שלום אסף!
הדברים שלך בהחלט מאתגרים.
במחשבה ראשונה רציתי לענות לך שאני אמנם איתך לגמרי לכל אורך הדרך באג’נדה של תורה הסליחה, אבל לא ביחס לשואה לא לנאצים לא לזוועה. אמנם הסליחה נדרשת דווקא על זוועה כזו, אך היא בלתי אפשרית לזוועה שכזו (דרידה, פרדוכס הסליחה)

‘המחשבה השניה’ היא השאלה למה הכוונה ב’לסלוח’ אם לא מדובר ב’לשכוח’? האם אין הזכרון אומר ברורות ‘לא סלחנו’? האם אין הסליחה, מחיקה של הפגיעה מהזכרון? יש כאן משהו ‘עדין’ שקשה לאחוז בו. בזמנו כתבתי על כך במאמר ‘יוֹם שִׂימַת אַהֲבָה וְרֵעוּת, יוֹם עֲזִיבַת קִנְאָה וְתַחֲרוּת’

ובמאמר סְלַח לָנוּ, מְחַל לָנוּ, כַּפֶּר לָנוּ הוספתי:
כל מופעי הסליחה במקרא (כעשרים) מיוחסים לאלוקים ולא לאדם [“כִּי עִמְּךָ הַסְּלִיחָה לְמַעַן תִּוָּרֵא” (קל, ד) – רק לך היכולת לסלוח, כדי שייראו מפניך]. גם האלוקים לא תמיד סולח [“נַחְנוּ פָשַׁעְנוּ וּמָרִינוּ, אַתָּה לֹא סָלָחְתָּ. סַכֹּתָה בָאַף וַתִּרְדְּפֵנוּ, הָרַגְתָּ לֹא חָמָלְתָּ. סַכּוֹתָה בֶעָנָן לָךְ מֵעֲבוֹר תְּפִלָּה” (איכה ג, 42–44). התפילה נדחתה. אלוהים מסתתר בענן כדי שהתפילה לא תגיע אליו, כמו אדם פגוע המכונס בעצמו ומסרב להאזין לניסיונות לפייס אותו (ציטוט ממאמר של אריאל לוי סירי)]

גם כשהוא כן סולח, לא תמיד סליחתו שלמה.

בחטא העגל – וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא: (י) וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל: (יא) וַיְחַל משֶׁה אֶת פְּנֵי יְהֹוָה אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה יְהֹוָה יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה: (יב) לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ: (יג) זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וְכָל הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם:(יד) וַיִּנָּחֶם יְהֹוָה עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ: […] (ל) וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל הָעָם אַתֶּם חֲטָאתֶם חֲטָאָה גְדֹלָה וְעַתָּה אֶעֱלֶה אֶל יְהֹוָה אוּלַי אֲכַפְּרָה בְּעַד חַטַּאתְכֶם: (לא) וַיָּשָׁב משֶׁה אֶל יְהֹוָה וַיֹּאמַר אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב: (לב) וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ: (לג) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי: (לד) וְעַתָּה לֵךְ נְחֵה אֶת הָעָם אֶל אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ הִנֵּה מַלְאָכִי יֵלֵךְ לְפָנֶיךָ וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵהֶם חַטָּאתָם: (לה) וַיִּגֹּף יְהֹוָה אֶת הָעָם עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן: (שמות לב)

בחטא המרגלים – (יא) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה וְעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי בְּכֹל הָאֹתוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ: (יב) אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאוֹרִשֶׁנּוּ וְאֶעֱשֶׂה אֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם מִמֶּנּוּ: (יג) וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל יְהֹוָה וְשָׁמְעוּ מִצְרַיִם כִּי הֶעֱלִיתָ בְכֹחֲךָ אֶת הָעָם הַזֶּה מִקִּרְבּוֹ: (יד) וְאָמְרוּ אֶל יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַזֹּאת שָׁמְעוּ כִּי אַתָּה יְהֹוָה בְּקֶרֶב הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עַיִן בְּעַיִן נִרְאָה אַתָּה יְהֹוָה וַעֲנָנְךָ עֹמֵד עֲלֵהֶם וּבְעַמֻּד עָנָן אַתָּה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם וּבְעַמּוּד אֵשׁ לָיְלָה: (טו) וְהֵמַתָּה אֶת הָעָם הַזֶּה כְּאִישׁ אֶחָד וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת שִׁמְעֲךָ לֵאמֹר: (טז) מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת יְהֹוָה לְהָבִיא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם וַיִּשְׁחָטֵם בַּמִּדְבָּר: (יז) וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ אֲדֹנָי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לֵאמֹר: (יח) יְהֹוָה אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד נֹשֵׂא עָוֹן וָפָשַׁע וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים: (יט) סְלַח נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה מִמִּצְרַיִם וְעַד הֵנָּה: (כ) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ: (כא) וְאוּלָם חַי אָנִי וְיִמָּלֵא כְבוֹד יְהֹוָה אֶת כָּל הָאָרֶץ: (כב) כִּי כָל הָאֲנָשִׁים הָרֹאִים אֶת כְּבֹדִי וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְמִצְרַיִם וּבַמִּדְבָּר וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי: (כג) אִם יִרְאוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם וְכָל מְנַאֲצַי לֹא יִרְאוּהָ: (כד) וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וַיְמַלֵּא אַחֲרָי וַהֲבִיאֹתִיו אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בָּא שָׁמָּה וְזַרְעוֹ יוֹרִשֶׁנָּה: (במדבר יד)

האם זה אומר שהסליחה היא מידה אלוקית אקסל וסיבית שאינה נחלת האדם?! או אדרבא, שגם בה כבכל המידות האלוקיות עלינו לדבוק וללכת כמיטב יכולנו האנושית (המוגבלת אך הכלל וכלל לא קטנה). מה הוא ‘חנון המרבה לסלוח’, אף אנו נהיה סלחנים.

הכאב והעלבון של מי שפגעו בו באופן אישי, ועוד יותר מכך, של מי שנבגד על ידי אוהבו, מביאים להתכנסות והסתגרות ולרצון לנתק כל קשר עם הפוגע. בקשת הסליחה היא ביטוי לרצון לפוגג באיזשהוא מובן את הכאב והעלבון של הנפגע כדי שיהיה אפשר לחדש את ההליכה בצוותא. לא מדובר על שכחה אלא על המשך הליכה יחדיו תוך כדי נשיאה משותפת של זכרון הפגיעה, הכאב, הסבל והעלבון.

ראייתי העיקרית להבנה זו, היא מבקשות הסליחה של משה מד’ לאחר חטא העגל וחטא המרגלים. שתיהן באות על רקע האיום לכלות את ישראל ולהתחיל מחדש. בשתיהם ד’ נענה. בשני האירועים המכוננים הללו, הסליחה אינה מפקיעה את הצדק ואת העונש הנגזר ממנו. נמשיך ביחד, נָעֲנָה הסולח, אך מי שחטא ובעיקר מי שהחטיא, ישלם מחיר כבד על כך – וַיֹּאמֶר יְהֹוָה סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ – וְאוּלָם.

ניתוח לשוני אופייני של הרש”ר הירש, מלמדנו שהשרש ס.ל.ח, אח ורע הוא לשרשים צ.ל.ח, ש.ל.ח, ק.ל.ח שכולם מבטאים תנועה. זרימה, שחרור, יציאה ממיצר למרחב. פירוש זה נראה לי תומך את הבנת הסליחה כשחרור של חסימה ויציאה מחדש לחיים. זו אפשרית כמובן רק מתוך ריכוך מסוים של הכאב והעלבון.

קצת ארוך…
חיים