דברים אלה נכתבים בהשראת הפוסט של יותם הכהן והתגובות אליו. חשבתי שנכון להרחיב ולהעמיק מעט את תגובתי אליו.

לפני יותר ממאה שנים כתב הרב קוק:

מה יש עכשיו בעולם? וכי מפני שאין שום איש, ושום למדן ביחוד, רוצה להביט מה שיש עתה בעולם, וכי בשביל כך, גם אנכי לא אביט? לא! אני אינני משועבד לרבים. הנני הולך במסילתי, בדרך הישרה, ישר אביט. על מה שצריך להשקיף עליו, אשקיף בלא שום נדנוד של רפיון, מפני ההמון הרב החושב לו לתמימות לאטום את עיניו מכל מה שמתהווה. תָּמֵהַ אני על האזנים האטומות, שאינן שומעות את קול הרעש הגדול של העולם, רעש המביא חיים חדשים, רעש של תחיה, רעש של גאולה, רעששל חידוש עולם. (פנקסי הראי”ה, מא / סג)

במקום אחר הוא מפרש מהם החיים החדשים ההולכים ומתהווים:

אַחֲרֵי הַמִּגְרָעוֹת הָרַבּוֹת, שֶׁאָנוּ רוֹאִים בְּדַרְכֵי חַיֵּינוּ הַכְּלָלִיִּים בְּדוֹרֵנוּ בִּכְלָל וּבְאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל בִּפְרָט, הִנְנוּ מֻכְרָחִים לְהַרְגִּישׁ שֶׁאָנוּ נוֹלָדִים מֵחָדָשׁ, מִתַּחְתִּית הַמַּדְרֵגָה הִנְנוּ הוֹלְכִים וְנוֹצָרִים עוֹד הַפַּעַם כְּיָמִים מִקֶּדֶם. כָּל הָרְכוּשׁ הָרוּחָנִי שֶׁל הֶעָבָר הוֹלֵךְ וְנִבְלָע לִכְאוֹרָה בִּמְקוֹרוֹ, וְיוֹצֵא הוּא בְּפָנִים חֲדָשׁוֹת, מְקֻטָּנוֹת הַרְבֵּה בְּכַמּוּתָן, אֲבָל רַעֲנַנּוֹת מְאד וַעֲלוּלוֹת לִצְמִיחָה גְּדוֹלָה, מְלֵאָה חַיִּים עַזִּיזִים, בְּאֵיכוּתָן. הִנְנוּ קְרוּאִים לְעוֹלָם חָדָשׁ מְלֵא זהַר עֶלְיוֹן, לִתְקוּפָה חֲדָשָׁה שֶׁתַּעֲלֶה בְּחָסְנָהּ עַל כָּל הַתְּקוּפוֹת גְּדוֹלוֹת-הָעֵרֶךְ שֶׁקָּדְמוּ לָהּ […]. (אורות התחיה / כו עמ’ עז)

הוא גם מנתח את הצונאמי של פריקת עול מלכות שמיים תורה ומצוות שהתחולל בעם ישראל וקורא להארה של אור חדש על ציון:

הַסִּיגִים שֶׁבַּהֲבָנַת הָאֱלֹהוּת, הַיִּרְאָה, הָאֱמוּנָה, וְכָל הַתָּלוּי בָּהֶן, כָּל זְמַן שֶׁאֵין הָאֻמָּה צְרִיכָה לְתַקֵּן אֶת דַּרְכֵי חַיֶּיהָ הַמַּעֲשִׂיִּים בִּכְלָלוּתָהּ אֵין הַהֶזֵּק שֶׁלָּהֶם נִיכָּר. אֲבָל כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ הַזְּמַן שֶׁהַתְּחִיָּה הַלְּאֻמִּית מֻכְרַחַת לָבוֹא, וּצְמִיחַת קֶרֶן יְשׁוּעָה בְּפעַל מֻכְרַחַת לְהִגָּלוֹת, מִיָּד הַסִּיגִים מְעַכְּבִים וְאִי אֶפְשָׁר לָאֻמָּה שֶׁתִּתְאַגֵּד וְתַשִּׂיג בְּעמֶק חַיֶּיהָ אֶת סוֹד גְּבוּרָתָהּ וְצִיּוּרֵי סִדּוּרֶיהָ כִּי אִם עַל פִּי דֵּעוֹת מְזֻכָּכוֹת וּמַעֲשִׂים הַיּוֹצְאִים מִטָּהֳרָתָהּ שֶׁל דַּעַת ד’ אֱמֶת, בַּבְּהִירוּת הַיּוֹתֵר עֶלְיוֹנָה.

זאת הִיא הַסִּבָּה, שֶׁכּחַ שְׁלִילִי גָּדוֹל מִתְעוֹרֵר בְּעִקְבָא דִּמְשִׁיחָא, בְּחֻצְפָּה סַגִּיאָה, וּשְׁלִילָה זאת תְּבַעֵר אֶת כָּל מַה שֶּׁהוּא כֵּהֶה בְּמֻּשָּׂגִים הָאֱלֹהִיִּים וְהַתָּלוּי בָּהֶם בִּכְלָלוּת הָאֻמָּה. אַף-עַל-פִּי שֶׁנּוֹרָא הַדָּבָר לִרְאוֹת שֶׁכַּמָּה עִנְיְנֵי אֱמֶת, מִדּוֹת טוֹבוֹת, וּמִצְווֹת וְחֻקִּים, הוֹלְכִים וְנִשְׁטָפִים וְנֶעֱקָרִים לִכְאוֹרָה, עַל-יְדֵי זֶרֶם הַשְּׁלִילָה, מִכָּל מָקוֹם סוֹף סוֹף, הַכּל יִצְמַח בְּטָהֳרָה וּגְבוּרָה, בִּקְדֻשָּׁה עֶלְיוֹנָה, מִגַּרְעִין הָאֵיתָן, הַטָּהוֹר וְהַמְרוֹמָם, שֶׁכָּל שְׁלִילָה לֹא תַּגִּיעַ אֵלָיו, וְאוֹרוֹ יִזְרַח בְּתוֹר אוֹר חָדָשׁ עַל צִיּוֹן בִּגְדֻלָּה מֻפְלָאָה לְמַעְלָה מִכָּל צִיּוּר, שֶׁכּחוֹת דַּלִּים שֶׁל נְפָשׁוֹת עֲיֵפוֹת, עֲיֵפוּת חָמְרִית וְרוּחָנִית, שֶׁל גָּלוּת אֲרֻכָּה וְדִלְדּוּל, יְכוֹלִים לְצַיֵּר. (אורות התחיה / נא)

בעקבות התחיה הלאומית חייבת להגיע תחיה רוחנית תורנית כוללת:

אם התחיה הלאומית לא תחדש לנו הארה בתפלה, הארה בתורה, הארה בדרכי המוסר ו(הארה) (ב)הקשבת האמונה, איננה עדיין תחיה אמיתית (מאמרי הראיה ב’ / לתחיית הקודש ו)

וגם מציב את שלושת העמודים עליהם יבנה עולם התחיה רוחנית:

חיי כנסת ישראל ההולכים ומתחדשים בארץ ישראל מביאים אותנו לחדש ולרומם את מהלך ההיגיון והמחשבה שלנו. הצורה המיוחדת של חידוש זה צריך שתורגש בכל המקצועות כולם, בין בהלכה בין באגדה, בין בכל ערכי המדע והמוסר, בין בתפישת החיים והשקפת העולם. התוכן הכללי של חידוש זה צריך שיהיה: 1. ביסוס כל הרוחניות כולה על יסוד החיים הכלליים של האומה, ו2. ביסוס כל חיי האומה על היסוד הרוחני העליון שלה, ו3. ההתאמה הגמורה של חיי החול עם חיי הקודש ושל החיים הגשמיים עם החיים הרוחניים בכלל. (מאמרי הראיה ב לתחיית הקודש ד)

התחיה הרוחנית הכוללת היא השלמת מפעלו של ריב”ז. השבת התורה מיבנה בואכה הגלות, לירושלים בואכה הגאולה. ריב”ז העז ‘למות’ (!), ולצאת אל מחוץ לירושלים על מנת עיר כדי לכונן ‘תורה חדשה’, תורת חו”ל, תורת הגלות, תורת היחידי, המשפחה והקהילה – שרידי עם ישראל. הראי”ה קוק העז ‘לחיות’ וביקש להשיב את התורה לירושלים, על מנת לכונן ‘תורה חדשה – עתיקה’, תורת ארץ ישראל, תורת הגאולה, תורת עם ישראל (הכוללת כמובן גם את תורת היחיד וכו’), ההולך וקם בארצו. מפעלו של ריב”ז צלח למרות ההתנגדות אליו ולמרות ספקותיו שלו עצמו. ומה עם חזונו של הראי”ה?

הבה נודה, התורה של הדתיים (כולם), ואולי נכון יותר, הדתיות של התורניים (כולם), אינה רלוונטית לרוב היהודים ולמדינת ישראל. הסיבה לכך היא שהיא בעיקרה בנויה על יראת שמיים ילדותית ועל הלכה פורמלית, שאינם מחוברים לחיים ואינם נותנים מענה לשאיפות, לערכים ולאתגרים של אדם בן זמננו וכל שכן לא לחברה ומדינה בת זמננו. זו תורה ילדותית במובן הלא טוב של המילה. משל לאדם מבוגר שממשיך להרגיש, לחשוב, לדבר ולפעול, כמו ילד קטן. או, משל למי שמנסה לנהל ‘סופרמרקט’ ענק באותה דרך בה ניהל אביו את המכולת השכונתית הזעירה שלו…

המשבר שאנו בעיצומו, יכול היה להיות שעתה הגדולה של תורת ארץ ישראל של הרב קוק. לא רק שזה לא קרה (מסיבות שלא כאן המקום לפורטן), אלא שרוב הרואים ומראים עצמם כתלמידי הרב קוק תפסו צד במשבר הזה. הכשלון, לטעמי, אינו בתפיסת ‘הצד הלא נכון’ (כל ‘צד’ אינו נכון…), אלא בעצם תפיסת הצד, במקום להשמיע את קול חדש, נעים, צלול, עמוק, מרפא ומיטיב. זו ממש גרסה עכשווית, ארץ ישראלית, של ‘גוג ומגוג’ של בובר, למעט העובדה שהסיפור עדיין לא תם…

חזונו של הראי”ה עדיין יכול להצליח, אם יקומו לו תלמידים נבונים וחכמים ולא פחות מכך, אמיצים ואף נועזים, ולא פחות מכך ריאליים ומעשיים. אם ארשה לעצמי לדבר באופן קונקרטי. דרושים תלמידי ותלמידות חכמים (לאו דווקא רבנים/רבניות, לאו דווקא דתיים/דתיות) שיקימו בית מדרש שיעז וישכיל להמשיך ולפתח ולשכלל את חזון ‘תורת ארץ ישראל’ של הראי”ה. הראי”ה הניח אחריו הרבה יותר מאשר את הנחות היסוד, העקרונות והמגמות שלה. הוא הניח אחריו משנה רדיקלית של התחדשות פרדיגמטית, שהוטבעה ושקעה בקרקעית הים על ידי תלמידיו. (יש שמועה שמישהו מצא את ספינת האוצרות הטבועה הזו ושוקד על משייתה). היצירה שתיוולד בבית המדרש הזה תוליד גם תנועה עממית רחבה חוצת מיגזרים, שתלך ותשיב לכולנו את הרוח הטובה, התקוה והאמונה.