קיצור תולדות התשובה חלק שני – מהראי”ה קוק ואילך תשובת הראי”ה – תשובת ארץ ישראל תורת הראי”ה קוק יונקת ישירות מכל התורה כולה שקדמה לו וכוללת את כל השיטות שקדמו לו. בנוסך לכך היא ניזונית מהמפגש עם המפעל הציוני והבנתו כהתקיימות חזון הגאולה של הנביאים. מתוך כל הנ”ל הוא קורא ליצירה והתחדשות של ‘תורת ארץ ישראל’ ואף מחל המלאכה. משנת התשובה שלו, אותה ראה כְּלֵב משנתו, מרוכזת ב’אורות התשובה’. היא כמובן מודעת לכלל משניות התשובה שקדמו לה ומבוססת עליהם, אך כפי שהוא אומר ברורות ב’אגרת התשובה’, עיקר החידוש שבה הוא שהיא ‘תשובת ארץ ישראל’ לא רק בזיהוי של שיבת ציון כתשובה, אלא גם באורחות התשובה ונתיבותיה. כמו שהמשמעות היסודית של ‘תורת א”י’ היא שמדובר על תורת עם ישראל בארצו, כך גם המשמעות היסודית של ‘תשובת א”י’, היא ש’בעל התשובה’ עליו מדובר הוא עם ישראל בארצו בכללו ולפרטיו. למרות שרק לקראת סוף ‘אורות התשובה’, בפרק יז שכותרתו היא ‘ההתגלות הגדולה של התשובה בחיי עם ישראל ובתחייתו בארצו’, הרב מתייחס לכך ישירות, הספר כולו עוסק בתשובת א”י’ החל מראשיתו – התשובה הטבעית הגופנית ועד סופו – ‘לחשי ההוויה’! תחיית עם ישראל בארצו הוא סיפור המסגרת, הוא המדיום, הוא הניגון המשרה רוח ומעצב את כל חלקי ופרטי החיים והעבודה של כל הפרטים. כך גם ביחס לתשובה, שהארץ הישראליות שלה, באה לדי ביטוי בכך שעיקרה מאהבה והיא כוללת את כל החיים כולם, חיי הכלל (העם והאנושות כולה) והפרט, הנפש והגוף, הקודש והחול. תמצית תשובת הראי”ה תנועה מטאפיזית קוסמית אנושית שכללה הוא שיבה מ’עולמיות’ ל’אלוהיות’ העוברת דרך ההשתלמות המתקנת עולם במלכות ש-די. באדם היא מופיעה ב’רצוא ושוב ורצוא’ – ‘רצוא’ של התחברות אל שורש החיים וההוויה ‘ושוב’ של תיקון והשתלמות כוללת כל בעש”נ. לשון אחרת – טהרה – התחברות לשורשי ההויה והחיים על מנת קדושה – להצמיח משם את עץ החיים במלוא תפארתו. ‘ביטול לצורך התכללות’. התשובה – אור האורות תשובת ההוויה – מאין ולאן? אמנם מתברר ש’תשובת א”י‘ היא ביטוי של ‘התשובה’ – ‘תשובת ההוויה’ (שאפשר שהיא התשובה של ‘תורתו של משיח’ שלמעלה מתורת א”י) שתמציתה: תנועה מטאפיזית – קוסמית – אנושית (כללית ופרטית) שכללה ותכליתה היא השיבה מ’עולמיות’ ל’אלוהיות’. האם הכוונה בשיבה מעולמיות לאלוקיות, לתנועה של ‘אין מיש’ המשלימה את תנועת הבריאה של ‘יש מאין’. תנועה שתכליתה ‘קץ ההיסטוריה’ ואולי אף ‘קץ הבריאה’ – שיבת ההבלעות של הבריאה במקורה? איני יודע[2]. מכל מקום היא עוברת דרך ההשתלמות המתקנת עולם במלכות ש-די ומגשימה את חזון אחרית הימים של הנבואה. ואולי אדרבא, השיבה הרדיקלית של היש לאין שהיא לא רק קץ ההיסטוריה אלא אולי גם קץ הטבע היא בחינת ‘מלאכי אלוקים עולים’, שמגמתה – מגמתם לשוב ולכונן את היש ולתקנו בכפלים לתושייה, מכח טבילתם באין העליון, בחינת ‘מלאכי אלוקים יורדים’ (ואולי קשורים הדברים לתורת השמיטות [הספירלית?] של המקובלים). תשובת האדם – מאין ולאן? באדם מופיעה התשובה ב’רצוא ושוב’ – ‘רצוא’ של התחברות אל שורש החיים וההוויה ‘ושוב’ של תיקון והשתלמות הכוללת את כל רבדי ומרחבי החיים שמתוך היניקה מן השורש. לשון אחרת – התחברות לשורשי ההוויה והחיים על מנת להצמיח משם את עץ החיים במלוא תפארתו, על מנת להבליעו כליל בשורש שורשו ושוב להצמיחו מחדש וחוזר חלילה. האם ‘מותר’ (לרצות) לא לחזור מן ה’רצוא’, להישאר ספון, כלול, ומיוחד בשורש? האם זה אפשרי? איני יודע. מכל מקום זהו קול הנשמע מידי פעם במרחב הדתי המיסטי (ואצלנו במרחב החסידי). יש שמצאו בכך את ההבדל בין ‘מיסטיקן’ ל’נביא’ – המיסטיקן עולה על מנת שלא לרדת והנביא הרי הוא ממלאכי אלוקים עולים ויורדים’. אמנם גם המיסטיקן (‘השלילי’, בלשונו של אריך נוימן) שב בעל כרחו אל העולם והחיים בו. ההבדל הוא בעיקר בהבנת תכלית האדם ומשמעות הקדושה והדבקות. תשובה בעידן פוסט מודרני בעידן הפ”מ אין לאדם חופש, ואין אמת וטוב מוחלטים או עכ”פ אוניברסליים וממילא אין חטא ולא עוון. כמו כן אין לאדם אלוהים ויתר על כן, לאדם גם אין… אדם (מות הסובייקט). האם בעולם כזה יש משמעות לתשובה? לכאורה אין מקום אפילו למובן ה’מינימלי’ של תשובה – תנועה של שינוי ל’טובה’, של תיקון, של שכלול, כיוון שהיא מחייבת לכל הפחות סובייקט חירותי ואחראי וסולם ערכים שעליו אפשר לעלות או לרדת. ואולי התשובה הפ”מ היא עצם התנועה, הדינמיות, התסיסה, היצירתיות, הריקוד וכו’ החפים מ’ארכֶה’ או ‘תלוס’ ובוודאי מליניאריות ופרוגרס. עצם החיים. ואולי כחוק מפגש שתי הנקודות הרחוקות ביותר על גבי המעגל, נושק הניהיליזם’ של הפ”מ עם ‘קדושת הדומייה’… חתימה – תשובה משולשת בתקופות שונות, הודגשו צדדים שונים של התשובה. הדגש המסורתי במקרא ובחז”ל הוא על התשובה לעילא לעילא – אל ד’. מהמהר”ל ואילך הודגשה התנועה פנימה, אל קודש הקודשים שלפני ולפנים, אל שורש הנשמה. באה הציונות החילונית והדגישה באופן מרדני את התנועה הפונה לא למעלה ולא פנימה אלא החוצה אל העולם, הארץ, העם והחברה, אל החול! בכך נשלמה הקדושה המשולשת של התשובה, היונקת מהתנועה היסודית של עבודת הקודש, העומדת על התורה (פנימה), העבודה (למעלה) וגמילות חסדים (החוצה). בא הראי”ה קוק, ייחדן והכלילן ב’רזא דמהימנותא’, ב’קודש העליון’ ב’רוח האלוקית’ והרחיבן אל מעבר ל’תורה – עבודה – גמילות חסדים’, אל ‘כל הדרכים’ – בכל דרכיך דעהו! אל כל החיים – ‘קדושת הדומיה’. תנועת התשובה היא אל ד’. כדי לשוב אל ד’ על האדם לשוב אל עצמו, אל צלם אלוקים שבו. מתוך התשובה אל עצמו ואל ד’ יוצא האדם אל העולם להיטיבו. ההטבה הזו כוללת כל – גשמיות ורוחניות, חול וקודש, מדע וטכנולוגיה, תרבות ואמנות. התשובה השלמה היא אם כן תנועה פנימה – למעלה – החוצה. [1] מאמר זה הוא גירסא מעודכנת (ומשופרת, אני מקווה) של החלק השני במאמר ‘קיצור תולדות התשובה’ הנמצא באתר זה [2] יש מתח בין ‘תשובת הביטול’ (הרצון לשוב ולהיכלל בחכמה, להתבטל ברצון, להתאיין בא”ס [‘לאשתאבא בגופא דמלכא’ (במובן הרדיקלי)], לבין ‘תשובת ההשתלמות’ (תיקון ושכלול האדם והעולם בכל התחומים). איני יודע לעשות ביניהן ‘שלום’. בלימוד המהר”ל (בכלל, וסוגית התשובה ב פרט) עלתה לי שאלה זו אך מהכיוון ההפוך. אצל המהר”ל דומני ששיבת ההתכללות והביטול הוא הדומיננטי והשאלה איזה מקום יש להשתלמות (שהמהר”ל מתלבב עליה בנתיב אהבת ד’ בהקשר של גדול הנהנה מיגיע כפיו מירא שמים). אצל הרב ההשתלמות היא העיקר והשאלה מה מקום ההתבטלות. איני מדבר על התבטלות הראשונית – הענוה שביסוד קנין תורה ועבודת ד’. זה פשוט וברור, אני מסתפק אם הרב אכן נותן מקום ביחיד – לביטול המציאות והיש באיטן, באור א”ס, ובמרחב הכללי – לשיבה במובן של קץ ההיסטוריה שלאחר ימות המשיח, המעבר ל’עולם התחיה’ וכיו”ב. זאת, בעקבות המקובלים בכלל (גם בתורת השמיטות) והרמח”ל בפרט, על ההשתלמות כשלב ראשון, כתשובה וגאולה היסטורית, ועל ההתבטלות כשלב קץ ההיסטוריה (האלף ה8 – 10). כלומר מה התכלית על פי הרב – ה’רצוא’ או ה’שוב’?! אמנם גם במרחבי הסוד הערפליים הללו מדובר גם על כך שלאחר מכן תהיה ‘תחיית המתים’, השיבה ל’עולם התחיה’… ואדרבא, הרמב”ם הוא שרואה את התכלית האחרונה כחיי הרוח (הצורה) הצרופים של העולם הבא. כחומר נוסף להתלבטות ראה: א”ק ב שעו; עו”ר א מז .
השאר תגובה