים שברחו מהודו מיד משבאו, גם בגלל הזוהמה והסירחון. פגשתי גם מעטים שלא הבינו על מה אני מדבר… הם פשוט לא רואים שום לכלוך… הרוב, חוטפים שוק, מוכים הלם, לעתים גם נחלים ליום יומיים, אך מתגברים וממשיכים. בבדיחותא (שזה כידוע ענין רציני), אפשר לומר, שסמדר שייכת לקבוצה הראשונה (ובכל זאת התגברה ולא נטשה את המערכה), אני לשנייה, ונעם שלנו, לשלישית…

המציאות הזו עומדת בסתירה לתרבות הניקיון המערבית, שגם אם איננו בקדמתה יחד עם שוויץ, הננו חלק ממנה. תוך כדי קריאה בפרשת השבוע, כשהגעתי להלכות טהרת וניקיון מחנה הצבא הישראלי, התברר לי שזה גם בניגוד ובסתירה להדרכתה של התורה. דנתי קל וחומר: ומה אם מחנה הצבא אמור להיות כל כך נקי, ואף את הפסולת האורגנית האנושית יש להוציא אל מחוץ למחנה ואף לכסותה היטב, רשות היחיד הביתית ורשות הרבים הציבורית, על אחת כמה וכמה!

אז איך אוכלים את זה? איך מתגברים על הסלידה והגועל? ועוד, האם יש אפשרות למתק ולרכך את המבט השיפוטי והביקורתי הזה, הניזון מהחוויה החושית ולא רק מההקשר התרבותי ומהאידיאולוגיה שלנו? האם ניתן ללמד זכות על חוסר המודעות ההגיינית והאסתטית המוחלט וה’בוטה’ הזה? האם יש בקליפות הלכלוך הללו (תרתי משמע) ניצוצות של קדושה שאפשר להעלותן?

המחשבה הראשונה שעלתה בי היא ההבחנה בין שני סוגי לכלוך: פסולת וזוהמה. הפסולת האורגנית של בעלי חיים ובני אדם, היא דבר טבעי וגם בריא למפרישים ולטבע, ואליה יש להסתגל (ריח הזבל ניחוח חציר…). לעומת זאת, הזוהמה היא הפסולת הלא אורגנית, התעשייתית, הלא מתכלה בדרך כלל, שהיא הבעייתית ואיתה אין להשלים. שמא, הרהרתי, תרבות המערב הלכה רחוק מידי עם הניקיון והסדר? אם אקצין – אולי כל מערכות הביוב שלנו הן פועל יוצא של נטייה היגיינית וחוש אסתטי שהפכו לגולם שקם על יוצרו ולקח אותנו למחוזות של סטריליות מופרזת שהניכור לטבע מסבב אותה ומתעצם על ידה. בגללה, למשל, אנחנו גם מסתירים את החולים בבתי חולים, ואת המתים בבתי קירור, רק שלא יקלקלו לנו את מסיבת החיים המעודנת (ואולי העקרה) שלנו. אולי הנטיה ליפות ולבשם את המציאות היא השקר שבשׂקר, המקנן באובססיית הפירכוס והאיפור? גם אם ההאשמה הזו של תרבות הסטריליות המערבית נכוחה, זה עדיין אינו מצדיק את הזוהמה הלא אורגנית. קשה להביט בעין טובה וללמד זכות על הזוהמה, כלומר אינסוף אריזות החטיפים הבקבוקים והניירת של כל מאכלי הרחוב הפזורים וצבורים בכל מקום. נראה לי שזה יהיה די מגוחך לומר שזה חלק מהשנטי-שנטי המזרחי. גם על הפסולת האורגנית המונחת על הכבישים והדרכים, המדרכות והמדרגות, רחוק מהשדות והמטעים, קשה ללמד זכות ברצינות. גם לומר שה ביטוי לתרבות אי השליטה והזרימה עם החיים, לbeing  המזרחי המפורסם, נראה לי כרומנטיזציה שטחית.

ובכל זאת אולי יש כאן קריאה אלינו לחשוב מחדש על מקומה של הפסולת הטבעית של החיים, כפשוטה וגם כמטאפורה, בחיים שלנו…

כמובן, אשמח מאוד שתתייחסו לסוגיה הזו.


רמזי – רשמי שבת

בלילה שוחחנו על העיקרון החינוכי התורני ‘דיברה תורה כנגד יצר הרע’ הבא לידי ביטוי מובהק באשת יפת תואר ובאכילת בשר ונסינו לחשוב על עוד מצוות כאלה. כמו כן שאלנו האם זה עיקרון צדדי או מרכזי? הועלתה דעה רדיקלית, לפיה כל התורה כולה היא כנגד יצר הרע… והועלו אסוציאציות ל’הערת התורה והערת השכל’ ול’נבל ברשות התורה’, והיה מי שטען שקיום כל ההלכה הוא נקודת הפתיחה לחיים טובים של דבקות וקדושה ולא השיא.

בבוקר, לאחר קידוש היום למדנו בחוברת ‘אורות האדם’ (בעריכת אודי אברמוביץ’) את הפיסקה הנהדרת והאופיינית לראי”ה על דורנו. דור עקבתא דמשיחא, דור התחיה, בה הוא משרטט שלושה שלבים בהתפתחות הדור שכמובן הולמים גם את היחיד. 1. התכנסות לעבודה מאומצת של הנבעת האמת והטוב מתוכו כמרד בכפיה של המסורת. 2. התעלות למצב שנביעה זו היא טבעית ולא מאומצת 3. היפתוח מחדש להקשבה וקבלה מהחוץ, מהמסורת ומכל מופע ומבע של הרוח האנושית. הנה היא בשלמותה. טעמו וראו כי טוב.

מתוך שהדור של עקבתא דמשיחא, שהוא דור התחיה, יש לו כשרון גדול להוציא הרבה כח חיים, רצון וסדר ממקורו, הרי הוא טרוד הרבה בהוצאת האורים מעצמיותו, ואינו יכול לפנות לכל האור המנוחל אשר הורישוהו אבות שבדורות שעברו. עד אשר ירומם את עצמו במעלה כל כך נשגבה, שההוצאה מן המקור עצמו תבא לו בלא טורח, רק כמעין המתגבר מעצמיות הטבעית שלו, ואז יהיה משוחרר מכבלי העצמיות הפרטית שלו, ויפתח לבבו לקראת הקבלה של כל האורות הזורמים אליו מכל הדורות שעברו. [נכתב ביפו תרע”ב-תרע”ג, נדפס בשמונה קבצים ג, רצו]

בסעודת היום, שוחחנו על העדינות והרגישות המוסרית המופלאה המתגלה בהלכות מלווה ולווה ביחס להליך העבוט – המשכון שהמלווה נוטל מהלווה. ללווה עני יש להשיב את שלמת העבוט כל ערב כדי שיהיה לו במה להתכסות בלילה. האם כל מה שיש כאן הוא החמלה על הלווה העני, שבשלה התורה ‘מטרטרת’ את המלווה, או דרך מקורית ליצור ביניהם רעות ואינטימיות? וביחס ללווה לא עני ההקפדה על כך שהמלווה לא יכנס לביתו ליטול את המשכון (המגיע לו) אלא ימתין מחוץ לבית והלווה יוציאו אליו. רבי נחמן (בהערות על החומש) מעמיק ומראה שיש כאן לא רק רגישות מוסרית לפרטיות של הלווה, וגם לא רק עדינות אנושית המתחשבת  ומכבדת את האינטימיות הביתית שלו, אלא גם ההבנה שביתו של אדם אינו בעיקר מבצרו, אלא, מקדשו (!). הבית הוא המקום ממנו שואב כל אדם את מי ישועתו הרוחנית, ממנו מתברכים חייו בשפע של חיות וקדושה, דרכו מתקיים בו ‘ישראל אשר בך אתפאר’… כשם שלזר, אסור בתכלית האיסור, אסור להכנס לקודש הקודשים, כך אסור למלווה, למרות כל זכויותיו, להכנס לקודש הקודשים של הלווה.

בעידנא דרעווא דרעוווין, עיינו בתורה ו’ בליקוטי מוהר”ן, התורה של אלול, וניסינו להבין את הביטוי המכונן: עִקַּר הַתְּשׁוּבָה כְּשֶׁיִּשְׁמַע בִּזְיוֹנוֹ, יִדֹּם וְיִשְׁתֹּק… אולי אפשר לומר שפעימה הראשונה של התשובה, של ההתהוות של האדם כאדם, היא היציאה מהמרחב האינסטינקטיבי של ‘גרוי תגובה’ והיכולת להקשיב ולקבל, להכיל ולעבד את רשמי החיים… והדברים ארוכים…

אתם מוזמנים להצטרף ללימוד, לעיון ולחשיבה ולשתף בפירותיכם.


[1] גנש נוצר מפרוואטי בלבד כאשר התחככה בחומר לא מוכר ועיצבה את גנש בצלם אנוש שיארח לה לחברה בהיעדרו של שיווה. כשחזר שיווה וניסה לעבור את גנש, ששמר על הדלת במצוותה של אמו, לא הצליח ועל כן ערף את ראשו של גנש. פרוואטי דרשה ממנו להחזירו לחיים, וכראש חלופי ניתן לו ראש של פיל. (ויקיפדיה)