Print Friendly, PDF & Email

להיות או להיות (דתי) – זו כבר אינה השאלה

את הדברים הבאים כתבתי לפני כחודשיים. לא פרסמתי אותם כיוון שהיה לי ספק ביחס לתועלת שיש בעיסוק הפומבי בנושא זה. העניין הרב בו התקבלו דבריו של הרב שמואל אליהו בנושא ‘הנשירה’

[1] והדיון שהתעורר בעקבותיהם, הפכו את ספקותיי ללא רלוונטיים ואני מקווה שפרסום הדברים יביא להתייחסות גם מנקודת המבט החילונית והחרדית. אני מקווה שדברי יתרמו לבירור ויעודדו עשיה נכונה.


המחנה החדש

מן המפורסמות שלא מעט צעירים וצעירות שגדלו בלב המרחב דתי-לאומי, בוחרים בשלב מסוים של חייהם לחרוג ממנו מכל וכל, או במגוון אופנים חלקיים. תנועה זו יוצרת את מה שמכונה ‘דתיות הרצף’. תנועה דומה קיימת במחנה ‘החילוני’ ו’החרדי’. התנועה הזו מן המחנות ‘הישנים והטובים’ הולכת ויוצרת ‘מחנה’ חדש ההולך וגדל בהדרגה.

הנחת היסוד שלי היא כי האדם הרגיל (ה’סביר’) היום, מבקש ערך מוסף לחייו, מעבר להישרדות ולהצלחה החומרית. כל אדם חש שיש לו פוטנציאל אישי ייחודי והוא מבקש להוציאו אל האור והפועל. כל אדם מבקש ‘ערכיות’ ואולי גם ‘רוחניות’ ואפילו ‘קדושה’, וביטוי ‘צלם אלוקים שבאדם’. השאלה המתבקשת היא שאלת ה’איך’. מהי תפיסת העולם ואורח החיים שיסייעו לנו להבין את תכלית קיומנו ולממשה?

מדובר על ‘הגדרה עצמית’ אישית ולא פחות מכך על שייכות לתרבות מסורת וחברה. שתי אפשרויות ‘יהודיות’ מתחרות על לבו של מבקש הקדושה -הדתיות והחילוניות  – שתיהן כמרחב ואופק שיש בו תפיסת עולם ואורח חיים, רשות היחיד ורשות הרבים גם יחד. לצידן, דתות שונות, ממזרח ומערב (כולל ה’ניו-אייג’, הדת האקלקטית החדשה) פילוסופיות ואידיאולוגיות. כולן כאחת, הרוויחו ‘ביושר’ את תעודת החלקיות החסרה והפגומה שלהם. לכולן חוזקות כמו גם חולשות.

מול אלו, צעירים וצעירות רבים מחשבים את מסלול חייהם מחדש, בבקשה טעם ופשר משמעות ותכלית לחיים. בבקשת ‘קדושה’ במובן המקורי הרחב, הפורץ את גבולות המתחם הדתי (משני הכיוונים), כחיים הפתוחים וקשובים אל הסוד, אל האינסופיות של ההוויה, חיים הכוללים התרפקות והתמסרות אל הסוד, מחד, ותשוקה להביעו בחיים מלאים ועשירים, תוססים ודינמיים, מאידך. אלו כבר לא כל כך מבינים מה ההכרח – כדי לחיות חיים איכותיים ומשמעותיים של קדושה –  בשייכות ומחויבות למסגרת דתית מסוימת ובפרט הלכתית אורתודוקסית ונוקשה. ואלו, מוצאים בתוכם רצון להיפגש עם התרבות העתיקה–חדשה שלהם כישראליים, אל עושר מקורותיה ואף אל מקצב חייה.  אלו ואלו שוברים את הכלים ופורצים את גדרות המגזר שלהם ונפגשים כאמור בשטח ההפקר שבמרכז.

כאן המקום להערה חשובה, הראי”ה קוק כבר זיהה שאנו חיים בתקופה שבה גם האדם הפשוט פתוח אל העומק והרום של החיים, חיים שיש בם שאר רוח ואושר ולא רק פונקציונליות ויעילות. דווקא מתוך עין טובה זו,  מצער לעיתים להיפגש במרחב הדתי עם מה שנקרא ‘דתיות לייט’ (ומקבילותיה, ה’חילוניות לייט’ וה’חרדיות לייט’). הוויה שעולה ממנה ריח של שטחיות ובטלנות ולא של מודעות ובחירה, והיא מתאפיינת בקלילות לא מודעת ולא מוטרדת של מצוות אנשים מלומדה. ה’דתיות לייט’ (ןמקבילותיה הנ”ל) היא מצב של סטטיות וריק המביאים לתנועה פסיבית של שקיעה. ‘דתיות הרצף’ לעומתה, היא מצב של חווית חסר ותנועה אקטיבית (ואף סוערת לעתים) של חיפוש. הזיהוי ביניהן, יהיה טעות – במאמר זה אתייחס לשנייה מבניהן – ל’דתיות הרצף’.


מהם אם כן עקרי הקושי של הצעיר הדתי לאומי להיות דתי?

עיקר הקושי אינו תיאולוגי או אידיאולוגי (בבחינת ‘כל זה’ פשוט אינו אמיתי ואינו נכון), אלא קיומי (אישי וחברתי). אביא להלן את מה שנראים לי כטעמים האקטואליים העיקריים.

  1. התערערות האמון בסיפור הגדול של עם ישראל – בחירת ישראל, התגלות וכדומה כמיתוסים; תורה שהיא יצירת רוח האדם ועוד.
  2. דברים קשים בתורה – החל מעניינים ‘לא מובנים’, עבור דרך כאלו שהם מופרכים וסותרים את השכל וכלה באלו שאינם מוסריים.  בן סורר ומורה, אישה סוטה, סקילת מחלל שבת, עיר הנידחת, היחס לגוי ולאישה בכלל, אשת יפת תואר ועוד כיו”ב.
  3. חסרונות התורה –אין (עדיין) בתורה הנוכחית התייחסות אל אתגרי המדינה המודרנית – הריבונות, הגלובליזציה, הכלכלה, המשפט, הרווחה וכו’ – אין הכרה בקדושה שבטבע ובחול, בחיים הטבעיים ובתרבות כללית.
  4. יסודות האמונה במבחן המציאות – זעקת הכאב ‘למה דרך רשעים צלחה?’ העובדה, כי שגשוגה של החברה האנושית, התחולל מכח התבונה – המדע והטכנולוגיה, ולא על ידי תורה, תפלה ומצוות?  
  5. האתוס הפרטיקולרי החריף – ההבדלה בין ישראל לעמים, היחס לזר, ל’גוי’, וממנו לאחר שבתוכנו – האישה, החילוני וכיו”ב…
  6. הדוגמתיות – ה’אורתודוקסיה‘ וה’אורתופרקסיה‘. אל מול ריבוי הפרשנויות לאורך כל המסורת היהודית.
  7. האתוס של היראה והביטול –מנוגדים לתשוקה לחיים חופשיים, חיים מודעים, כנים ואותנטיים, של התחדשות חידוש ויצירה.
  8. האתוס הטוטלי והקולקטיבי – תחושת מועקה ושעבוד של כניסת הדת לכל פינה כשהנמען אינו היחיד (ומצבי נפשו), אלא הכלל.

כל אלו שאלות אמת וכל אחת פותחת מרחב ייחודי של התמודדות (כתורת ארץ ישראל), אליו ארמוז בקיצור נמרץ:

גם אם יש בהיסטוריה המקראית חלקים שאינם עובדות ריאליות אלא עובדות המשקפות תודעה (מיתוס), זה לא רק שאינו גורע ממשמעותה, אלא אדרבא מעצים ומעמיק אותה. אם יש בה דברים קשים יש אפשרת לתקנם בכלים שיש בתורה שבע”פ, בעיקר ב’מדרש’ חדש. חסרונות יש למלא ביצירה תורנית רלוונטית. קשיי אמונה, אדרבא ואדרבא, שיבת עם ישראל אל הארץ ואל חיי עם, מחייבת מדרשי אמונה רלוונטיים להארה מיוחדת של זמננו.  פרטיקולריות לאומית, יש לעדנה כלפי חוץ וכלפי פנים (על בסיס גישות קדומות ועל ידי מדרש חדש המעוגן במציאות). נוקשות דוגמטית – יש לרככה ולהגמישה. יראה וביטול יש לבסמה באהבה וחופש בחפץ חיים והטבה, וכך גםנעמיק באיכות, נדייק בכמות ונשפר בכך את האתוס הטוטלי.

כל זה מתחייב ואפשרי מכך שאנו חיים בעיצומו של המעבר מגלות לגאולה. ככל ‘תקופת מעבר’, ככל ‘בין השמשות’, זהו הזמן הקשה ביותר. מה שקיים אותנו בעבר והביא אותנו עד הלום, כבר אינו ‘עושה את העבודה’ ומה שאמור לקיים אותנו, עדיין אינו.


כולך יפה רעייתי

יחד עם זאת, למרות כל הביקורת הנ”ל, יודעים אנו כי ‘כולך יפה רעייתי ומום אין בך’. כדבריו של הראי”ה קוק:

הָאַהֲבָה הַגְּדוֹלָה, שֶׁאֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים אֶת אֻמָּתֵנוּ, לֹא תְּסַמֵּא אֶת עֵינֵינוּ מִלְּבַקֵּר אֶת כָּל מוּמֶיהָ, אֲבָל הִנְנוּ מוֹצְאִים אֶת עַצְמִיּוּתָהּ, גַּם אַחֲרֵי הַבִּקּרֶת הַיּוֹתֵר חָפְשִׁית, נְקִיָּה מִכָּל מוּם. כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ (אורות ישראל / פרק ד / ג).

אתגר ההארה של תורת ארץ ישראל. הוא פרויקט ענק התובע חזון ותבונה, אומץ ורגישות ובעיקר שותפות של כל המחנות שבעם ישראל. ראשיתו של הפרויקט הזה היא ההתמודדות הכנה עם כל הטענות והאומץ להנהיר, לתקן, למלא, לעדכן, לעדן, לרכך, לבסם, להגמיש, לצמצם ולדייק את הדתיות הנוכחית. הבשורות הטובות הן, שעם ישראל שב לביתו ולעצמו ונמצא בעיצומו של תהליך שיקום הבראה והתחדשות, המתרחש בשטח ובבית המדרש, במכוון ובמודע, ובאופן ספונטני ואינטואיטיבי. מעבר דרמטי ומה שחשוב יותר פרדיגמטי! מעבר בסדר הגדול של המעבר שלאחר חורבן בית ראשון – מעולם של התגלות לעולם של הסתר, מעידן נס ונבואה, אל תורה שבעל פה, טבע וחכמה. כך כיום, המעבר אל ‘בית שלישי’, אל עידן חדש.

לעניות דעתי, תופעת ‘הנשירה’ מכל המחנות, היא חלק של התרחשות זו. העץ משיר את עליו כדי לשוב ולהתחדש לפרוח ללבלב ולעשת פירות מתוקים! במקום לזעוק זעקה, לקרוע קריעה וכיו”ב, מוטל על כולנו להצטרף ולקחת חלק בתחיית התורה של עם ישראל בארצו. וכדברי הראי”ה:

בְּעִתּוֹתֵי גְּאֻלָּה מִתְגַּבֶּרֶת חֻצְפָּה. וְסַעַר מִתְחוֹלֵל הוֹלֵךְ וְזוֹעֵף, פְּרָצִים אַחַר פְּרָצִים יִפְרְצוּ, חֻצְפָּה מֵחֻצְפָּה תִּגְדַּל, מֵאֵין קרַת-רוּחַ בְּכָל הָאוֹצָר הַטּוֹב שֶׁל הָאוֹר הַמֻּגְבָּל וְהַמְצֻמְצָם מִפְּנֵי שֶׁאֵינֶנּוּ מְמַלֵּא אֶת כָּל הַמִּשְׁאָלוֹת כֻּלָּם, מִפְּנֵי שֶׁאֵינֶנּוּ מְסַלֵּק אֶת כָּל הַמַּסֵּכוֹת מֵעַל כָּל פְּנֵי הַלּוֹט, שֶׁאֵינֶנּוּ מְגַלֶּה אֶת כָּל הָרָזִים וְאֵינֶנּוּ מַשְׂבִּיעַ אֶת כָּל הַמַּאֲוַיִּים.

בּוֹעֲטוֹת הֵן בַּכּל, בַּחֵלֶק הַטּוֹב, בְּגַרְעִינֵי הָאשֶׁר הַמּוֹבִיל אֶל הַמְּנוּחָה וְשַׁלְוַת הָעוֹלָמִים, הַמּוֹבִיל אֶל עֶדְנֵי עַד, אֶל רוֹמְמוּת נִצְחֵי נְצָחִים. בּוֹעֲטוֹת וְזוֹעֲפוֹת, מְשַׁבְּרוֹת וּמְכַלּוֹת, יוֹרְדוֹת לִרְעוֹת בִּשְׂדֵי זָרִים, מַשְׂפִּיקוֹת בְּיַלְדֵי נֵכָר, מְחַלְּלוֹת גְּאוֹן כָּל צְבִי וְאֵין נַחַת. מַרְאוֹת הֵן הַנְּשָׁמוֹת הַלּוֹהֲטוֹת הָאֵלֶּה אֶת כּחָן, שֶׁשּׁוּם סְיָג וְהַגְבָּלָה לֹא יוּכַל לַעֲצר בַּעֲדָן.

וְהַחַלָּשִׁים שֶׁבָּעוֹלָם הַבָּנוּי, בַּעֲלֵי הַשִּׁעוּר וְהַנִּימוּס, מִתְבַּהֲלִים מִשֵּׂאתָם. “מִי יָגוּר לָנוּ אֵשׁ אוֹכֵלָה, מִי יָגוּר לָנוּ מוֹקְדֵי עוֹלָם!”. אֲבָל בֶּאֱמֶת לֹא הָיָה פַּחַד, רַק חַטָּאִים בַּעֲלֵי נְפָשׁוֹת חֲלוּשׁוֹת וַחֲנֵפִים הֵם פּוֹחֲדִים וּרְעָדָה אֲחָזָתַם. אֲבָל גִּבּוֹרֵי כּחַ יוֹדְעִים, שֶׁגִּלּוּי-כּחַ זֶה הוּא אֶחָד מֵהַחֶזְיוֹנוֹת הַבָּאִים לְצרֶךְ שִׁכְלוּלוֹ שֶׁל עוֹלָם, לְצרֶךְ אִמּוּץ כּחוֹתֶיהָ שֶׁל  הָאֻמָּה, הָאָדָם וְהָעוֹלָם. אֶלָּא שֶׁבַּתְּחִלָּה מִתְגַּלֶּה הַכּחַ בְּצוּרַת הַתּהוּ, וּלְבַסּוֹף יִלָּקַח מִיְּדֵי רְשָׁעִים וְיִנָּתֵן בִּידֵי צַדִּיקִים, גִּבּוֹרִים כַּאֲרָיוֹת, שֶׁיְּגַלּוּ אֶת אֲמִתַּת הַתִּקּוּן וְהַבִּנְיָן, בְּעז-רוּחַ שֶׁל שֵׂכֶל צָלוּל וְאַמִּיץ וּבְאמֶץ-נֶפֶשׁ שֶׁל הַרְגָּשָׁה וְהִתְגַּלּוּת מַעֲשִׂית קְבוּעָה וּבְרוּרָה. הַסּוּפוֹת הַלָּלוּ יְחוֹלְלוּ גִּשְׁמֵי נְדָבָה. עַרְפִלֵּי חֹשֶׁךְ אֵלּוּ יִהְיוּ מַכְשִׁירֵי אוֹרִים גְּדוֹלִים. “וּמֵאפֶל וּמֵחֹשֶׁךְ עֵינֵי עִוְרִים תִּרְאֶינָה”. (אורות / זרעונים / ג. הנשמות של עולם-התהו)

וכן:

אַחֲרֵי הַמִּגְרָעוֹת הָרַבּוֹת, שֶׁאָנוּ רוֹאִים בְּדַרְכֵי חַיֵּינוּ הַכְּלָלִיִּים בְּדוֹרֵנוּ בִּכְלָל וּבְאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל בִּפְרָט, הִנְנוּ מֻכְרָחִים לְהַרְגִּישׁ שֶׁאָנוּ נוֹלָדִים מֵחָדָשׁ, מִתַּחְתִּית הַמַּדְרֵגָה הִנְנוּ הוֹלְכִים וְנוֹצָרִים עוֹד הַפַּעַם כְּיָמִים מִקֶּדֶם. כָּל הָרְכוּשׁ הָרוּחָנִי שֶׁל הֶעָבָר הוֹלֵךְ וְנִבְלָע לִכְאוֹרָה בִּמְקוֹרוֹ, וְיוֹצֵא הוּא בְּפָנִים חֲדָשׁוֹת, מְקֻטָּנוֹת הַרְבֵּה בְּכַמּוּתָן, אֲבָל רַעֲנַנּוֹת מְאד וַעֲלוּלוֹת לִצְמִיחָה גְּדוֹלָה, מְלֵאָה חַיִּים עַזִּיזִים, בְּאֵיכוּתָן.  הִנְנוּ קְרוּאִים לְעוֹלָם חָדָשׁ מְלֵא זהַר עֶלְיוֹן, לִתְקוּפָה חֲדָשָׁה שֶׁתַּעֲלֶה בְּחָסְנָהּ עַל כָּל הַתְּקוּפוֹת גְּדוֹלוֹת-הָעֵרֶךְ שֶׁקָּדְמוּ לָהּ. מַאֲמִין הוּא הָעָם כֻּלּוֹ, שֶׁאֵין גָּלוּת עוֹד אַחֲרֵי הַגְּאֻלָּה הַהוֹלֶכֶת וּמַתְחֶלֶת שֶׁלְּפָנֵינוּ, וֶאֱמוּנָתוֹ הָעֲמֻקָּה הַזּאת הִיא בְּעַצְמָהּ רַז קִיּוּמוֹ הִיא, סוֹד ד’ נִגְלֶה בְּמַהֲלָכוֹ הַהִיסְתּוֹרִי, וְהַמָּסֹרֶת הָעַתִּיקָה מְעִידָה עַל אוֹר נִשְׁמָתוֹ הַמַּכֶּרֶת אֶת עַצְמָהּ וְאֶת כָּל יִחוּסֵי מְארְעוֹתֶיהָ עַד דּוֹר אַחֲרוֹן, דּוֹר צוֹפֶה לִישׁוּעָה קְרוֹבָה.

בסופו של יום בפנינו ארבע האפשרויות: ל’עצום עיניים’, להכחיש את כל הביקורת ולהיצמד ליהדות העכשווית (‘להיות דתי אדוק’); לרדת מעל ‘הסוס המקרטע’ ולחפש סוס אחר חדש ושונה (‘להיות חילוני אדוק’); לראות את היופי שבכלה, לכרות ברית אהבה מפוכחת ולהכיר כי החיים עימה אולי לא יהיו מושלמים ובכל זאת יהיו נהדרים ומבורכים; להתגייס ליחידת החילוץ הלאומית לקחת חלק פעיל בהתחדשות של התורה כאן ועכשיו כתורת אמת ותורת חיים, תורה של עם בארצו ולא רק של יחדי סגולה ‘רוחניים’. תורה המתמודדת עם כל אתגרי הפוליטיקה והריבונות וגם עם כל האתגרים הרוחניים והמוסריים של החברה ושל כל יחיד. לעבוד את עבודת אליהו, הגואל האחרון, המשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם.

שתי האופציות הראשונות אינן נראות לי כנכונות ופוריות. מה שנשאר הוא להתאזר בסבלנות ולקחת חלק, כל אחד לפי כוחו, בחציית הרוביקון הזה. מי באופן פסיבי, מתוך אמון ואמונה שלמרות הכל, זו כלה נאה וחסודה ואין טובה מיוחסת ועשירה ממנה אפילו במצבה הנוכחי ומי באופן אקטיבי, בנכונות להקדיש את חיינו להארת האור החדש על ציון, להופעה של תורת ארץ ישראל. הבה לא נהיה בנופלים במלכודת הקצוות. הבה לא ניפול לקוטב החילוני הנגטיבי, אך גם לא לקוטב הדתי הפונדמנטליסטי. הבה ננינצל מהניכור והמועקה, הניהליזם והיאוש הרובצים לפתחם.


חתימה 

מי שמוצא את כל האור שבתורה ובמצוות, כבר עכשיו, בהווה, הוא רק מי שאינו מצפה לישועה (מפני שהתייאש מאפשרותה, או אולי מפני שהוא סבור שהיא כבר מאחורינו) ולכן הוא רווה נחת מלאה מהן. וכדברי הראי”ה קוק:

אִם יָבוֹא אָדָם לוֹמַר, שֶׁהוּא מוֹצֵא אֶת כָּל מִלּוּי הָאוֹרָה שֶׁל הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת מִצַּד מַצַּב הַהוֶה לְבַדּוֹ,

אַל תִּשְׁמַע לוֹ (!).

סִימָן הוּא שֶׁלּא חָדַר לְתוֹךְ עמֶק הָעִנְיָן שֶׁל צְפִיַּת יְשׁוּעָה, שֶׁרַק בָּהּ תְּלוּיָה הִיא גַּם-כֵּן שְׁאֵלַת פִּלְפּוּל הַחָכְמָה. (אורות ישראל ז ו)

אנו נמצאים בעיצומה של שעת משבר, בעיצומה של ‘לידה’. זכינו לאתחלתא הלאומית של הגאולה ואנו הולכים וזוכים להמשכה הרוחני התורני. גם במסגרת הדתית העכשווית יש ברכה מרובה. היא בהחלט מאפשרת למי שרוצה וגם משקיע, לצאת למסע נהדר, ללמוד, להבין, לגעת ולחיות. את זה אפשר וראוי לעשות בראייה מפוכחת את מצבה הטעון שיקום ושיפור של התורה.  אור גדול ותקוות ישועה עולים מתוך החיפוש הלא וותרני של רבים רבים מבני הדור הצעיר. לא ‘נשירה’ יש כאן, אלא גדלות המתגלה בהתגברות לבקש אחר קדושה שלמה ומלאה. ממילא זוהי קריאה לעיסוק בכל הטעון שיקום ושיפור, מתוך אמון עמוק בתורת ארץ ישראל ההולכת ויוצאת אל האור ואל הפועל.

לסיום אביא את קריאתו של הראי”ה לתלמידי חכמים שבארץ ישראל, בחתימת המאמר המכונן ‘דעת אלוקים:

  • להקל מעל בנינו איך למצא בגלוי את האידיאלים הרמים בכל מהלך החיים, של קיום התורה ומצותיה לבל יהיה להם “דבר ד’ צו לצו צו לצו קו לקו קו לקו זעיר שם זעיר שם”, כי-אם מצוה כוללת חיה קימה ונאמנה, המביאה אור חיים וזיו כבוד לכל אחד מבנינו בפרט, ולכלל עמנו בכלל, למען תהיה האמונה אמונת חוסן חכמת ודעת, והיראה יראת הוד והדר, של אלוקי ישראל אלוה נורא הוד, המתאמת עם גדלות החיים ואור השמחה הנתבעת בטבע מכל אדם אשר ישרה נפשו בו, ומכל עם איתן וחפץ בחיים, “ובני ציון גילו ושמחו בד’ אלוקיכם”.
  • זאת היא העבודה היותר קדושה של עבודת התורה בדורותינו אלה. והמצוינים שבבני תורה, בפרט אותם שמוצאים בנפשם כשרון ונטייה פנימית ללמודים מוסריים ופיוטיים, ולמחשבות רוממות בחכמות הגבוהות, […] העסק היסודי של הנפשות העדינות צריך להיות “לפקח עיינים עורות, להוציא ממסגר אסיר מבית כלא יושבי חושך”. 

[1] http://olam-katan.co.il/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D/item/7204-%D7%A2%D7%9C-%D7%94%D7%A0%D7%A9%D7%99%D7%A8%D7%94