פתיחה
בפרשות נח ולך לך אנו שבים אל אחת מפרשיות הדרכים המכוננות של התרבות האנושית: המעבר מנח לאברהם, מבני נח לבני אברהם. המעבר מהאמונה האנושית הקדומה, שנח הוא נציגה המובהק, לאמונה הישראלית החדשה, שאברהם הוא מבשרה. המעבר הזה הינו גם סיפור מאבק הניטש עד היום בין שתי צורות אמוניות ושתי תבניות דתיות.
השבוע נפגש עם המעבר הזה באמצעות המדרש המתעד אותו בסגנונו הסיפורי והדימויי. תחילה, אביא את הדרשה בשלמותה, ולאחר מכן אשלב בה פרוש והסבר. בשבוע הבא אמשיך ואפתח את הדברים באופן חופשי יותר, ואף אנסה לחדד את האקטואליות והרלוונטיות שלהם עבורנו.
נח ואברהם – הסיפור
אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ
רבי יהודה אמר: משל למלך שהיו לו שני בנים, אחד גדול, ואחד קטן
אמר לקטן: הלך עמי
ואמר לגדול: בא והלך לפני
כך אברהם, שהיה כחו יפה, הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים
אבל נח, שהיה כחו רע, אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַר’ נחמיה אמר: משל לאוהבו של מלך
שהיה משתקע בטיט עבה
הציץ המלך וראה אותו, אמר ליה, עד שאתה משתקע בטיט הלך עמי
הדא הוא דכתיב, אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ
ולמה אברהם דומה? לאוהבו של מלך, שראה את המלך מהלך במבואות האפלים
הציץ אוהבו והתחיל מאיר לו[נ”א: עליו] דרך החלון
הציץ המלך וראה אותו, אמר לו עד שאתה מאיר לי דרך חלון, בא והאיר לפני, [נ”א: בפני]
כך אמר הקב”ה לאברהם, עד שתהא מאיר לי מאספוטמיא ומחברותיה, בא והאיר לפני בארץ ישראלהדא הוא דכתיב:
וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמַר הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה: (בראשית מח טו)
רבי יוחנן וריש לקיש
רבי יוחנן אמר: לרועה שהוא עומד ומביט בצאנו,
ר”ל אמר: לנשיא שהוא מהלך וזקנים לפניו,
על דעתיה דרבי יוחנן, אנו צריכים לכבודו (מקומו),
ועל דעתיה דרבי שמעון בן לקיש, הוא צריך לכבודנו.(בראשית רבה, פרשה ל י)
נח ואברהם – הסיפור ופשרו
אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ
רבי יהודה אמר: משל למלך שהיו לו שני בנים, אחד גדול, ואחד קטן
כדי שהמלכה תוכל לנוח קמעא, יוצא המלך לטייל עם שני בניו (הנסיכים), הקטן והגדול. כמלך היודע להלך כנגד רוחו של כל אדם, וכמחנך האמון על ‘חנוך לנער על פי דרכו’, הוא מתנהג עם כל אחד מהם לפי מה שמתאים לו. פשוט ונחמד.
ההבדל בין קטן לגדול, הוא הבדל בין חלש לחזק ובעיקר בין תלותי לעצמאי. הילד הקטן ייפול אם אבא לא יחזיק בידו. הילד הגדול לא רק ייעלב וישתעמם אם אבא יחזיק בידו, אלא יבלם ותבלם התפתחותו. וכן, הוא בהחלט עלול ליפול במרוצתו קדימה, זה חלק מלהיות ילד גדול.
אמונה היא הליכה. תכליתה העיקרית של הדרשה, היא ההבחנה בין שני סוגי אמונה, ושתי תבניות של דתיוּת, שונים וכמעט מנוגדים. אמונה של ‘ילדים גדולים’ עצמאיים, יוזמים ופעילים, לעומת אמונה של ‘ילדים קטנים’, תלותיים, נגררים ונוטים לפסיביות.
כיוון ש’זה הקטן גדול יהיה’, ולעומת זאת, ‘זה הגדול, קטן היה’. ניתן לומר ששני סוגי אמונה ודתיות אלו, הם שני שלבים בתהליך צמיחה טבעי. אי אפשר להגיע ל’אמונה גדולה’ ללא מעבר, מיצוי והפנמה של שלב הקטנות. יתרה מזאת, כשם שבכלל, משהתבגרנו, כדאי מאוד לשמר את הילד שבנו כך גם ביחס לאמונה ולדתיות.
אמר לקטן: הלך עמי
במשפט הפתיחה, קדם הגדול לקטן, וכאן כשהעלילה מתחילה, מקדים המלך – האב ומצוה את הקטן: ‘תן לי יד והלך (רק) עמי’, לבל תוסיף ליפול.
ואמר לגדול: בא והלך לפני
לגדול הוא קורא לבוא ולהלך לפניו, ‘רוץ קדימה’, וממילא באופן עצמאי וללא היאחזות בידו של אבא. אפשר שהוא אף רומז לו בזאת להובילו לכל אשר יחפוץ…
כך אברהם, שהיה כחו יפה, הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים.
במעבר מהמשל לנמשל, נוטש הדרשן את הסדר הכרונולוגי, עתה, לטובת הסדר ההיררכי, ומקדים את אברהם לנח.
אברהם כוחו יפה. הוא ילד ‘גדול’. הוא ‘מבין ענין’, הוא הולך ‘לבד’ בדרך הנכונה ולכיוון הנכון, ואינו זקוק להנחיתו הצמודה ולידו התומכת של אבא, מספיקה לו הארת הפנים של אבא המלווה אותו כ’רוח גבית’, מצפן פנימי ואפשרות זמינה להתיעץ.
אברהם הוא אדם בוגר, רגיש ונבון, עצמאי ואחראי, איש של הליכה ופעילות. שלמותו הינה פרי של עמל מתמיד. תמימותו היא ‘תמימות שניה’, אליה הוא בא דווקא על ידי עמל ההתהלכות לפני ד’. מורשתו היא ההקשבה לקול הפנימי, האומץ לאתגר את הנחות היסוד, והתעוזה לצאת שוב ושוב למרחבים לא נודעים – ‘לך לך’. כבר עמדו על כך שלעומת נח, ‘איש צדיק תמים’, על אברהם לא נאמר שום שבח, ושמא נאמר ש’לך לך’, כלומר, נכונותו ללכת, היא שבחו! זהו עידן חדש, עידן ‘אדם לעמל יולד’. עידן בו מעשי אדם יפים ממעשי הקב”ה.
אבל נח, שהיה כחו רע, אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ
נח כוחו רע – הוא ילד ‘קטן’, ילד טוב אך חלוש, הוא אינו יכול ללכת לבד, הוא כבר ניסה זאת וכמעט כשל.
נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו – נח ‘היה’ תמיד נח, תמיד צדיק תמים. על פי המסורת הוא אף נולד מהול (תמים). תמימותו ‘תמימות ראשונה’, ילדותית, לא רפלקטיבית. אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ – ההתהלכות ‘את’ (כלומר, עם, לצד, אחוז בידו) האלהים שומרת על תמימותו השברירית שלא תתנפץ במפגש עם המציאות המסובכת.
ר’ נחמיה אמר: משל לאוהבו של מלך
רבי נחמיה סבור שדימוי מדויק יותר להבחנה בין אברה לנח, תהיה מערכת היחסים של מלך ואוהבו (אהובו). את הזיקה הטבעית של הבנים, הוא ממיר ביחס הבחירי של אהבה ורעוּת. בהמשך נראה שעל ידי דימוי זה, הופך ההבדל בין נח לאברהם לניגוד!
שהיה משתקע בטיט עבה.
לאוהבו של המלך כוונה טובה, הוא מנסה ללכת לבד, אך עד מהרה מוצא את עצמו מבוסס בטיט עבה, בביצה טובענית, בה הוא הולך ושוקע.
נח הוא באמת צדיק, הוא אוהב את מלכו, יש לו רגש ורצון טוב, אך יש לו ‘סיבה טובה’ לשקוע. החיים בדורו הם חיים במדמנה מוסרית מצחינה, אך רבת עוצמה ובעלת קסם אפל וכריזמה מהפנטת. כוחו לא עומד לו להתמודד עימה, הוא בהחלט עלול לטבוע בה!
הציץ המלך וראה אותו, אמר ליה, עד שאתה משתקע בטיט הלך עמי
א’יזה מזל’ שהמלך מציץ מבעד לחלון על אהובו המנסה לפלס את דרכו בטיט, ומזהה שאהובו הולך ושוקע בטיט, ושאם לא יצא לעזרתו וילווה אותו באופן צמוד, הוא לא יוכל להחלץ. כך הוא עושה, ופוקד עליו ללכת מעתה רק עימו, כדי שלא יוסיף לשקוע בטיט.
למרות צדקותו, כמעט ונסחף נח אחר השחיתות של דורו. עוד רגע והוא חלילה שוקע בה. ‘ואילולא הקב”ה עוזור אינו יכול’. נח הצדיק, התמים, זקוק לסעד ותמיכה אלוהית צמודה, אחרת ישקע בשחיתות ובטומאה של דור המבול. הוא זקוק ל’תיבת נח’, להסתתר בה.
הדא הוא דכתיב, את האלהים התהלך נח
אפשר שהסיפור הזה משיב על השאלה: כיצד זכה נח להיות איש צדיק תמים בדור כל כך מושחת? התשובה היא: על ידי שזכה לסיעתא דשמיא גלויה והדוקה. אפשר שיש כאן גם לימוד זכות על נח – המצב בדורו אכן קשה, הרשעה, כרגיל, אטקרטיבית וסוחפת מאוד…
ולמה אברהם דומה? לאוהבו של מלך, שראה את המלך מהלך במבואות האפלים
יש כאן ‘טריק’ ספרותי רעיוני המטיח את ההבדל בין אברהם לנח בפנינו. המשל על אברהם מתחיל באותם מלים, גם אברהם דומה ‘לאוהבו של מלך’, אלא שמיד מתהפך הכל – אוהבו של המלך הוא השוכן לבטח בביתו, רואה שהמלך מהלך במבואות אפלים ונחלץ לעזרתו. איזה מזל שאוהבו ‘רואה’ אותו בזמן וחש להאיר.
בעידן החדש, הקב”ה הוא ש’מצוי בצרות’. הצרה אינה מוסרית – ‘טיט’, אלא רוחנית אמונית – ‘חושך’. המלך מהלך בסמטאות החשוכות של התודעה האנושית האטומה. הוא עלול לנגוף את רגליו בבורות ומהמורות. כלומר – להתפס בתודעה האנושית החשוכה באופן מעוות. התפיסה ה’צללית’ הזו של אלוהים, עלולה לגרום לו להדיר רגליו מכיכר העיר ורחובותיה, כלומר, תביא בסופו של דבר לידי אתאיזים.
הציץ אוהבו והתחיל מאיר עליו [נ”א:לו ] דרך החלון
אוהבו של המלך חש ‘להאיר עליו’ – לגלותו לבני האדם על מנת שיכירו בו ויעבדוהו. ויש אומרים: ‘להאיר לו’ – להאיר לפניו, לגלות לו את בני האדם על מנת ש’יראה ויספור’ אותם.
אברהם מבקש לרומם את הקריאה בשם ד’ מהשפל האלילי, לסקל את אבני הנגף מאפיק התגלותו. הוא מעז להפר את העוצר הרוחני, לצאת לרחובות השוממים, ולבצע סדרה של פרובוקציות נועזות כנגד ההגמוניה של התרבות האלילית בה נולד וצמח. הוא מחולל מהומות ו’מדליק את האור’ בעיר המואפלת.
הציץ המלך וראה אותו, אמר לו עד שאתה מאיר לי דרך חלון, בא והאיר לפני, [נ”א: – בפני]
‘באיתערותא דלתתא איתערותא דלעילא’, זהו יסוד המודל האברהמי החדש. זה מאוד ‘אברהמי’ כמובן, לנסות לתקן את מקומו ולא להתייאש ממנו ולנטוש אותו, (זו תהיה מדיניותו גם ביחס לסדום…), אבל המלך המציץ עליו, ורואה אותו, קורא לו לנטוש את ביתו ועירו להצטרף למסע המלכותי.
כך אמר הקב”ה לאברהם, עד שתהא מאיר לי מאספוטמיא ומחברותיה, בא והאיר לפני בארץ ישראל.
הקב”ה קורא לאברהם לנטוש את המבואות האפלים של הפריפריה היהירה הזו, לקום וללכת איתו אל המרכז החדש, אל ארץ ישראל. מסופוטמיה אינה ניתנת לתיקון, ואף מגבילה את מעלתו הרוחנית של אברהם, מקבעת אותו ב’אצטגנינות שלו’. התרבות האלילית, האוילית והאלימה של נמרוד, לא תתוקן מתוכה ובאופן ישיר, אלא דווקא על ידי ההיבדלות ממנו, על ידי גוי גדול ואחד בארץ, שלבסוף יתברכו בו ממילא כל משפחות האדמה. וַיֹּאמֶר יְדֹוָד אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ: וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה: וַאֲבָרְכָה מְבָרֲכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה: (בראשית יב א-ג)
הדא הוא דכתיב: וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמַר הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה: (בראשית מח טו)
יעקב ‘הבחיר שבאבות’ יודע היטב את החידוש המהפכני של אברהם יצחק ושלו ואת משמעותו לעתיד ולכן מבטא אותו בפתח ברכתו לאפרים ומנשה.
רבי יוחנן וריש לקיש
שני האריות הגדולים, הצדיק הגמור ובעל התשובה האולטימטיבי, מבקשים להנהיר את מעלת ההתהלכות לפני ד’ של אברהם, מתוך התבוננות בדברי יעקב, אך נחלקים בפרושו.
רבי יוחנן אמר: לרועה שהוא עומד ומביט בצאנו
הסיפא של הפסוק – אלהים הרועה אותי – מבארת את הרישא. ההתהלכות לפני ד’, היא התהלכות הבן לפני אביו, היא היא התהלכות הצאן לפני הרועה. לצורך הצאן, לשם השגחה מקפת ושמירה יעילה עליהן, כדי שלא יתפזרו וילכו לאיבוד.
כשם שהעצמאות של הצאן היא מוגבלת, כך גם העצמאות של ‘אברהם ובניו’. רבי יוחנן ממעט לכאורה במעלתם. מעלת אברהם אינה שונה ולא מעולה באופן מהותי מזו של נח. זו עצמאות צנועה למדי, האב עדיין שומר ומשגיח. אפשר שרבי יוחנן לא בא למעט במעלת אברהם, אלא להצילה מסכנת הזחיחות והיוהרה של ‘כחי ועוצם ידי’ הכרוכה בעקבה. סוף סוף, המלך – האב, הוא זה ששלח את בנו לפניו, והוא מהלך מאחור, שומר על טווח ראיה. וזכרת כי ד’ אלוהיך הוא הנותן לך את החירות, האחריות והאמון לתקן ולשכלל, ואת הכח לעשות חיל.
ריש לקיש אמר: לנשיא שהוא מהלך וזקנים לפניו
הרישא של הפסוק – האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו – היא שמבארת את הסיפא.
התהלכות של אברהם לפני ד’, היא ההתהלכות של הזקנים לפני הנשיא, לא של צאן לפני הרועה. הזקנים ההולכים לפני המלך, מפלסים דרך לפניו, מכריזים על בואו ומרבים בכבודו, ובכך מכינים את העם לביקורו. שלא כעדר צאן שהליכתו לפני הרועה היא לצרכו, עבודת הזקנים – החכמים – חכמי האמת, היא ‘עבודה לצורך גבוה’.
על דעתיה דרבי יוחנן, אנו צריכים לכבודו (מקומו)
לדעת רבי יוחנן, חשוב שגם אנו, הילדים הגדולים שכוחנו יפה, נדע שאנו תלויים באבא וזקוקים לו. תודעת מיקומו הקרוב של המלך – האבא ברקע מאחור, לא באה ליטול את הערך מעצמאותנו ופעילותינו, אלא לשמור ולהנחות, בעת הצורך. תודעה זו מצילה אותנו מההזיה היהירה של ‘אנא אמלוך’, של האלהת האדם. ברוך אתה ד’ מגן אברהם.
ועל דעתיה דרשב”ל, הוא צריך לכבודנו
לדעת ריש לקיש, הליכתו של הנשיא מאחור היא לצרכו, והליכת הזקנים – החכמים לפניו היא לשמו ולכבודו. יש הבדל משמעותי בין אברהם לנח. המלך זקוק לאוהבו, התהלכותו לפניו היא למענו ולכבודו, להאיר את אורו בעולם. אין מלך ללא עם.
תם אך לא נשלם
דרשה זו תעדה את אחת מפרשות הדרכים הגורליות של תולדות הרוח של האדם, והפגישה אותנו עם החידוש שבארוע המכונן שבמעבר מנח לאברהם. במעבר זה, נבדל אברהם מנח ועם ישראל מהאנושות, ומתחיל עידן חדש.
זהו סיפור לידתן של שתי הצורות האמוניות היסודיות ושתי התבניות והשפות הדתיות הנגזרות מהן. שתיהן מונהרות, מובחנות ומדורגות באופן ברור. אמונתו של נח היא ילדותית וחלשה ולעומת זאת אמונתו של אברהם היא בוגרת וחזקה. הראשונה, אין בכוחה למנוע מבול. השניה הביאה, מביאה ותביא ברכה גדולה לאנושות.
בשבוע הבא נלך ‘מחיל אל חיל’ – מאברהם אבינו אל אביהם של ישראל הרב אברהם יצחק הכהן קוק…
נספח – דרשה נוספת לעיון
“ימצאהו בארץ מדבר” (דברים לב:י) זה אברהם. משל למלך שיצא הוא וחיילותיו למדבר הניחוהו חיילותיו במקום הצרות במקום הגייסות במקום הלסטים והלכו להם נתמנה לו גבור אחד, אמר לו: אדוני המלך אל יפול לבך עליך ואל יהי עליך אימה של כלום חייך שאיני מניחך עד שתיכנס לפלטרים שלך ותישן על מטתך, כענין שנאמר “ויאמר אליו אני ה’ אשר הוצאתיך מאור כשדים” (בראשית טו:ז).
“יסובבנהו” (דברים שם) כענין שנאמר “ויאמר ה’ אל אברם לך לך מארצך” (בראשית יב:א). “יבוננהו” (דברים שם) עד שלא בא אברהם אבינו לעולם כביכול לא היה הקדוש ברוך הוא מלך אלא על השמים בלבד שנאמר “ה’ אלהי השמים אשר לקחני” (בראשית כד:ז), אבל משבא אברהם אבינו לעולם המליכו על השמים ועל הארץ כענין שנאמר “ואשביעך בה’ אלהי השמים ואלהי הארץ” (שם ג).
“יצרנהו כאישון עינו” (דברים שם), אפילו בקש הקדוש ברוך הוא מאברהם אבינו גלגל עינו היה נותן לו, ולא גלגל עינו בלבד אלא אף נפשו שחביבה עליו מן הכל שנאמר “קח נא את בנך את יחידך את יצחק” (בראשית כב:ב) והלא ידוע שהוא בנו יחידו? אלא זו נפש שנקראת יחידה שנאמר “הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי” (תהלים כב:כא).
ספרי דברים, שיג (מהדורת פינקלשטיין, עמ’ 354)
השאר תגובה