מימדים – מדיומים

שלושת מימדי המציאות, החלל, הזמן והאדם, קודדו בספרי הקדמונים בראשי התיבות – עש”נ. עולם, שנה, נפש – מקום, זמן, אדם. כל אחד מהם הוא מדיום אפשרי להתגלות הקדושה – הסוד הפלאי הצפון בהויה כולה. האדם הקדוש הוא זה שהתשוקה לאינסופי מפעמת בלבו ומדריכה את חייו. הזמן הקדוש הוא המעורר באדם את התשוקה הזו, וזו גם משמעות קדושת המקום.

בפרק מ”ו בספרו ‘גבורות ד” סוקר המהר”ל את השנה הישראלית כזמן קדוש שיסודותיו הם ‘שלושת הרגלים’ – פסח, שבועות וסכות, ושיאיו הם ‘שני הראשים’ – ראש השנה ויום הכיפורים. במאמר זה נתמקד בחג הסכות ההולך ובא, אך לא נוכל לדלג על ‘תקציר’ התמונה השנתית הכללית.

עולם ושנה – בריאה והתהוות

ההסטוריה של העולם בו אנו חיים, היא בת שלוש פעימות. התחלה – הבריאה. השלימות – ההתגלות. ההאספות אל המקור – קץ ההסטוריה. השנה היא ‘עולם קטן’, מעין בריאה מחודשת, ואף היא נפעמת בשלוש פעימות. התחלה – ההתחדשות בזמן אביב, בחודש הראשון, ניסן. אמצע – השלימות, הבשלות, כשהתבואה מוכנה לקציר. סוף – האסיף של הפירות אל הגורן, בצאת השנה.

כל שנה ושנה בפני עצמה, יש בה התהוות מיוחדת, כאילו בכל שנה ושנה, יש בריאה בפני עצמה. לכך השנה מתייחסת ומתדמה אל העולם.
כמו שיש לעולם התחלה שנמצא ונברא, כך יש בשנה זמן התחלת התהוות, שבו יתחדשו הנבראים בכל שנה, וזהו בחדש ראשון, שהוא חדש האביב.
וכמו שיש לעולם זמן שהוא בשלימות ההויה, כך יש לשנה שלימות הויה, וזהו בזמן הקציר, שהתבואה בשלימות, ראויה אל הקציר.
ויש לעולם חזרה ואסיפה, שאין עמידה לעולם בעצמו, ואחר תכלית הכל, העולם נאסף אל המקיים שבו נתלה. כך יש בשנה זמן האסיף והחזרה, וזהו בתקופת השנה, שהוא זמן האסיף, בצאת השנה.

…….

הזמנים המקודשים בתורה, שלש מהם חבר הכתוב אותם ביחד, חג המצות וחג השבועות וחג הסכות, והם נקראים שלש רגלים. קבעה התורה זמנם, בתבואת הארץ. אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם: וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה: (שמות כ”ג טו – טז). הרי לך שלשה זמנים, האביב והקציר והאסיף, שהם נגד שלש הבחינות שיש לעולם בכללו – ההתחלה, השלימות והאסיפה.

החוט המשולש של הדבקות – חסד, תורה ועבודה

כחולית מעבר בין התבנית הטבעית הזו, לקדושת שלושת הרגלים, והדבקות המיוחדת בכל אחד מהם, משמשת את המהר”ל המשנה: ‘על שלושה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים’. הדבקות במקור החיים האלוהי היא המחיה את העולם ואת האדם, העם והיחיד. שלושת גווניה הם החסד, התורה והעבודה. הדבקות שבפלא עצם החיים, שבחסד מתנת החינם שבבריאה האלוהית המתמדת. ושמחת קבלתה. הדבקות שבשלימות האנושית, בחירות אותה קונה האדם בעמל התורה. הדבקות שבשיבה ובהאספות אל חיק המקור האלוהי שבעבודה, שביטויה המובהק, הוא הקרבן העולה כליל לד’.

העולם עומד, במה שיש לו דביקות בו יתברך, והיא, בשלשה דברים, והם העמודים שהעולם עומד עליהם.
העמוד האחד, הדבקות שיש לעולם בו יתברך, מצד שבא הכל מאתו על צד החסד, ומציאותו הוא בחסד, שהוא יתברך משפיע העולם מטובו, ‘עולם חסד יבנה’.
העמוד השלישי, התורה, כי יש לעולם קשור ודבוק בו יתברך על ידי התורה, כי בה יושלם הכל.
העמוד השני, העבודה, כי במה שאנו עובדים לו, מורה שהנמצאים נתלים בו יתברך, כמו העבד שנתלה באדון שלו, ועוד, כי העבודה היא שהנמצאים שבים אל השם יתברך, כאשר מקריבים אליו הקרבן, שזהו השבת הנמצאים אליו.

שלוש רגלים – שלוש קדושות – שלוש דבקויות

העולם הטבעי הינו לבוש לעולם ההסטורי, והאחרון הוא לבוש לעולם המטאפיזי. במובן זה, העונות של השנה, הן ‘לבוש’ לעידנים הגדולים של ההיסטוריה, ואלו משקפים את המטא-היסטוריה. שלבי עבודת האדמה של החקלאי, הם הם שלבי הסולם ההיסטורי, בו עולות ויורדות מלכויות, והוא אינו אלא הסולם שבו יורדים ועולים מלאכי האלוהים.
השנה הישראלית היא מסע רוחני בו אנו עולים לרגל אל שלושת מוקדי הדבקות הללו – שלושת הרגלים, במילים הבאות, מנהיר המהר”ל את עקרון הקדושה המיוחד של מועד ואת אופי ‘הדביקות’ אךיה אנו קרואים בו.
קדושת פסח היא ההארה של האינסופיות האלוהית שלמעלה מטעם ודעת, המחוללת את הזיקה הנקיה אל הטרנסצנדנטי, ואת חפץ החיים. קדושת הארת החסד האלוהי העליון, האינסופי שלמעלה מטעם ודעת, המחדש בחסדו בכל יום מעשה בראשית. הדבקות של פסח היא הדבקות האביבית של עץ שתול על פלגי מים, של היניקה של הילד משדי אמו.
קדושת שבועות היא הארת החכמה אלוהית המתגלה אל האדם, דוברת בשפתו, מעצימה את תבוניותו המוסרית. הדבקות של שבועות היא הדבקות של החירות והאחריות, הנכללת ב’ואהבת לרעך כמוך’.
קדושת סכות היא קדושת השראת השכינה החובקת ואוספת את האדם אל ענניותה ומשמחתו בשפע רוח קודש אותה הוא שואב עוד ועוד ממעיני הישועה. הדבקות של סכות היא הדבקות של שמחת הנביעה של מעיינות האהבה עד כלות הנפש, של ריקוד ההתכללות של הנר באבוקה, של האספות הכל אל מקור הכל.
חיי העם והיחיד, וכך בכל שנה ושנה, ראשיתם מתנה, המשכם עבודה, וסופם מתנה – בריאה, התגלות וגאולה.

ראוי שיהיו הזמנים האלו קודש לה’.
כי אף שהאביב הוא דבר טבעי, הרי גבוה מעל גבוה שומר, כי יש עוד התהוות על התהוות, והוא הדביקות בו יתברך. והיא הויית ישראל שנעשו לעם,…ולכך חג המצות בו יצאו ישראל ממצרים, שאז נולדו ישראל ונתהוו לעם.
וכן זמן הקציר, שיש בו שלימות הויית העולם הטבעי, עוד יש שלימות יותר עליון במעלה, והוא שלימות האחרון, ועל ידה הדביקות בו יתברך. והוא קבלת ישראל התורה…ולכך חג השבועות בו ניתנה התורה לישראל.
וזמן האסיף, שיש להויה אסיפה, עוד יש אסיפה למעלה מאסיפה, עד שהכל נאסף אל הסיבה הראשונה. ואסיפה האחרונה עליונה, היא אסיפת ישראל תחת כנפי השכינה. וחג הסוכות הושיב אותם בענני הכבוד, וזהו נראה שישראל נאספים אליו יתברך ותחת כנפיו יחסו. לפיכך מצות סוכה לצאת מביתו של אדם שהוא מקומו, לשבת בצל סוכה, כי צריך האדם להסתופפות [תחת כנפי השכינה]. ולפיכך צריך לישב בסוכה, שגם הסוכה היא הסתופפות [כזו].

ומצד שלש בחינות אלו, יש לעולם מדריגות של דבקות בשי”ת.
התחלה – מצד שיש לעולם התחלה מאת ה’, שהעולם נמצא, מושפע, מאתו יתברך, יש לו דבקות אל השם יתברך. וזהו חג המצות.
סוף – הוא הפך זה. במה שהעולם נתלה בו יתברך, ואין לו קיום זולתו יתברך המקים אותו, והוא שב וחוזר ונאסף אליו, ומקוים רק בו יתברך, ובכך יש לו דביקות בו יתברך. וזהו חג הסכות.
אמצע – שיש לעולם דביקות והצטרפות אל השם יתברך מצד שלמותם של הנמצאים עצמם, וזהו חג השבועות.

סיכום בינים קצר

הכרונולוגיה החקלאית-עונתית, היא שיקוף וגילוי של תהליך מתמיד של לידה, שלמות, האספות. עקרונות הוויה אלו הם גם גילויי ההיסטוריה הישראלית, לידת העם, מתן תורה והאספות אל העתיד (על כך בהמשך); אלו אף אלו, הם ביטוי והתגלות של המהלך העקרוני יותר של הוויה כולה, בריאה-התחלה, תיקון ושלמות מדריגה, והאספות-היכללות. למותר לציין שאף הביוגרפיה שלנו נכללת ומתמצה בשלוש – ילדות, בגרות וזקנה. ושמא – לידה, חיים ומוות.

מבט חוזר על סכות

כאמור, אנו חוגגים את שלושת פרקי הזמן המשמעותיים של השנה, בחג האביב, חג הקציר וחג האסיף. יש את האסיף של התבואה מהשדה אל הגורן. יש את האסיף של ישראל אל מתחת כנפי שכינה, במשכן ובמקדש בעבר, ולעתיד לבוא, יש את האסיף של ההיסטוריה ואף של הבריאה אל צור מחצבתה.
אך מהו האסיף שלנו בחג הסכות הבא עלינו לטובה? מהו מובנו של אסיף בהקשר זה? האומנם ה’סופיות’ היא מנגינת החג? האם אכן מדובר בהאספות שלנו מ’ארצות החיים’ אל ‘מושב זקנים’ או אל ‘נחלת אבותינו’?! האם הסוכה, ‘דירת הארעי’ אליה אנו יוצאים מ’בית הקבע’ שלנו, היא ‘דיור מוגן’, או ‘בית עולמים’?! איך מתיישב הרקוויאם הקודר הזה עם ו’ושמחת בחגך’?
ההבנה ההולמת ביותר את המהר”ל לדעתי, היא ראית חג הסכות כזמן בשנה, המשקף ומנכיח את העתיד הרחוק של ו’אחרי ככלות הכל לבדו ימלוך נורא’. קדושתו היא הקדושה העליונה של ‘אין עוד מלבדו’, והדבקות שבו, היא תכלית כל עבודת ד’, הדבקות של השיבה וההתכללות, הדבקות הרדיקלית של ‘יחודא עילאה’, של ה’רצוא’ (ללא ה’שוב’).
אפשרות מתונה יותר, היא ראית חג הסכות, כחג של ההיאספות מעולם החכמה אל עולם ההשראה המחוללת שפע שלל רוח קודש יוצרת ומחדשת. לאחר שיצאנו בפסח ממיצרי הטבע ובאנו בשבועות אל מרחבי החכמה של התורה, יוצאים אנו בסכות ממיצרי עולם החירות והאחריות של עולם התיקון של התורה, אל מרחביית החופש והדרור, של ‘אורות דתהו בכלים חדשים’. היציאה מבית הקבע לדירת ארעי, הנכונות להיות ‘הומלס’, האומץ לוותר על היציב והמוכר ולהשליך מאחרי גווינו את כל נכסינו, אפשר שיפתחו לפנינו אופקים חדשים של השראה ויצירה, וינביעו מתהומותינו מעיינות מתגברים של עוז וחיים. זוהי סופיות נשאבת אל חיק הסוכה, ‘להשתאבא בגופא דמלכא’, שהיא פתח למדרגה גבוה יותר.

קהלת ואסיף

כל זה מביא אותנו אל שבת חול המועד של סכות. נאספים אנו מסוכותינו, נקהלים על נפשנו בבית הכנסת וזוכים לחויה מיוחדת. את קריאת התורה וההפטרה מהנביאים, מעטרת קריאת מגילת קהלת. טעמים רבים נאמרו לקריאת קהלת דוקא בעיתוי הזה. האם אפשר להפיק מהמהר”ל שלמדנו טעם נוסף?
המדרש (שיר השירים רבה פרשה א) משרטט את הביוגרפיה הספרותית של שלמה המלך. שלמה כתב את שיר השירים בבחרותו, את משלי בבגרותו ואת קהלת, בזקנותו. בחרות, בגרות וזקנה, האין אלו שלושת פעימות החיים של הטבע וההסטוריה, האומה והיחיד, אליהם הפנה את תשומת לבנו, המהר”ל.
הבה נבדוק. את שיר השירים אנו קוראים בשבת חול המועד פסח, חג האביב. מתאים. בשבועות, אנו קוראים את ‘רות’. ראוי היה ‘משלי’ להקרא בזמן מתן תורתנו, שהיא כידוע ‘משל הקדמוני’, אלא שחסה תורה על שמחת יום טוב של ישראל שתתקצר כל כך, ולכן המירה את משלי ב’רות’ (😊). בשבת חול המועד של סכות, חג האסיף, אנו קוראים, ‘איך לא’, את קהלת!

הבל הבלים וחיי החיים

אפשר אם כן, לנסות ולהאיר את מגילת קהלת באור ‘מדרשי’ חדש. ‘קהלת’ לפי ‘מדרש’ זה, הוא שיר אהבה לקדושה ולדבקות של סכות. מגילה המגלה את התשוקה לחיי החיים. חיי החיים, שלעומתם, החיים תחת השמש ותחת השמים, עם כל חכמתם ועמלם, שמחתם והנאתם, הינם אכן ‘הבל הבלים’.
במובן הרדיקלי (שקדושת הזמן נותנת לנו הצצה ורושם ממנו) אלה הם חיי החיים שבהאספות, בשיבה ובהתכללות במה שמעלה מהשמש, ואף למעלה מהשמים. במובן צנוע יותר ועדיין מלהיב, חיי החיים, הם החיים של ההשראה והנביעה המזומנים לנו דוקא באומץ לצאת מן הכלים ולהלך בעינים פתוחות בארצות החיים, מתחת לשמש היוקדת ולשמים הקודרים.
כל זה אינו מונח בנקודת הפתיחה של המגילה, אלא הולך ומתברר מתוך חוסר הנחת והמועקה, ההולכים ומצטברים במהלך כתיבת האוטוביוגרפיה של חיים מלכותיים מלאים ועשירים בכל טוב, רוחני וגשמי. תוך כדי כתיבת האגרת האחרונה שלו, המיועדת בעיקר לעצמו, הולך ומתברר למלך הזקן, שהחיים המוצלחים, הינם ‘פרולוג’ לסיפור האמיתי, להסתופפות בצל האמונה, להאספות תחת כנפי השכינה, לשיבה אל ה’רחם’ של האם הגדולה, ושיאם הוא ‘ותשחק ליום אחרון’.
הכתיבה האוטו-תראפויטית הזו מחוללת מהפכה בלבו של קהלת. ריבוי החכמה החדשה, מרבה בו רצון, ותוספת הדעת, מוסיפה בו עונג. צחוקו של קהלת משנה את ניגונו בהדרגה ומשתלב בצחוקם של רבי עקיבא ושל סוקרטס. צחוק שאין בו אפילו שמץ של ציניות ומרירות. צחוק ההשלמה וההתפיסות הנינוחה של האדם החכם עם סופיותם של החיים, של חייו שלו. צחוק הנכונות השלוה והמחויכת להענות לקול הקורא לו לשוב הביתה, להאסף אל אבותיו [1].
חג הסכות הוא החג של העתיד. הוא סדנא שנתית המכינה אותנו לרגע הגדול ביותר של החיים. כל שנה בסכות אנו מתרגלים את האומץ והאצילות של ההרפיה והשמיטה, של הכל, של כל מה שצברנו ושל כל מה שהננו אנחנו. בסכות מתאמנים אנו בהתפנות מהירה מהבית, ביציאה זריזה לגלות, בלי להביט לאחור… בסכות, לומדים אנו לצמצם את עצמנו אל ‘שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח’, ולאפשר בכך לשנה החדשה להיכנס.

האם נשכיל לצאת מכלינו בשמה? האם נזכה לפנות בבת שחוק מאירת פנים, את מקומנו, ולאפשר לעתיד להפציע?

 [1] אפשר שזה בא לידי ביטוי בדעה ‘אבל לעת זקנת שלמה סמוך למיתתו שרתה עליו רוח הקדש, ואמר שלשה ספרים הללו, משלי, שיר השירים, קהלת. (סדר עולם רבה (ליינר) פרק טו). כמו כן כדאי מאוד לקרוא את מאמרה הנהדר של לאה מזור, ‘לאה גולדברג מדברת עם קהלת’ באתר מט”ח,