Print Friendly, PDF & Email

בכל יום וצאת בת קול מאושוויץ ואומרת: ‘אוי להם לבריות מעלבונה של שואה’!

ואלה מקצת אמריה:

אתם היושבים באין מחריד / במשכנות מבטחים / אתם המוצאים מאכל חם ופני ידיד / בשובכם הביתה עם  / הדמדומים / התבוננו וראו הזהו אדם / העובד בביצה הקרה / הוא, שאינו יודע מנוחה ונלחם / למען פת – לחם / זעירה / שבעבור ‘כן’ או ‘לא’, לבן – מוות יהיה / התבוננו וראו האם אשה היא זאת / בת בלי שם ובלא שיער / שלא נותר בה עוד כוח לזכור / שעיניה ריקות וצונן חיקה / כצפרדע ביום חורף וכפור / הרהרו וזכרו כי כל זאת אירע / והיו הדברים האלה / אשר אנוכי מצווכם / לחקוק בלבבכם. (פרימו לוי, הזהו אדם)

בספר בראשית כתוב: ‘ויקרא האדם שמות לכל…’ כשגמר אלוהים לברוא עולם ומלואו נתבקש אדם לקרוא שֵם לכל דבר. אושוויץ לא הייתה קיימת עד 1942. אין שם לאושוויץ מחוץ למילה אושוויץ… כבר מתו אנשים בעולם מרעב, וכבר שרפו אנשים חיים, אך לא זה אושוויץ! ומהי, אפוא, אושוויץ? אין לי מילים להביע זאת, אין לי שֵם לכך. אושוויץ היא דבר ראשוני, ואין לי מפתח לפענוחו… מה אומר להם?… שאני נשרף בחיפוש אחר המילה שתביע את המבט בעיני ההולכים לקרמטוריון, שעה שעברו על פני ומבט עיניהם בעיני… (ק.צטניק, הצופן)

“יש אירועים אנושיים המשסעים את מעטפת עצמם. יש אירועים השורפים את המושגים המביעים את תוכנם. יש ייאושים שדל כוחם של הדיבורים מלמַלֵל, אך הם שוברים את הדממה השומרת אותם מבלי לנתצה… העצימות ללא נשוא של הנֶחוֶוה – כלום הזיה היא או שמא רפרוף מגעו של האל?” (עמנואל לוינס חירות קשה עמוד 342)

“לְגַּבַּי, להיות יהודי פירושו לחוש בתוכך את משא הטרגדיה של אמש. על אמת ידי השמאלית חקוק המספר של אושוויץ; קצר הוא לקריאה מן החומש ומן התלמוד, ובכל זאת יש בו מידע ממצה יותר. הוא אף מהימן יותר בתור נוסחת יסוד של הקיום היהודי. כשאני אומר לעצמי ולעולם, כולל ליהודים המחזיקים ביהדותם מטעמים דתיים ולאומיים, שאינם רואים בי אחד משלהם, כשאני אומר: ‘אני יהודי’, אני מתכוון בכך אל העובדות והאפשרויות המקופלות במספר של אושוויץ”. “להיות יהודי משמעו להתהלך בעולם כמו חולה שלקה באחת מאותן מחלות שאינן גורמות סבל רב אבל סופן שהן ממיתות… להיות יהודי היה בעיני להיות מת בחופשה, אדם שמועד להירצח, ורק במקרה עדיין אינו נמצא היכן שראוי לו להימצא,,, כיהודי, יום-יום אני מאבד מחדש את האמון שלי בעולם”. (ז’אן אמרי ‘מעבר לאשמה ולכפרה’)


שאלה קלה ושאלה קשה

לפני כשבועיים שאל אותי חבר טוב וחכם: הכיצד אתה, איש חכם וטוב, הנהנה מכל הישגי המדע מסוגל להיות ‘דתי’? הרי הדתיות הייתה מענה קיומי לאדם הנבער מדעת, לאנושות מבוהלת שעדיין לא האירה את החושך של המציאות באור התבונה, ועדיין לא ייבשה את ביצות המציאות הממאירות בפרויקט המודרני הפילוסופי, האתי והפוליטי, והמדעי – טכנולוגי רפואי תחבורתי תקשורתי, שנתן מענה למצוקות האישיות והחברתיות, הפיזיות והרוחניות של האדם, הוציא אותו לחופשי מכל דמיונותיו הילדותיים וזקף את קומתו כיצור תבוני ואוטונומי ובכך וקיים את ההבטחות שאלוהים הבטיח למאמינים בו ולעובדים אותו?! למען האמת, שאלה ראויה אך ‘עתיקה’ זו לא הפילה אותי מהרגליים. עניתי לו ולעצמי מה שעניתי.

לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה, עלתה בי שוב השאלה הקשה באמת, השאלה שעליה אין לי תשובה ברורה. ‘איך זה שאני אדם מאמין ודתי לאחר השואה?’

האמת היא שכשאני כותב זאת, אני נזכר בחילופי הדברים בין הרב עמיטל ואבא קובנר, ששניהם היו אודים מוצלים מאש השואה. שאל אבא קובנר את הרב עמיטל משהו כמו ‘איפה היה אלוהים בשואה?’, ‘איך אתה יכול להיות אדם מאמין באלוהים לאחר השואה?’ והרב עמיטל ענה לו משהו כמו ‘איפה היה האדם בשואה?’, ‘איך אתה יכול להיות אדם מאמין באדם לאחר השואה?’ אכן השאלה הנוקבת היא כיצד אפשר להמשיך ולחיות כאן על פני האדמה ולהמשיך להיות חלק מהקהילה האנושית שכה הכזיבה.

פעם חשבתי שהכי טוב לשתוק אל מול השואה, ‘וידום אהרון’, ‘לך דומיה תהילה’, ושכל הממעיט לקשקש על השואה הרי זה משובח… וזאת בגלל שכל התשובות שאני מכיר לשאלה למה ומדוע התרחשה השואה, הן נואלות באותה מידה בכך שהן מתיימרות להסביר את מה שלא ניתן להסביר, אם זו עוד תיאודיציאה שחוקה או לחילופין היסטוריוסופיה בגרוש. כל הסבר סיבתי או תכליתי לשואה הוא בעיני מעשה ברברי בפארפאזה על דברי אדורנו על השירה לאח השואה.

היום אני סבור שכל המרבה לספר בשואה הרי זה משובח. ודוק! לספר ולא להסביר, לשאול ולא לענות, ובעיקר להקשות: ‘למה לא נשתנה?’ ולו רק כדי להילחם ב’הכחשות השואה’ למיניהן ובשכחתה והדחקתה מהזיכרון ומהתודעה. ובזאת לקיים ‘בכל דור ודור, בכל שנה ושנה, בכל יום ויום, חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא מאושוויץ…’ לתת פתחון פה לזוועה ולסבל ולעלבון שלא יתוארו (אף כאן אני הולך בעקבות אדורנו שחזר בו ואמר: ‘ייתכן שהייתה זו טעות לקבוע שאחרי אושוויץ לא ניתן עוד לכתוב שירה… הסבל זכאי לייצוג כשם שהמעונה זכאי לצרוח…’). חטא החטאים לאחר השואה הוא השיבה לשגרה, ההפטרה כדאשתקד, העלאת הגרה הבהמית.


אין הסברים לשואה. יש תשובה, או כמה תשובות לשואה.

הנה חלק מהן:

  1. לזכור ולא לסלוח. לאף אחד מה’שותפים’ בזוועה! להגות בשואה יומם ולילה.
  2. לזכור ולחיות ולהחיות. לעשות הכל כדי שעם ישראל ימשיך לחיות ולהתקיים.
  3. לזכור ולספר בשואה. לא כהסבר אלא כעובדה.
  4. לזכור ולספר בתחייה ובתקומה של עם ישראל בארצו. לא ביום השואה אלא ביום הזיכרון והעצמאות.
  5. לזכור וליצור ולא לחזור לשגרה! לחדש רוח אנושית וישראלית חדשה. לברוא עולם חדש, אדם חדש ‘אלוהים חדש’.