אחדות ושניות
שתי השקפות העולם הכלליות הקוטביות, הן, השקפת האחדות והשקפת השניות (מוניזם ודואליזם). מן העבר האחד – אחדות, הכללה, שוויון ושלום. מן העבר השני – שניות, הבדלה, היררכיה ומלחמה. ובאופן המגלה את העדפתנו – אמת אובייקטיבית, עמוקה, עצמית, מזה ואמת סובייקטיבית, שטחית, אינסטרומנטלית, מזה.
מן המפורסמות שהאחדות היא הלוז של תורת הראי”ה קוק והיא באה לידי ביטוי בכל המישורים – תיאולוגיה, אונטולוגיה, אנתרופולוגיה, פסיכולוגיה, אפיסטמולוגיה ועוד.
חכמת האמת מלמדת אותנו את האחדות העולמית, את הצד של השיווי שיש למצוא בהוויה כולה, עד למעלה למעלה, לדימוי הצורה ליוצרה, ואיך ללכת בדרך אורה זו בלי מכשול. הגשמיות והרוחניות, הציור והשכל, השפל והנישא, איך הם כולם תואמים, מתאחדים ומוקשים
[…]. ( שמונה קבצים / קובץ ב / קפז. אורות הקודש / חלק ב / עמוד שצג / האחדות והשווי – ב)יחד עם זאת, יש בכתביו ביטויים נחרצים ואפילו חריפים לתפיסת השניות המבדילה וההיררכית, שהיא התפיסה הפילוסופית והדתית השגורה. זו באה לידי ביטוי ביחס לאלוקים ועולם, נשמה וגוף, קודש וחול, ישראל והאומות, שכל, רצון, דמיון ורגש. אחת הדוגמאות החריפות ביותר היא הפסקה על ההבדל שבין הנשמה הישראלית לנשמת הגוי.
הַהֶבְדֵּל שֶׁבֵּין הַנְּשָׁמָה הַיִּשְׂרְאֵלִית, עַצְמִיּוּתָהּ, מאווייהָ הַפְּנִימִיִּים, שְׁאִיפָתָהּ, תְּכוּנָתָהּ וְעֶמְדָּתָהּ, וּבֵין נִשְׁמַת הַגּוֹיִים כֻּלָּם, לְכָל דַּרְגוֹתֵיהֶם, הוּא יוֹתֵר גָּדוֹל וְיוֹתֵר עָמק מֵהַהֶבְדֵּל שֶׁבֵּין נֶפֶשׁ הָאָדָם וְנֶפֶשׁ הַבְּהֵמָה, שֶׁבֵּין הָאַחֲרוֹנִים רַק הֶבְדֵּל כַּמּוּתִי נִמְצָא, אֲבָל בֵּין הָרִאשׁוֹנִים שׂוֹרֵר הֶבְדֵּל עַצְמִי אֵיכוּתִי. (אורות ישראל, ה, י)
ונגזרתה החינוכית הנחרצת החד משמעית:
טָעוּת יְסוֹדִית הִיא הַחֲזָרָה מִכָּל הַיִּתְרוֹן שֶׁלָּנוּ, הַחִדָּלוֹן מֵהַהַכָּרָה שֶׁל “אַתָּה בְּחַרְתָּנוּ”. לֹא רַק מְשֻׁנִּים אֲנַחְנוּ מִכָּל הָעַמִּים, מְשֻׁנִּים וְנִבְדָּלִים בְּחַיִּים הִיסְתּוֹרִיִּים מְצֻיָּנִים, שֶׁאֵין דֻּגְמָתָם בְּכָל עַם וְלָשׁוֹן, כִּי אִם גַּם מְעֻלִּים וּגְדוֹלִים מְאד מִכָּל עַם. אִם נֵדַע אֶת גְּדֻלָּתֵנוּ אָז יוֹדְעִים אָנוּ אֶת עַצְמֵנוּ, וְאִם נִשְׁכַּח אֶת גָּדְלֵנוּ אָנוּ שׁוֹכְחִים אֶת עַצְמֵנוּ, וְעַם שֶׁיִּשְׁכַּח אֶת עַצְמוֹ בְּוַדַּאי הוּא קָטָן וְשָׁפָל. רַק בְּשִׁכְחַת עַצְמֵנוּ הִנְנוּ נִשְׁאָרִים קְטַנִּים וּשְׁפָלִים, וְשִׁכְחַת עַצְמֵנוּ הִיא שִׁכְחַת גְּדֻלָּתֵנוּ. (אורות התחיה ה)
מה פשר סתירה זו? מהו סוד שניות זו בלב לבה של משנה אחדותית?
אחדות ושניות מלחמה ושלום
התשובה הפשוטה היא שראיית האחדות כאמת המוחלטת, לא סימאה את עיניו של הראי”ה מלראות שרוב בני האדם מודעים לפניה הגלויים של המציאות – שניות וריבוי, שוני והיררכיה, ניגודים וקונפליקט, ומתנהלים בהתאם. האחדות גנוזה עמוק עמוק בתהומות השניות, ההכללה מסתתרת במעמקי ההבדלה, השלום צפון ברחמה הגדול של המלחמה, מאחר להגיח מתוכו.
כל ההוויה כלולה היא בנקודה אחת. כל הגודל המצויר לנו, כל הריבוי וכל העושר, כל הריחוק וכל ההפלגה, הכל הוא ערכי לעומת מידת הקוטן החלקית הקטנטנה שלנו, השרויה בציור הבוסרי שלנו. למופלג נחשוב [תהיה זו הגזמה], אם נאמר, שהאחדות של ההוויה היא מעניינת אותנו יותר מכל דבר. [וזאת] מפני שאנו חושבים שהעניינים השבורים והקטנים הם יותר מתאימים לנו, אבל זוהי טעות נוראה בערכנו. אין לנו דבר מקביל כי אם האחדות. (אורות הקודש / חלק ב / עמוד שצא / אחדות ההוויה – א)
השאלה המתבקשת, היא, מדוע אלה הם פניה של המציאות האנושית? התשובה הפשוטה היא שזהו הכשל האנושי האולטימטיבי, תולדת הגסות והפראות של האגו היהיר האישי והקולקטיבי. על האדם מוטלת האשמה על כך שההיסטוריה האנושית נראית כמו ‘בית מטבחיים’ ועליו האחריות לכונן את השלום.
הבדלה והכללה
הטוטליות של הכשל, עוררה את בעלי הסוד ובעקבותיהם הראי”ה לשאול על ‘סיבת הסיבה’ לכשל האנושי הזה. התשובה שהם נותנים היא שזהו סדרו המטאפיזי של העולם. בבריאה שהיא ההתגלות של האחדות האלוקית, הולכת האחדות המקורית ומתגלה דווקא בשניות ובריבוי ההולך ומתעצם בירידת מדרגות הבריאה ויוצר את נקודת המוצא הקונפליקטואלית של ההיסטוריה האנושית ואת סיפור המסגרת שלה כמלחמת הכל בכל. על מה ולמה?
התכלית האחרונה של כל ההוויה כולה הוא גילוי אור ד’, ברום תענוגו העליון, באחדות עליונה כזאת, שלא יהיה שום ניצוץ חיים שהיש העצמי שלו לא יתעלה למעלה הרוממה מכל רוממות זאת. ואז יהיה העילוי של כל ההוויה כולה זורח בכל פרט ופרט בפני עצמו, כדוגמא של אספקלריא, שכל מה שעומד נגדה מוזרח ונראה בה, ואין קץ לאושר גדול זה. ומשום כך צריכה היא ההוויה להיפרד בתחילה לחלקים היותר קטנים, וצריכות שבירות גדולות לצאת אל הפועל כדי להפריד את הנקודות. ואחר צחצוחם וזיכוכם, הלא תהיה כל נקודה כוללת כל היש כלו, והכל מלא אור ד’ וכבודו. (שמונה קבצים / קובץ א / תתקב)
על פי התוכנית האלוקית, בשלב הראשון, כל חלקי ההוויה יתרכזו במיצוי פרטיותם הייחודית. כשהפרויקט הזה ‘יושלם’, תסתיים הילדות האנושית ותתחיל הבגרות, יסתיים עידן המלחמה ויגיע עידן השלום. או אז יגלה האדם בעבודתו הרוחנית, המוסרית, הפוליטית, האסתטית והמדעית והטכנולוגית את האחדות שהתעלמה, ויוציא אותה מחושך לאור ומן הכח אל הפועל. התוצאה של עבודת האדם תהיה אחדות של ריבוי, אחדות משוכללת, דווקא משום שכל חלק ממנה מיצה את עצמו בשלב ההתפרטות וההתבצרות בפרטיות והבין את תפקידו ואחריותו למכלול. זהו המבנה, הסדר והתכלית של הופעת החיים ותהליך שכלולם – מאחדות לשניות וממלחמה לשלום. מן הכלל אל הפרטים ומן הפרטים אל הכלל.
אמת אמיתית ואמת הכרחית
האחדות היא האמת ההתחלתית, ה’ראשונה’ המקורית, ההכללה היא האמת ה’סופית’, האחרונה, התכליתית והשניות היא האמת ה’אמצעית’ תרתי משמע. האמת של האמצע שבין הראשית לאחרית, האמת הזמנית- החולפת. של האמצע. האמצעי לתכלית. בפרפרזה על הרמב”ם ביחס לאמונות[1], האחדות היא ‘אמת אמיתית’ והשניות היא ‘אמת הכרחית‘. השניות, היא אמת הכרחית כי זו תמונת המציאות ההווית הגשמית והרוחנית, הפרטית והכללית הנשקפת לעינינו ותודעתנו. יתר על כן זו תמונה אטרקטיבית וכריזמטית, מלהיבה ומסעירה, הרבה יותר מהשיממון והמונוטוניות לכאורה של האחדות. היא הכרחית, מפני חולשת רצוננו ומוגבלות תבונתנו להעמיק ולראות את האחדות שבעומק הריבוי, להפנימה ולחיות על פיה. היא הכרחית כדי להגיע על ידה בהדרגה, להבנה והפנמה של האמת האמיתית ולחיים על פיה. הנה תמצית מקוצרת של ה’סיפור’ הזה[2]:
שני קוים עוברים לפנינו בהדרכת הכלל והפרט, קו המבדיל, וקו המחבר.
[…] בהדרכת הכלל באה הבדלה כיתתית, הבדלת שבט לוי ביסוד האומה, והבדלת הכהונה מתוכו. בזמנים המאוחרים, הבדלת חברים מעמי הארץ, ובכלל הרי הוא התוכן הרחב של הבדלת ישראל מן העמים, ובהרחבה יותר קדומה, הבדלת האדם מכל הבהמה והחיה […].אבל בתוך עמקה של הבדלה זו התחברות והכללה גנוזות הן, כלולות הן בכללותה. […] האדם, בהתבדלותו מכל החי והתרוממו בספירתו העליונה הוא מתכשר דווקא על ידה להתעלה ולהאדר עד היותו צביון כללי, הנושא בתוכו את ההתעלות הרחבה של כל העולם כולו. האומה המיוחדה, סגולה מכל העמים. בשמרה את כל סגולותיה הפנימיות, בהתבדלה מכלם, הרי היא מוכנה להתכשר להעשות לאור גוים, ותשועת אפסי ארץ. השבט הלוי, בהתייחדותו בתנאיו המובדלים הרי הוא מתאצל והולך ושומר את צביונו, מתקדש ומתנשא עד היותו לברכה לכללות האומה. והכהונה, בקדושה המיוחדה הרי היא מתעלה עד כדי שאיבה עליונה של רוח הקודש, לאושר הכלל כולו, ועילוי מהותו היותר פנימית. החברים, יחידי הסגולה, בהבדלם מעמי הארץ, הרי הם שומרים את שאיפתם הרוממה, העולה למעלה למעלה מכל הערכים הרגילים, ומתחטבים להיות לנושאי כשרונות ורעיונות, שבהתפשטם הרי הם למקור ברכה לרבים, ובעמידת צביונם בחיים הרי החיים בעצמם מתבססים, מוצאים את ערכם, והולכים במסילה הקולעת אל מטרתם הנצחית והזמנית.
וזאת היא נחלת ד’ בכל דרך הקודש, הפרדה על מנת התחברות, להיפך מההכללה הגסה, המדברת גדולות ואומרת לאגד הכל בחבילה אחת, ומאבדת את כל הוד רוחני ואצילי. (שמונה קבצים / קובץ ז / סט. [אורות הקודש / חלק ב / עמוד תלט / הבדלה והכללה – כח])
תקופת המעבר הארוכה
השניות אכן תוביל אותנו לאחדות, בתנאי שנהיה מודעים לערכה המשני האמצעיי גם בשלב שהיא עדיין דומיננטית. אם נתפתה לראות בשניות אמת מוחלטת, לא רק שהיא לא תקדם אותנו אל האחדות, אלא היא תהפוך למכשול העקרי בדרך לאמת של האחדות, ההכללה והשלום. כמובן זה אומר גם ‘ההיפך’ אם נרצה לדלג על שלב ההבדלה ולבוא אל ההכללה, ללא הפירות של שלב ההבדלה, נעלה בידינו חרס.
בתקופת המעבר הארוכה הזו (כאורך ההיסטוריה עד כה…) התנאי לכך שהאמת ההכרחית אכן תוביל אותנו לאמיתית הוא שתמיד היו ויהיו לפחות קומץ של בני עליה, יודעי חן, שידעו וחיו את ההבנה הכפולה הזו והעבירו אותה מדור לדור כגחלת עמומה שבוא העת תגלה את אור היקרות הצפון בה.
אחת מהתעודות של התגלות רזי תורה בעולם, היא להשקיף על החול מתוך האספקלריא של קודש, לדעת מתוך כך, שאין באמת חול מוחלט בעולם, ושלעומת זה, כל המדידות של קודש, הלא חול הן לגבי אור הקודש העליון ממקור אין סוף. ונמצא שעל ידי זה, מתקרבים הערכים יחד, ואחדות העולמים מתבלטת, ורוח האדם הולך ומתגדל, ומעשיו הולכים ומתאדרים ביסוד חיים עליונים (נאדר בקודש, ראשית דברים ב)
הכל עובר חביבי…
ההבדלים הם בכלל היצירה. ההבדל בין קודש לחול, עובדות הן. טשטוש צורתם הוא חורבן. ההתעמקות בהבנה והמעשה בעניין הבדל זה, הוא מקור לפרי רוח מרובה. אמנם אחרי כל אלה, משיגים בדעה ברורה, שכל אלה הם דברים עוברים. וההתעלות של הכל לקודש, ולאחווה, להשווייה ולעדינות, הוא הרעיון הנצחי, החי תמיד בכל רוח נדיבה. והזהירות של ההבדלות הנם דברים שוטפים ועוברים, נובעים מחיי שעה. (שמונה קבצים / קובץ א / תרפו)
האם מיצינו את שלב ההבדלה וההיררכיה? אולי כבר הגיע הזמן לנסות לשנות את המצב ולגלות את האחדות העלומה? כמו הרבה ‘תורות’ על ‘לעתיד לבוא’, גם כאן יש מחלוקת בין ‘שמרנים’ ל’חדשנים’ שדעתם גם בסוגיה זו צפויה מראש. על מנת לגבש דעה בנושא זה, יש, ראשית, מקום לשים לב למציאות, להתבונן בה, לנסות להבינה. מנקודת המבט האישית שלי, אני רואה שישנם היום יותר ויותר אנשים שלא יכולים לחיות ולתפקד מבחינה רוחנית ודתית במרחב הדואלי המבדיל ולעתים גם מתנשא ומדיר. אני סבור שגילוי אור האחדות וכינון שפת השלום, הוא ענין אקוטי. הראי”ה קוק חשב כך כבר לפני כמאה שנה כעולה ממכלול תורתו וכתביו ובעיקר מאישיותו ואומר חייו[3].
[1] רמב”ם מורה הנבוכים חלק ג’ פרק כח
[2] אורות הקודש, שמתנוצצים באיזו נקודה, צריכים תמיד להעריך את ערכם, איך הם מתפשטים בגניזה בכל המרחב, והולכים בשבילים נסתרים וזרמים חבויים, עד שבאים להתגלות באותה הנקודה המאירה. קדושת האדם שבישראל, הרי היא חבויה בכל האדם הכללי, באנושיות כולה, בעומק הגניזה, והיא הולכת וזורמת, על ידי כמה דרכים עמוקים, סבוכים וגנוזים, עד שבאים לידי הגילוי של ההארה בנשמת ישראל. קדושת המקום מלאה כל העולם, אבל חבויה היא ועלומה, והולכים שטפי הקודש המסתתרים ושואפים אל מקום התגלותם, עד שבאים לידי גילוי בארץ ישראל, ראש עפרות תבל, ומשם לנקודת הקודש, בית המקדש, ואבן שתיה, מציון מכלל יופי אלהים הופיע. קדושת הזמן מתפשטת היא על כל אורך הזמן, ברוך ד’ יום יום, והולכים קוי אורי הקודש ונמשכים בצורה מסותרת, עד שבאים לידי הבעה וגילוי בזמנים המקודשים, בקדושת השבת, תחלה למקראי קודש, בתור קדושה מקורית, שהיא משפעת קדושה על העולם ועל ישראל, ובקדושת הימים טובים, בתור מקבלי שפעת הקודש, על ידי ישראל דקדשינהו לזמנים. […] (שמונה קבצים ה / פב (אורות הקודש / חלק ב / עמוד שג / התנוצצות הקודש בעולם – יג)
[3] ראו מאמרי ‘ממלחמה לשלום’ בבלוג ‘חיים בריבוע’ ממלחמה לשלום
לרבי חיים
האם לאור הניתוח המופלא שלך אפשר להסיק שהפוסט-מודרניזם הוא השלב ההכרחי ואולי הסופי של השניות?
שרק אחרי שהוא יתרחש עד תומו הדבר יאפשר לעבור מהאמת המוכרחת אל האמת האמיתית?
או שכרגיל אני לא מבין כלום.
שלום רבי זאב!
לא במקרה לא השתמשתי במושג ‘פוסטמודרניזם’. זהו מושג מעורפל מאוד גם בגלל שהוא כולל תופעות רבות שונות ומשונות והשימוןש בו מבלבל יותר מאשר מנהיר. בכלל עדיף להבין עניינים ותהליכים לגופם ולמעט ב’שמות’. הרב קוק כתב דברים אלה לפני מאה שנה, קצת לפני הולדת הפ”מ… וכמילתא דבדיחותא אומר שעושה לי רושם שנוצרה נורמה מחייבת שעל פיה חייבים להזכיר בכל דיון / מאמר / דרשה את ה’פ”מ’ לפחות באותה כמות של ‘ב”ה’, ‘בע”ה’ וכיו”ב… אתמהא! יה”ר שיחרב בית הפ”מ ויבנה בהמ”ק במהרה בימינו, אמן!
שלום לרב חיים , האם אפשר קצת לפרט כיצד נראים הם החיים הדתיים מה”זן החדש” שבהם יתבטא מה שאמרת “אני סבור שגילוי אור האחדות וכינון שפת השלום, הוא ענין אקוטי.” האם באמת אפשר בימינו להעלים את ההבדלים והפערים בין חילונות כפירה ואמונה וקדושה? בין תרבויות שונות והבדלי הערכים והדת שלהם?בלי שתחרב כל מערכת הערכים ונשקע בניהליזם חסר כיוון? שזהו המכשול שעלולים לטעות בו כל הממהרים לאחד ולטשטש הבדלים,אחרת כולם כבר היו מסכימים לבצע את השינויים האלה…”כולם מדברים על שלום”
שלום עלי!
כמו בכל דבר מדובר על תהליך. תחילתו ב’מיתוק דיני ההבדלה’, לא בביטולם. המיתוק הוא ראשית בסגנון, במוזיקה ובהדרגה ובתבונה ובזהירות (אך לא יותר מידי) ועל ידי המוסמכים לכך (ת”ח) יש גם לגעת בתוכן בסוגיות מסויימות (בוא נתחיל עם מעמד האישה…).
איני יכול והאמת שאיני רוצה לפרט יותר. אלה דברים שיתבררו תוך כדי עשיה ולא ב’דיבור על’, מרחוק ומבחוץ. הנה לך סיפור מענין מביקורו של הרב בזכרון יעקב ב’מסע המושבות’ שסיפר הרצי”ה זצ”ל לתלמידיו:
לאחר מנחה היתה סעודה, והרב דיבר. בסוף דבריו אמר: “הגמ’ אומרת, שמוזגין כוס של ברכת המזון במים. מזה נמשך מנהגנו גם לקידוש, אבל בהבדלה, בשום אופן לא. המבדיל בין קדש לחול צריך להיות באופן ברור, חריף, ולא מטושטש. אבל הפעם, בהוראת שעה, מכיון, שאנחנו עכשיו פועלים להשפעת הקדש בחול, לחיזוק הקשר שבין היישוב הישן והחדש, הפעם בהוראת שעה, נצרף גם טיפת מים ביין של ההבדלה”. אח”כ, הבדיל הרב ר’ יוסף חייה זוננפלד, וכמובן, גם הוא כך גדל מילדות כך קיבל מרבותיו, קידוש מוזגים, הבדלה לא מוזגים, וכשקיים מצוה, קיים ביראת שמים גדולה, בחרדת קדש בכל עצמותיו. והפעם הוסיף מים, אם הרב של יפו כך פסק, אז כך הלכה. (מתוך התורה הגואלת / חלק א / שנת התשל”ח / מוצש”ק “שבת הגדול”)