Print Friendly, PDF & Email

אהבה שנאה קנאה – 2

קנאת האחים ביוסף

סיפור קנאת האחים ביוסף אינו סיפור הקנאה הראשון בתורה ובהיסטוריה, וגם לא האחרון, אך הוא הסיפור העשיר והמפותח ביותר בז’אנר. אפשר דומני שאפשר לראות בו סיפור מכונן בנושא הקנאה. סיפור יוסף ואחיו, הוא גם אחד מהסיפורים על ‘חטאי’ אבות וגדולי האומה. התורה, כדרכה בקודש, אינה מכסה עליהם. בתורה שבע”פ, זוכים סיפורים אלו לקשת רחבה של פירושים. בקורת ושלילה בקוטב האחד, הצדקה והשגבה, בקוטב השני, וביניהם, מנעד של התבוננויות והבנות מורכבות יותר. גם ביחס למקומו ומשקלו של סיפור יוסף ואחיו בהסטוריה של עם ישראל, יש מחלוקת בין הפרשנים. יש הרואים בו סאגה משפחתית מצערת, ויש הרואים אותו כסיפור מכונן של המחלוקת שהתקיימה בעם ישראל לאורך כל ההיסטוריה שלו ותימשך עד הגאולה וביאת המשיח. יש הרואים בו את החטא הקדמון הלאומי הישראלי, שעונשו המיידי היה גלות מצרים ולאחר מכן אשכול של צרות נוספות (כולל, מות עשרת הרוגי מלכות)[1], שבאו על עם ישראל בעטיו, ויש ההופכים את יחס הסיבה והמסובב, ורואים בירידה למצרים את הסיבה התכליתית שלו[2].

נתבונן בסיפור דרך פסוקי המקרא ובעיקר בעקבות מדרשי חז”ל ופרשנים נוספים.


וישנאו… ויוסיפו עוד שנוא… ויוסיפו עוד שנוא… ויקנאו

(א) וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן: (ב) אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם:

(ג) וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים: (ד) וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם:

(ה) וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ:

(ו) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם שִׁמְעוּ נָא הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי: (ז) וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי: (ח) וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו:

(ט) וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי: (י) וַיְסַפֵּר אֶל אָבִיו וְאֶל אֶחָיו וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה: (יא) וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר: (בראשית לז)

מן הפסוקים עולה שהאחים שנאו את יוסף וקנאו בו, כי הביא דיבתם רעה, בשל אהבתו היתרה של יעקב אליו (המתבטאת במתנת כתונת הפסים, וביחסו האוהד ואפילו המפרגן לחלומות השתררותו של יוסף) ובגלל חלומותיו והישנותם. במלים אחרות, יוסף ‘קנה’ את השנאה של אחיו בשלושה דרכי קנין: מעשיו, היחס של אביו אליו וחלומותיו (שהם המלהיטים את אש הקנאה ו’מצדיקים’ את הריגתו – הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא: וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו(. אם נדייק, הקנאה הגיעה לאחר שלושה מופעים של שנאה ההולכת ומתגברת. השנאה-קנאה היא המולידה את הרצחנות.


כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ

השאלה המתבקשת היא: מה מביא לכך שהורים יאהבו את אחד מילדיהם יותר מן השאר, ואף יפלו אותו בפועל לטובה? ובסיפור שלנו: מה גרם ליעקב לאהוב יותר את יוסף? למרות שהתורה הקדימה תשובה פשוטה לשאלה: וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ. ממשיכים חכמי המדרש ומפתחים אותה בכמה אופנים, שריבויים מעיד על הערך המכונן (וממילא העשיר) של הסיפור הזה.

וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו. ר’ יהודה אמר: שהיה זיו איקונין שלו דומה לו. ר’ נחמיה אמר: שכל הלכות שמסר שם ועבר ליעקב, מסרן לו. (בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשת וישב פרשה פד[ג ד])

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר כָּל בֶּן זֹקֶן חָבִיב לְאָבִיו, שֶׁנֶּאֱמַר [שם ג] וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ. וְכִי בֶּן זְקוּנִים הָיָה יוֹסֵף, וַהֲלֹא בִּנְיָמִין הָיָה בֶּן זְקוּנִים. אֶלָּא עַל יְדֵי שֶׁרָאָה בִּנְבוּאָתוֹ שֶׁהוּא עָתִיד לִמְלֹךְ, לְפִיכָךְ הָיָה אוֹהֵב אוֹתוֹ מִכָּל בָּנָיו. וְקִנְּאוּ אוֹתוֹ קִנְאָה גְדוֹלָה, שֶׁנֶּאֱמַר [שם ד] וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם. (פרקי דרבי אליעזר פרק לח)

וישראל אהב את יוסף. על כי הזכיר למעלה [בפסוק הקודם, שהביא לפניו] את דבתם, שלא היו הולכים ביושר כאביהם. [לכן] אמר [קראה התורה בפסוק שלנו ליעקב] וישראל [ישר – אל]: כי בן זקונים הוא לושהיה חביב [חכם] וזריז כמותו: (פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית פרשת וישב פרק לז ג)

מה ראה יעקב שאהב את יוסף מכל בניו? היה ר’ ישמעאל אומר: לפי שצפה ברוח הקדש שהוא עתיד לכלכלו בסוף ימיו כדאת אמר: ויכלכל יוסף את אביו גו’ (מ”ז י”ב), לכך נאמר כי בן זקונים הוא לו שעתיד לכלכלו בזקנותו. (בראשית רבתי פרשת וישב עמוד 186)

 סיכום ערוך של הטעמים:

  1. דמיון פיזי – זיו איקונין / יופי – זיו איקונין / אופי – חביב (חכם חביב וזריז / נשמתי – ‘זיו איקונין’ – באור המיוחד של יוסף האירה ליעקב פנימיותו שלו.
  2. חשבון פרקטי – צפה שעתיד לכלכלו בעת זקנתו / שעתיד למלוך
  3. מעלה מוסרית – מפני שלא הלך בדרכם הרעה / הלא ישרה (ישראל) של הבנים
  4. יעוד – ראה בו את מי שימשיך לשאת באחריות של בנין עם ישראל. חביב, חכם וזריז / מסר לו את כל ההלכות שקיבל משם ועבר (אברהם ויצחק).

אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף

בנוסף לתשובות ישירות אלו לשאלה, ישנן דרשות רבות של הפסוק: אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף שהמכנה המשותף שלהם הוא פירוט עשיר וגדוש (עד כדי תחושת ‘יותר מידי’…) של הדמיון הגובל בזהות פיזית, נפשית ורוחנית וממילא גם נשמתית ויעודית של יוסף ויעקב. הנה דוגמא אחת מני רבים:

א”ר שמואל בר נחמן אלה תולדות יעקב יוסף לא היה צריך קרא למימר כן אלא אלה תולדות יעקב ראובן, אלא מה ת”ל יוסף אלא שכל מה שאירע לזה אירע לזה, מה זה נולד מהול אף זה נולד מהול, מה זה אמו עקרה אף זה אמו עקרה, מה זה אמו ילדה שנים אף זה אמו ילדה שנים, מה זה בכור אף זה בכור, מה זה נתקשה אמו בלידה אף זה נתקשה אמו בשעת לידה, מה זה אחיו שונא אותו אף זה אחיו שונאים אותו, מה זה אחיו בקש להרגו אף זה בקשו אחיו להרגו, מה זה רועה אף זה רועה, זה נשטם וזה נשטם, זה נגנב שתי פעמים וזה נגנב שתי פעמים, זה נתברך בעושר וזה נתברך בעושר, זה יצא לחוצה לארץ וזה יצא לחוצה לארץ, זה נשא אשה מחוצה לארץ וזה נשא אשה מחוצה לארץ, זה הוליד בנים בחוצה לארץ וזה הוליד בנים בחוצה לארץ, זה ליווהו מלאכים וזה ליווהו מלאכים, זה נתגדל ע”י חלום וזה נתגדל ע”י חלום, זה נתברך בית חמיו בשבילו וזה נתברך בית חמיו בשבילו, זה ירד למצרים וזה ירד למצרים, זה כלה את הרעב וזה כלה את הרעב, זה משביע וזה משביע, זה מצוה וזה מצוה, זה מת במצרים וזה מת במצרים, זה נחנט וזה נחנט, זה העלו עצמותיו וזה העלו עצמותיו. (בראשית רבה (וילנא) פרשת וישב פרשה פד)[3]

מה מבקשות הדרשות לעשות? פשוט, לתת טעם לאהבתו היתרה של יעקב, או שמא יש כאן גם ניסיון להצדיקה – להצדיקו? אמנם, האם יש טעם או תכלית לאהבה? הרי האהבה האמיתית היא לעולם אהבת חינם?! היא אינה ‘מפני’ והא אינה ‘לשם’. מבחינה זו, ‘זיו איקונין’ הוא הביטוי הכי קרוב בעיני לאהבת חינם. יעקב מזהה ביוסף נשמה תאומה וכפוי להזדהות איתו לחלוטין. גם יוסף בשעתו הקשה ביותר רואה את ‘זיו איקונין’ של יעקב… כל שאר ה’דומויות’ הן נגזרת של תאומיות נשמתית זו.


מה יעשה האב ולא יקנא?

ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מֵילַת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו – נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים.

חז”ל אומרים מפורשות את מה שהתורה ‘הצניעה’. יעקב באהבתו היתרה ליוסף ובהבעתה החיצונית הַמָפְלָה, הוא האשם בקנאת האחים ביוסף ובכל הרע שנמשך ממנה ליעקב ובניו – גלות מצרים.

האם ההורים עוורים לקנאה שזה מעורר ולהשלכותיה הקשות? האם אפשר למנוע את מדרג האהבה של הורים לילדים? האם אפשר להסתיר זאת? האם יש משמעות לכך שהחכמים אינם תובעים מההורים לא לאהוב ילד אחד ‘יותר’, אלא ‘לא לשנות’, לא להביע זאת בפועל. אמנם קשה להאמין שאפשר להסתיר את האהבה היתרה לאורך זמן בתוך האינטנסיביות של החיים המשפחתיים. וכמו כן, האם זה בכלל משנה, הרי אחים קנאו ומקנאים זה בזה גם כשההורים אוהבים את כולם בשווה. אשמת ההורים נחלשת גם בשל שכיחותה של הקנאה גם בין שאינם אחים. גם כאן מיטיב קהלת לבטא זאת: וְרָאִיתִי אֲנִי אֶת כָּל עָמָל וְאֵת כָּל כִּשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה כִּי הִיא קִנְאַת אִישׁ מֵרֵעֵהוּ גַּם זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ: (קהלת ד ד). כיוון שהקנאה כה אופיינית לאדם, לא רחוק בעיני לדבר על ‘קנאת חינם’ במקביל ל’שנאת חינם’ ו’אהבת חינם’, כלומר קנאה שאינה תלויה בדבר. קנאה שהינה, כמו אהבת חינם ושנאת חינם, תגובה עצמית לעצם קיומו של הזולת.

בסיפור יוסף ואחיו ובדרשות עליו, שב ומופיע המתח הלא פתור בין סיפור של השגחה לעומת סיפור של השתנות[4], בין חופש להכרח, בין הנהגת המשפט המגיבה וגומלת להנהגת היחוד, היוזמת ומובילה. כמו בענינים חשובים נוספים, גם כאן, למרות ששליטתנו על תוצאות התנהלותנו (לטוב ולמוטב), חלקית מאוד, אינינו פטורים מלעשות כמיטב הבנתנו ויכולתנו. גם באשר לקנאה, שבה ומתחדדת החלקיות של תודעתנו והמוגבלות של שליטתנו, ניצב החיוב הבלתי מתפשר לעשות כמיטב הבנתנו ויכולתנו, וד’ הטוב בעיניו יעשה… לפיכך, לא רק הורים ביחס לילדיהם, אלא כל אדם, נקרא לא להעיר ולעורר את הקנאה, ולנסות להשתחרר ממנה גם כשתחפץ בענווה אך לא פחות כך בעוז.


גַּם אַהֲבָתָם גַּם שִׂנְאָתָם גַּם קִנְאָתָם

בסיפור שלנו, במקרא בכלל ובחז”ל הקנאה והשנאה הולכות יד ביד. גם האהבה והקנאה הולכות ביחד. בכך נוצר משולש עוצמתי עד מאוד: אהבה – שנאה – קנאה, הבא לידי ביטוי נוקב בפסוק: גַּם אַהֲבָתָם גַּם שִׂנְאָתָם גַּם קִנְאָתָם כְּבָר אָבָדָה וְחֵלֶק אֵין לָהֶם עוֹד לְעוֹלָם בְּכֹל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ: (קהלת ט ו)

מה היחס בין אהבה, שנאה וקנאה? האם אפשר לדבר על סיבה ומסובב? או שמא אלה מלים נרדפות? הדרשה הבאה עוסקת במשולש ‘קטלני’ זה:

כי עזה כמות אהבה, עזה אהבה כמות שהקב”ה אוהב אתכם הה”ד (מלאכי א’) אהבתי אתכם אמר ה’ וגו’, קשה כשאול קנאה, בשעה שמקנאים אותו בעבודת כוכבים שלהם שנא’ (דברים ל”ב) יקניאוהו בזרים,

ד”א כי עזה כמות אהבה, אהבה שאהב יצחק את עשו הה”ד (בראשית כ”ה) ויאהב יצחק את עשו, קשה כשאול קנאה, שקנא עשו ליעקב, שנא’ (בראשית כ”ז) וישטום עשו את יעקב,

ד”א כי עזה כמות אהבה, אהבה שאהב יעקב ליוסף שנא’ (בראשית ל”ז) וישראל אהב את יוסף מכל בניו, קשה כשאול קנאה, שקנאו בו אחיו שנא’ (בראשית ל”ז) ויקנאו בו אחיו,

ד”א כי עזה כמות אהבה, אהבה שאהב יהונתן לדוד שנאמר (שמואל א’ י”ח) ויאהבהו יהונתן כנפשו, קשה כשאול קנאה, קנאה שקנא שאול לדוד שנאמר (שמואל א’ י”ח) ויהי שאול עוין את דוד,

ד”א כי עזה כמות אהבה, אהבה שאוהב האיש לאשתו שנא’ (קהלת ט’) ראה חיים עם אשה אשר אהבת, קשה כשאול קנאה, קנאה שמקנא לה ואומר לה אל תדברי עם איש פלוני והלכה ודברה עמו, מיד (במדבר ה’) ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו

ד”א כי עזה כמות אהבה, אהבה שאהבו דורו של שמד להקב”ה שנא’ (תהלים מ”ד) כי עליך הורגנו כל היום, קשה כשאול קנאה, שעתיד הקדוש ברוך הוא לקנא לציון קנאה גדולה, הה”ד (זכריה ח’) כה אמר ה’ קנאתי לציון קנאה גדולה (שיר השירים רבה (וילנא) פרשה ח ד)

הבה נסכם:

יצחק אוהב את עשו – עשו מקנא (שוטם) ביעקב על שגזל ממנו את ברכת אביו.

יעקב אוהב את רחל – רחל מקנאת בלאה הוולדנית העלולה לגזול ממנה את אהבת יעקב.

יהונתן אוהב את דוד – שאול מקנא (עויין) בדוד על שגזל ממנו את אהבת בנו

יעקב אוהב את יוסף – האחים (שונאים) מקנאים ביוסף על שגזל מהם את אהבה אביהם.

אדם אוהב את אשתו – הוא מקנא לה – חושש שאהבתה תיגזל ממנו על ידי אחר. כשהיא מתייחדת עם אחר – הוא מקנא לה על שבגדה בו, גזלה את אהבתה אליו ונתנה אותה לאחר.

הקב”ה אוהב את ישראל – הוא מקנא להם (ו’פוגע’ בהם), כי הם בוגדים בו (גוזלים ממנו את אהבתם)

עם ישראל אוהב את הקב”ה – הגויים מקנאים בו ומנסים לשמדם. ישראל מוסרים נפשם על אהבת הקב”ה – הקב”ה מקנא לישראל ופוגע בגויים.


 ומה תעשה אהבה בצד קנאה?

במקבילה מדרשית (כנראה, מאוחרת יותר)[5] חוזרת ומופיעה בסיומו של כל סיפור קנאה, השאלה: ‘ומה תעשה אהבה בצד קנאה’. השאלה המתפקדת בדרשה כפזמון חוזר המעניק לה איכות ספרותית ריטואלית. השאלה גם משווה לדרשה, אופי של ‘כתב חידה’, שהחידה הראשונה בו היא: מה פירוש השאלה: ומה תעשה אהבה בצד קנאה?

סיפורים שונים, קנאות שונות. אותה שאלה. הסיפורים אמנם שונים אבל יש מכנה משותף לכולם. המשולש – אהבה שנאה (המלים שנאה וקנאה, משמשות בפסוקים ובמדרש, לחילופין, כלומר הן מלים נרדפות [גם אם לא זהות לגמרי]). בנוסף על כך אפשר להוסיף את המילים ‘בגידה’ ו’גזלה’ כמילות מפתח. המזכירות לנו לא בכדי את פתיחת הוידוי: ‘אשמנו – בגדנו- גזלנו’. בכל הסיפורים, האשמה היא הבגידה באמון והגזלה  של האהבה!

הקנאה (והשנאה המלבה אותה או המתלבה על ידה) היא תולדה הכרחית של האהבה. ועל דרך החידוד: ‘אלה תולדות האהבה – שנאה וקנאה’. הקנאה היא תגובה על הבגידה באמונה שהיא נשמת האהבה. היא תחושת החרון על העוול שנגרם לי בכך שגזלו (או שאוטוטו גוזלים) ממני את האהבה שלי (או זו שמגיעה לי ואני כל כך רוצה לזכות בה). עזה כמוות אהבה – כל אהבה היא עזה ובהכרח היא מולידה קנאה במוקדם או במאוחר. קנאת האוהבים, קנאה של צד שלישי, קנאה ב’ או קנאה ל’[6]. האהבה היא טוטלית והיא ענין של חיים ומוות, לכן היא אינה יכולה להיות סובלנית לכל מה שמאיים עליה. הקנאה היא תולדת האהבה אך משהיא מופיעה, היא מאפילה עליה בעוצמתה ובעצם ממיתה אותה. אפשר שהשאלה שבדרשה: ומה תעשה אהבה בצד קנאה?, היא רטורית. אכן אין לאהבה מה לעשות לצד הקנאה. יתר על כן, כשמופיעה הקנאה חדלה האהבה להתקיים ומה שגרוע יותר היא מותמרת בשנאה גדולה ואיומה. כמו שרק אהבה יכולה לחולל. למשל כמו בסיפור של אמנון ותמר – וַיִּשְׂנָאֶהָ אַמְנוֹן שִׂנְאָה גְּדוֹלָה מְאֹד כִּי גְדוֹלָה הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר שְׂנֵאָהּ מֵאַהֲבָה אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ וַיֹּאמֶר לָהּ אַמְנוֹן קוּמִי לֵכִי: (שמואל ב יג טו)


עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה

עזה כמוות אהבה, כלומר, כמו שהמוות כפוי עלינו, כך גם האהבה. בעל כרחך אתה חי, בעל כרחך אתה מת, ובעל כרחך אתה אוהב. האהבה היא הכרח, כמו החיים והמוות. זהו הדמיון של האהבה למוות. היא עזה כמו שרק המוות יודע להיות…

קשה כשאול קנאה, כלומר, כשם שהמוות מביא אל השאול, כך האהבה מביאה אל הקנאה. אלא שהמוות הוא ארוע חד פעמי והשאול הוא מקום היסורים הנצחיים של הנשמה. הקנאה אמנם אינה עזה כאהבה, אבל היא קשה ממנה. האהבה העזה ניצתת וכבה, אך הקנאה הקשה יוקדת לנצח כאש השאול.

אפשר להוסיף עוד ולדרוש שהאהבה משולה למוות  כי באהבה נפשו של אדם נוטשת את גופו ומשתכנת בגוף אהובתו כדי לשמש אותה והוא נשאר ריק… האיום על האהבה, הוא איפה האיום עליו על נפשו שהתעברה בנפש אהובתו, על עצמיותו השוכנת בגוף אהובתו… ואם כך אהבה שנאה קנאה הם ענין אחד.

אם האהבה נכפת עלינו הר כגיגית והיא מולידה בהכרח את השנאה והקנאה, הרי זו שרשרת של הכרח או אף גורל. זו אינה דרמה מוסרית או משפטית, אלא טרגדיה שסופה המר הוא בלתי נמנע. אם כך, האם יש מקום לדבר על אשמה, או ‘רק’ על בושה ותחושה רעה… והשאלה הקשה יותר: האם נוותר על האהבה, כדי להנצל משאול הקנאה?

יתר על כן, בזוהר נטענת טענה מטלטלת[7]:

קָשָׁה כִּשְׁאוֹל קִנְאָה, כָּל מַאן דְּרָחִים, וְלָא קָשִׁיר עִמֵּיהּ קִנְאָה, לָאו רְחִימוּתֵיהּ רְחִימוּתָא. כֵּיוָן דְּקַנֵּי, הָא רְחִימוּתָא אִשְׁתְּלִים. (זוהר חלק א דף רמה/א)

תרגום: קשה כשאול קנאה. כל מי שאוהב ואין בו קנאה, אין אהבתו אהבה. רק מִשְיִתְקָנֵא נשלמת האהבה.

אתמהא!


וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָה

אמנם אומרים יש אהבה עליונה בעולם. אהבה בה מסתפק האוהב בקיומה של אהובתו ואינו זקוק ליותר מזה, שתהיה לצידו ואיתו, שתשיב לו אהבה וכיו”ב. די לו באהבה ובגעגוע גם ללא מפגש… וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָה. (בראשית כט כ). זו אהבת יעקב לרחל על פי פירושו יוצא הדופן (ביחס לכל המפרשים שלפניו ואחריו) של המלבי”ם:

שאהבתו את רחל לא היה אהבת החשק, שהחושק יום לשנה יחשב לו, כי אהב אותה מצד כשרון מעשיה, לא מצד החשק עד שהשנים היו בעיניו כימים. וע”ז אמר באהבתו אותה, כי אהבת החשק הוא אהבת עצמו, לא אהבת הדבר, אבל אהבת הטוב אוהב את הדבר הטוב, לא את עצמו, ועל זה אמר באהבתו אותה, שלא היתה אהבה חוזרת [אל עצמו], ועל כן היו בעיניו כימים אחדים

אהבה כזו אינה יכולה להגיע לקנאה ולא לשנאה. אוהב כזה אולי עלול להיות עיוור לאפשרות של הקנאה ולכן הוא אוהב בתמימות וללא חשבון את מי שהוא אוהב (וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַיִּשָּׂא אֶת קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ…) ואינו רואה כלל את הקנאה ההולכת וצומחת בחצר ביתו…


[1] הגמרא בשבת להלן, מדרשים רבים והראב”ע על התורה.

[2] המהר”ל בריש גבורות ד’.

[3] בראשית רבה (וילנא) פרשת וישב פרשה פד ה: מדרש תנחומא (בובר) פרשת וישב ה. ועוד.

[4] טיפולוגיה של אוריאל סימון

[5] (מדרש תנחומא (בובר) פרשת וישב סימן יט)

[6] המדרש אמנם מבחין בינהם אבל לפעמים הן כרוחות זו בזו עד לבלי הכר…

[7] וכך גם מסביר הרמח”ל באריכות במסילת ישרים פרק יט