[האלוקית] יש לה הרבה דרכים [של התגלות], לפעמים מניעה מעשית, כמו יראת מלכות וכיו”ב, ולפעמים מניעה רוחנית, שמהם היא גם כן המצוה שלא לאמר דבר שאינו נשמע. וכשישנן מניעות כאלה, הננו מרוצים בזה, מפני שאנו מכירים שכך הוא רצון ההשגחה העליונה בעתים כאלה. (אגרות הראיה כרך א אגרת כ)

מדבריו עולה שלא רק העדר היכולת לדון דיני נפשות, היא רצון ההשגחה העליונה, אלא, המצב התרבותי אנושי שבו עונש מות למחלל שבת הוא דבר ש’אינו נשמע’, גם הוא רצון ההשגחה העליונה, ואם כן מצוה שלא ‘לומר אותו’, לדבר עליו, לדון בו. דומני שההבנה הפשוטה היא שמניעת האפשרות לדון דיני נפשות, היא תולדת חולשתנו הרוחנית והמוסרית. עלה בדעתי שניתן להבין את העדר האפשרות לדון דיני נפשות בכלל ומחלל שבת בפרט, כסימן להתקדמותנו הרוחנית והמוסרית. אתמקד במחלל שבת.

---

התרעה והרתעה

עונש המוות למחלל שבת, בא ללמד את חשיבותה של השבת. תכליתו היא התרעה והרתעה. שתסכל באיבה את האפשרות של חילול שבת במזיד. כך עולה מהדרשה הבאה:

ד’ אורי וישעי, […] הרשעים דומים לאדם המהלך באפילה הגיע באבן ונכשל בה, הגיע לגומץ [בור]  ונפל בה. הוא שכתוב: דֶּ֣רֶךְ רְ֭שָׁעִים כָּֽאֲפֵלָ֑ה לֹ֥א יָ֝דְע֗וּ בַּמֶּ֥ה יִכָּשֵֽׁלוּ: (משלי ד יט), אבל צדיקים דומים לאדם המהלך ונר לפניו, הגיע לגומץ סר ממנו שלא יפול בה, הגיע לאבן, משמר עצמו שלא יכשל בה. כך אמר דוד, באתי לחלל את השבת והאירה התורה וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם, מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת  (שמות לא יד), באתי לנאוף האירה לי התורה: מֽוֹת־יוּמַ֥ת הַנֹּאֵ֖ף וְהַנֹּאָֽפֶת (ויקרא כ ח). למה? שהתורה נר לפני, הדא הוא דכתיב: נֵר לְרַגְלִי דְבָרֶךָ וְאוֹר לִנְתִיבָתִי. (פסיקתא רבתי [איש שלום] פיסקא ח)

התורה מאירה לנו את הדרך ומאפשרת לנו לא ליפול לבורות ולא לנגוף רגלינו באבנים. זוהי תאורה בהירה וצלולה באופן כל כך מיוחד, עד כדי כך שנוראות הסכנה נראית לנו באופן כל כך חד וברור, עד שלמרבית הפלא, אנו גוברים על הנטייה שלנו למלא את תאוותינו הטבעיות כאן ועכשיו. לעשות מלאכה ולאהוב, אינן עבירות, אדרבא, הן מצוות קדושות! אבל לא בשבת, לא עם אשת איש. הרשע הנתון לרודנות לבו ותאוותיו, חי והולך בחושך ולכן נופל שוב ושוב. מדרשה זו עולה שאיסורי התורה הם מכשולים ממשיים הממעטים חיים וההימנעות מהם מרבה חיים. כמו כן שעונש מות למחלל שבת ולנואף בא להאיר לנו את הדרך, לעשות אותנו ‘מוארים’. להזהיר אותנו מלהיכשל בה, גם מלשון ‘זוהר’, לעשות אותנו זהירים ו’זוהרים’. דווקא האיום בעונש החמור מייתר את התקיימותו.

יתכן שהיה בכך צורך פעם… יתכן שכשהופנם המסר, הפכה שמירת השבת לתנועת חיים טבעית וחילולה ל’טאבו’ כלומר, לא רק שאסור לחלל שבת, אלא אי אפשר לחללה. היום שמירת השבת אינה כה טבעית, ועונש המוות שממילא אינו בר ביצוע, לא מרתיע את מי שבוחר שלא לשמור שבת. אנו אמורים היום לשמור שבת, לא כתנועה טבעית ולא מתוך יראת העונש, או הכבוד לקב”ה, לתורה ולשבת, אלא מתוך בחירה חופשית. זה כמובן נכון לא רק לשבת, אלא לכל התורה כולה. ניתן אם כן לראות את איבוד האמונה הטבעית, התמימה, את הנטייה הטבעית לקבל עול מלכות שמים, תורה ומצוות בכלל, לא רק כ’צרה’ אלא גם כשער לעידן חדש ואת ההשגחה העליונה שהביאה לביטול עונש המוות, כהבעת אמון של הקב”ה בבגרותנו, תבונתנו ויושרנו.

בכך נפתח צוהר לראיה של ‘נפילות’ רבות כלליות ואישיות, כירידה לצורך עליה, או כמעבר בין שלבי ההתפתחות וההבשלה של רוח האדם היוצא מן המיצר למרחב. זו ראיה שעיקרה, אינה הסקירה של העבר, אלא היצירה של העתיד.

---

הדרשות הבאות מתייחסות באופנים נוספים לעונשים החמורים בתורה, ובכללם עונש המוות.

מדובשה ומעוקצה

אלה הדברים, אלה הדברים, מה הדבורה הזו דבשה מתוק ועוקצה מר כך הן דברי תורה כל מי שעובר עליהן נוטל איפופסין [עונש] שנאמר: מֽוֹת־יוּמַ֥ת הַנֹּאֵ֖ף וְהַנֹּאָֽפֶת, מְחַֽלְלֶ֚יהָ֚ מ֣וֹת יוּמָ֔ת וכל מי שמקיים אותה זוכה לחיים שנאמר: לְמַ֚עַן֚ יַאֲרִכ֣וּן יָמֶ֔יךָ. (דברים רבה פרשה א ו)

מי שרוצה ללקק דבש חייב להיות מוכן גם להעקץ. מי שרוצה לטעם את הטעם המתוק שלך החיים, חייב להיות מוכן לאכול גם לא מעט ‘מרור’. האפשרות הארחת היא לחיות חיים אפורים של ‘לא מדובשך ולא מעוקצך’. חיים משמעותיים, כרוכים בהתחייבות, רצופים כישלונות ותובעים נשיאה באחריות. כבר אמר תלמיד חכם אחד ששנה ופירש, שאם אין מצוות אין עבירות, אין רגשי אשם ואין עונשים… התורה מבטיחה ומאיימת לא במובן של ‘מקל וגזר’ אלא במובן של הבהרה שמדובר על מהלך חיים קשה ותובעני, שלצד הסיכויים להעפיל בו לפסגות גבוהות, הוא רצוף סכנות של נפילות והתרסקות. הבוחר יבחר והדל יחדל…

---

מוות כבאילו…

מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו (איכה ג לט), אלא מתי יתאונן כשהוא מת?! אלא אמר ר’ אחא מה יתאונן האדם על חי העולמים? ועל מי יתאונן גבר? על חטאיו! […] מי שהוא חי ועומד ומתאונן על הקב”ה נמשל למי שמפקיד אצל חברו פקדון, אמר לו, תן לי מה שהפקדתי אצלך […] כך הקב”ה אומר לאדם הזה, כמה דברים הזהרתי לך בתורה שאם תעשה אותם אתה חייב מיתה. אמרתי לך לא תרצח, ואם רצחת, מות יומת המכה רוצח הוא, אמרתי לך לא תנאף, ואם נאפת, מות יומת הנואף והנואפת, וכן השבת, מחלליה מות יומת. אפשר לך שלא תעבור על אחת מכל אלה? [ברור שלא!] ואם עברת לך על אחת מהם, אני צריך ליטול את נפשך מגופך, שכך אמרתי לך בתורה, ואני איני עושה לך כך, אלא אתה פוקד את נפשך בידי בלילה, ואיני כובש פקדונך, אלא מחזירה לך בכל בוקר, ואחר כך, ומפיך הוצאת מילים, ואתה מתלונן על הקב”ה?! דרכך ומעלליך עשו אלה! אולת אדם תסלף דרכו ועל ה’ יזעף לבו. (פסיקתא רבתי [איש שלום] פיסקא לא)

זו דרשה רווית הומור ואירוניה ביחס לאדם אך לא פחות מכך ביחס לחוק התורה. האדם מועד לחטוא מעצם טבעו והוא כמעט תמיד, ‘חייב מיתה’… כך היה מאז ומעול, כך הווה וכך יהיה לעולם ועד. רוב ככל עונשי המיתה מומרים בשינה עמוקה. אף על פי שאמרו חכמים ‘שינה אחד מששים במיתה’… אין ספק שזו סובלימציה מרנינת לב.

---

לסיום אביא שלוש דרשות חסידיות אופייניות, אותן לא אבאר כיוון שהיום קצר וההכנות לשבת מרובות.

מחלל שבת הורג את עצמו ואת העולם

נודע כי קדושת שבת גדולה עד מאוד עד אין קץ. השבת הוא חיות כל הימים והוא נקרא חמדת הימים, שכל הששה ימים חומדים להתכלל עמו ולקבל קדושתו ולכך, אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש, אם שמר את השבת, מוחלים לו. כי על ידי העבירה סילוק אלוהותו שבקרבו, ונפסק מחי החיים יתברך שמו, הנותן חיים לכל חי. כי אין לך חסרון גדול מזה כי החסיר כביכול את עצמו ממקור החיים ונשאר בחינת מת, כי הרשעים בחייהם קרויים מתים מטעם זה, להיותם מופסקים ממקור חי החיים, ועל ידי שמירת שבת מתקן החיסרון. לכך נאמר מחלליה מות יומת, כי מחלליה, מלשון כי ימצא חלל, כי אם הוא אינו משלים חסרונו על ידי השבת, לא די לו שלא יועיל, אלא אף יזיק ח”ו עוד על ידי שמחללו. אז אין שום תרופה לחסרונו רחמנא ליצלן ונקרא הורג את עצמו. וזהו מות יומת שיהא בבחינת מת וחלל כאמור, שהביא את עצמו לכך. (מאור עיניים – פרשת ויקהל)

היום השביעי שנקרא שבת אצלנו הוא כמו גוף ולבוש ליום השבת עילאה דאיהו שמא דקודשא בריך הוא. ובחינת שבת עילאה הוא נשמת כל העולם שחוזר חלילה תמיד בששת ימים ויום השביעי הוא שבת, שהשבת עילאה מצטמצם בזה היום, והוא חיות כל העולם. על כן נאמר, מחלליה מות יומת, כי בזה שהוא מחלל את השבת ואינו מקיימו מסלק החיות העליון שבת עילאה, שהוא בחינת נשמת העולם מן העולם ונמצא הורג את העולם שמסלק נשמתו ממנו ולשון מחלל, הוא מלשון כי ימצא חלל, שהוא לשון נטילת נשמה. (ספר מאור עיניים – פרשת כי תצא)

ואחר ששיבח הקרא את הצדיק השומר שבת לשבח, שזוכה לנפש גדול בזה וגם להכניס את עצמו בתוך עם קדוש. גינה את הרשעים בדברים האלו. המחלל את השבת, הכרית את נפשו מלקבל גודל האור והקדושה העליונה, וגם מפריש ומבדיל עצמו מן קהל ישראל הנקראים גוי קדוש. ע”כ עונשו חמור. ולזה אמר הכתוב, מחלליה מות יומת. כי כל העושה בה מלאכה, גורם לשתים רעות. האחת ונכרתה הנפש ההיא, שנפשו נכרתה מן האור הבהיר והקדושה. וגם מקרב עמיה שמפריש ומבדיל את עצמו מלהכניס את עצמו במחיצת עם קדוש. (סידורו של שבת – חלק שני – הקדמה)