Print Friendly, PDF & Email

הרהורים לקראת תשעה באב – בית המקדש ובית ישראל – מחורבן לבניין

כשלון כפול וכשל כפול

מה שחרב בתשעה אב הוא המבנה של המקדש. המקדשיוּת, הקדושה, חרבו לפני כן. לא על ידי הרומאים וגם לא על ידי הקב”ה, אלא על ידינו. חורבן המקדש,  בית ישראל וראשית היציאה לגלות בתשעה באב, היו תולדה של הפירוד והניכור ששררו זה מכבר בחברה הישראלית. עומק האבל בתשעה באב, הוא, אם כן, על האחווה שנבגדה ועל הקדושה שנטמאה, על האהבה והאמונה שחוללו.

שנו חכמים ומחנכים: ‘כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו חרב בימיו’. אם כן עלינו להיחלץ לתיקון של שני הכישלונות הנ”ל. זה מוכר וידוע וחבוט ולעוס עד לזרא, והכי מעצבן, זה פשוט ‘לא עובד’. אני סבור שמה שתוקע אותנו בדרך הבניין של העם ושל הקדושה, הוא קבעון של כשל מחשבתי על דבר עם ישראל ואחדותו מחד, ועל הקדושה והאמונה מאידך. שני קיבעונות שגויים אלו מעצימים זה את זה וגורמים לנו להמשיך ולהתחפר בבוץ. אנסה להצביע על הכשל הכפול ולהתוות בקצרה (נכון יותר, ברמז) כיוון חשיבה פורה יותר.


בית ישראל – משיח של זהות לזהות של שיח

על שלושה יסודות עומד בית ישראל. האחד – מדובר על משפחה ועל בית, על משפחתיות וביתיות, על ברית גורל שהינה גם ברית דמים. השני – זו משפחה עם חלום, ‘ברית יעוד’. חברה שתהיה אור לעצמה ובכך גם לאחרים. זה נאמר לאברהם בראשית דרכו: וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל […] וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה’ בראשית יב ב-ג). השלישי – זו משפחה נורמלית, יש בה ריבוי דעות. ‘שאין דעתם דומה זה לזה [כמו ש] ואין פרצופיהם דומים זה לזה’. זו ברכה ולא קללה. חז”ל תקנו לברך על כך בשם ומלכות: ‘ברוך חכם הרזים’. (ברכות נח/א). הרז – האור – הרכה שבריבוי הדעות!

המשפחה הולכת וגדלה. אפשר וצריך להרחיב את הבית עצמו ויש מקום גם להרחיב את דלת הכניסה אליו. אבל העיקר הוא שבתוך הבית הגדול הזה, יש לעבור משיח של זהות, שאינו רב-שיח אלא רב-מונולוג שבו כל מחנה וכל יחיד מכריז על המהות העצמית האחת והיחידה, לזהות של שיח, להבנה שה’שיח’ הוא המהות ‘האחת והיחידה’ שלנו. ושהוא-היא אינה מסתכמת בנתון מטאפיזי, היסטורי, או תרבותי, אלא היא מה שנוצר בשיח הזה בין כל חלקי העם ובינו לבין התרבות האנושית הכללית, בעבר בהווה ובעתיד, מתוך הזיקה העמוקה לייחודו המטאפיזי, ההיסטורי והתרבותי. זו מהות אנושית-אלוקית ולכן היא אינסופית, ולא סופית, דינמית ולא סטטית, עיקרה בעתיד ולא בעבר. מהות זו יכולה להתעצב ולהתפתח רק מתוך שיח אמיתי שתוכו רצוף אהבה לכל אדם וכבוד לכל דעה, כמו שלימדנו בן עזאי: ‘אַל תְּהִי בָז לְכָל אָדָם, וְאַל תְּהִי מַפְלִיג לְכָל דָּבָר, שֶׁאֵין לְךָ אָדָם שֶׁאֵין לוֹ שָׁעָה וְאֵין לְךָ דָבָר שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם: (אבות ד ג). שעיצומו, לימוד משותף מתוך הקשבה הדדית. פשוט ‘חברותא’. יצירה משותפת. שתכליתו עולם טוב יותר.

כל ניסיונות ההידברות, הפיוס והאחדות לא צולחים, כי הם מבקשים לתת תשובה לשאלה ‘מיהו יהודי’ או ‘מהי יהדות’. זהו כשל מוכח עם ‘פנקס קבלות’ שמן. המשכילים ואחריהם הציונים חלמו על ‘היהודי החדש’, יהא זה האינטלקטואל החריף, המשורר המיוסר, המהפכן הרדיקלי, או הצבר המחוספס, יפה הבלורית והתואר. המחנה המסורתי, כתגובת נגד להשכלה, לחילון ולהתבוללות, בקש לעצב יהודי ‘חדש-ישן’, כלומר, אורתודוקסי, יהא זה בן הישיבה עטור הפאות, או בעל הבית החרדי המובהק. כך עלו על הבמה כל חולמי החלומות וחלמו את עצמם לדעת ושלא לדעת. לא רק חלמו גם ניסו ליצור ואף לכפות כשהיה סיפק בידם. היום אפשר לומר בבטחה. ‘בן גוריון’ נכשל בחזון כור ההיתוך שלו שבו כבר לא יהיו דתיים, אך לא פחות ממנו גם ‘החזון איש’ בחזונו הקוטבי.  

הטעות, הייתה ועודנה בקשת האחידות המבטאת באופן אולטימטיבי והגמוני את האמת המהותית של היהודי, של עם ישראל. זו שכל מי שנמצא ‘מילימטר’ ממנו אינו רק טועה אלא גם חוטא עם פוטנציאל מובהק  להיות ‘עוכר ישראל’, ‘ערב רב’ וכיו”ב. האחדות המבוקשת היא אחדות של ריבוי גוונים ודעות, של שבטים ובתי מדרש, ‘איש על מחנה ואיש על דגלו’. הטעות החמורה לא פחות היא ההתייחסות לעם ישראל כממצא ארכיאולוגי שיש וניתן להגדירו. עם ישראל (כמו תורת ישראל) אינו ‘מוצר מוגמר’, אלא עם חי, גדל ומתפתח, יוצר ומתחדש. האחדות המיוחלת, היא כזו שהריבוי – השונות והניגוד, המתח והמחלוקת שבה, הם סוד ברכת חיוניותו וצמיחתו של עם ישראל.

האמת היא, שזה כבר מתרחש בשטח, וכל מה שצריך לעשות הוא לפתוח את הלב ולהרגיש, לפקוח את העיניים ולראות, לשמוח ולהצטרף.


בית המקדש – מאונטו-תיאולוגיה לאנתרופו-תיאולוגיה

אף אחד מאיתנו לא יודע כיצד יראה בית המקדש השלישי והעבודה בו. כל אחד מאיתנו מדמיין אותו לפי רוחו, ויש את ההלכה, ויש את האגדה. בקיצור, ‘וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו שדברים סתומים הן’ (רמב”ם). אבל, כאמור, בית המקדש אינו העניין, אלא הקדושה, שכשתתחדש ותצמח ותופיע במלוא הדרה, תבקש לעצמה בית.

ה’קדושה’, היא זו שיש להבינה ולבארה באר היטב. הקדושה והאמונה של ‘בית שלישי’ אינן יכולות להיות בדיוק אותה הקדושה ואותה האמונה של פעם (בית ראשון, בית שני או הגלות). זו חייבת להיות קדושה ‘חדשה’ ומתחדשת שתתאים למצב האנושי והישראלי של כאן ועכשיו. ‘כי כל זמן מאיר בתכונתו’.

לשם כך יש להסיט את מרכז השיח מתיאולוגיה לאנתרופולוגיה. לעבור משיח על המציאות האלוהית והתגלותה בעולם, לשיח על מציאות האמונה והתגלותה בעולם ובאדם. ואפשר שיש צורך להקדים את השיח על הרצון לאמונה ולהתגלותה באדם.

אפשר שזהו הניצוץ הקדוש שבפוסטמודרניזם. אם ‘אין’ אלוהים ו’אין’ אדם ו’אין’ אמת ו’אין’ טוב, לכאורה, לא נותר לנו או להתייאש ולצלול אל דכדוך עמוק או לנסוק אל שיכרון ה’אכול ושתה כי מחר נמות’. יש עוד אפשרות – לברוא את הטוב והאמת, האדם והאלוקים על עיי החורבות הללו. לחפש ולגלות את התשוקה לאמונה, לאהבה, לאינסופיות ולסופיות, לאנושיות, לאלוקיות, לאמת וטוב, לחמלה ולצדק. להשקיע את כל משאבינו הרוחניים בשיח ובפעילות מתמידים של כינונם, העמקתם ושכלולם. לחדש את כל זה מן האין ולא מן היש, מן הארץ ולא מן השמים, מתוך תוכנו, מצלם אלוקים שבאדם. ‘ונבנתה עיר על תילה’.

במקביל יש צורך בשיח תיאולוגי חדש שאינו ממשיך את השיח האונטו-תיאולוגי. על מדוכה זו יושבים כבר כמאה שנים, תלמידי חכמים והוגים[2]. זהו בירור חשוב מאין כמוהו, אך הוא מקצועי, מורכב וסבוך ולכן מצומצם ליודעי ח”ן ספורים. הראי”ה קוק קרא למגמה מבורכת זו אותה הוא כבר זיהה בימיו, ‘נפילת קליפת ההגשמה האחרונה, הדקה – יחוס המציאות אל האלוקות’ (ע”פ ‘ייסורים ממרקים’).

כשיפגשו שני המהלכים המקבילים הללו, תהיה זו חגיגה אמיתית! כשיפגשו זהב התיאולוגיה החדשה אל דבש האנתרופולוגיה החדשה, נאמר בפה מלא: הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים: (תהלים יט יא)

גם מהלך כפול זה כבר התחיל. כל מה שצריך לעשות הוא לפתוח את הלב ולהרגיש, לפקוח את העיניים ולראות, לשמוח ולהצטרף.


מבוקשת מנהיגות

שני התהליכים המבורכים הללו המתרחשים בשטח (העממי וההגותי) וצומחים מלמטה, משוועים למנהיגות. מנהיגות רוחנית ומנהיגות פוליטית. למרבית הצער נראה שהבעיה אינה שהמנהיגות הרוחנית והפוליטית הבכירה, אינה רוצה להוביל את השינויים המתבקשים, אלא שהיא כלל אינה יכולה. המנהיגות הרוחנית הרשמית ה’סדירה’, לא ששה להצטרף לאוונגרדים הללו, בגלל סיבות נכבדות (ולא רק חוסר אומץ, רפיון ואינטרסים) וכנראה שאינה מסוגלת לכך. המנהיגות הפוליטית הנוכחית, אינה מסוגלת אפילו להבין את השפה הזו, וקל וחומר לאמצה ולשנות את השיח הציבורי במדינת ישראל.

כדי להמשיך את המהלך ולהוסיף לו את הערך המוסף של הנהגה, פרספקטיבה, מודעות ואחריות וכו’, יש ‘לגייס מילואים’. אני מתכוון למנהיגות הלא רשמית והלא בכירה, למנהיגות מדרג ב’ או כלשון המחקרית, האליטות המשניות. זו קבוצה לא קטנה של אנשים ונשים שאינם ‘ילדים’, שכבר לקחו אחריות, עוסקים בעשיה חברתית מכל הסוגים ויש להם קבלות על כך. הם אלה שרוצים וגם מסוגלים לכוון, על ידי עיצוב, המשגה ועידון, את התהליכים המתרחשים בשטח וללוותם בדרך המובילה אל מחוזות חפצם, כרועים המהלכים אחר הצאן. מנהיגים ההולכים בדרכו של האב שאמר לבנו הגדול: ‘התהלך לפני’!


[1]ראו  משיח על זהות לזהות של שיח מאמר המסיים במה שבו פתחתי כאן. המאמר הנוכחי נכתב בשנה שעברה ועודכן היום. אני מקוה שהתחושה שיש לי, שכבר פרסמתי אותו בעבר – ואינה מרפה ממני גם לאחר שבדקתי – אינה נכונה…

[2] עמנואל לוינס הוא אחד מההוגים המרכזיים ההולכים בדרך זאת. ראו ספרו ‘על אלוהים העולה על הדעת’ בתרגומה של רמה איילון (מאגנס, ירושלים תשע”ד). ראו גם מנחם לורברבוים, ‘את פניך אבקש’, עמ’ 258 – 261, התייחסות תמצית אך חדה.