היסטוריופוביה – מחלה ישראלית, או, ההסטוריה כסיוט
בראשית פרק כח
(י) וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה: (יא) וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא: (יב) וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ: (יג) וְהִנֵּה יְדֹוָד נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי יְדֹוָד אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ: (יד) וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ: (טו) וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ: (טז) וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ יְדֹוָד בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי: (יז) וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם:
מדרש רבה ויקרא פרשה כט פסקה ב
ר’ נחמן פתח: (י) וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם יְדֹוָד וְאַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל כִּי הִנְנִי מוֹשִׁיעֲךָ מֵרָחוֹק וְאֶת זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם וְשָׁב יַעֲקֹב וְשָׁקַט וְשַׁאֲנַן וְאֵין מַחֲרִיד:(יא) כִּי אִתְּךָ אֲנִי נְאֻם יְדֹוָד לְהוֹשִׁיעֶךָ כִּי אֶעֱשֶׂה כָלָה בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֲפִצוֹתִיךָ שָּׁם אַךְ אֹתְךָ לֹא אֶעֱשֶׂה כָלָה וְיִסַּרְתִּיךָ לַמִּשְׁפָּט וְנַקֵּה לֹא אֲנַקֶּךָּ: (ירמיה ל)
מדבר ביעקב, דכתיב: וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ
א
אמר ר’ שמואל בר נחמן: אלו שרי אומות העולם,
(מרגליות – וכי עלת על דעתך שמלאכי שרת היו, והלא לא היו אלא שרי אומות העולם)
דאמר ר’ שמואל בר נחמן: מלמד שהראה הקב”ה ליעקב אבינו שרה של בבל עולה שבעים עווקים (מרגליות – חווקים), ושל מדי נ”ב, ושל יון ק”פ, ושל אדום עולה ולא יודע כמה.
באותה שעה נתיירא יעקב אבינו, אמר, אפשר שאין לזה ירידה?
אמר לו הקב”ה, ואתה אל תירא עבדי יעקב, אפילו הוא עולה ויושב אצלי, משם אני מורידו
הה”ד: אִם תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר וְאִם בֵּין כּוֹכָבִים שִׂים קִנֶּךָ מִשָּׁם אוֹרִידְךָ נְאֻם יְהֹוָה: (עובדיה א ד)
ב
אמר רבי ברכיה ור’ חלבו ור’ שמעון בן יוחאי בשם ר’ מאיר: מלמד שהראה הקב”ה ליעקב,
שרה של בבל עולה ויורד, של מדי עולה ויורד, ושל יון עולה ויורד, ושל אדום עולה ויורד
אמר הקב”ה ליעקב, אף אתה עולה.
באותה שעה נתיירא יעקב אבינו ואמר, שמא ח”ו כשם שלאלו ירידה אף לי כן,
אמר לו הקב”ה, ואתה אל תירא, אם אתה עולה, אין לך ירידה עולמית.
לא האמין ולא עלה. (מרגליות – ואעפ”כ נתירא ולא עלה).
ג
א”ר ברכיה ור’ חלבו בשם רשב”י, ר’ מאיר היה דורש: בְּכָל זֹאת חָטְאוּ עוֹד וְלֹא הֶאֱמִינוּ בְּנִפְלְאוֹתָיו: (תהלים עח לב) זה אבינו יעקב שלא האמין ולא עלה.
אמר לו הקב”ה, אלו האמנת ועלית, עוד (מרגליות – שוב) לא ירדת, ועכשיו שלא האמנת ולא עלית,
עתידין בניך שיהו משתעבדין בד’ מלכיות בעולם הזה, במסים ובארנוניות ובזימיות ובגלגליות.
(מרגליות – עכשיו שלא האמנתה ולא עלית הרי בניך נאחזין באומות ומסתבכין במלכיות, ממלכות למלכות, מבבל למדי וממדי ליוון ומיוון לאדום)
ד
באותה שעה נתיירא יעקב, אמר לפני הקב”ה, רבש”ע, יכול לעולם,
אמר לו: וְאַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל כִּי הִנְנִי מוֹשִׁיעֲךָ מֵרָחוֹק
כמד”א: מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה בָּאוּ אֵלַי מִבָּבֶל: (ישעיה לט ג)
וְאֶת זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם – מגליא ומאספמיא ומחברותיה
וְשָׁב יַעֲקֹב – מבבל, וְשָׁקַט – ממדי, וְשַׁאֲנַן – מיון, וְאֵין מַחֲרִיד – מאדום
כִּי אֶעֱשֶׂה כָלָה בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֲפִצוֹתִיךָ שָּׁם – אומות העולם שהן מכלין את שדותיהן, אעשה כלה,
אַךְ אֹתְךָ לֹא אֶעֱשֶׂה כָלָה – אבל ישראל שאין מכלים שדותיהם, כמה דאת אמר, לא תכלה פאת שדך, לא אעשה כלה,
וְיִסַּרְתִּיךָ לַמִּשְׁפָּט וְנַקֵּה לֹא אֲנַקֶּךָּ – מייסרך ביסורין בעוה”ז, כדי לנקותך מעונותיך לעתיד לבא.
אימתי בחדש השביעי.
הראי”ה
אורות המלחמה
ג. עָזַבְנוּ אֶת הַפּוֹלִיטִיקָה הָעוֹלָמִית מֵאנֶס שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רָצוֹן פְּנִימִי, עַד אֲשֶׁר תָּבוֹא עֵת מְאֻשָּׁרָה, שֶׁיִּהְיֶה אֶפְשָׁר לְנַהֵל מַמְלָכָה בְּלֹא רִשְׁעָה וּבַרְבָּרִיּוּת; זֶהוּ הַזְּמַן שֶׁאָנוּ מְקַוִּים. מוּבָן הַדָּבָר, שֶׁכְּדֵי לְהַגְשִׁימוֹ אָנוּ צְרִיכִים לְהִתְעוֹרֵר בְּכחוֹתֵינוּ כֻּלָּם, לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּכָל הָאֶמְצָעִים שֶׁהַזְּמַן מֵבִיא, הַכּל יַד אֵל בּוֹרֵא כָּל עוֹלָמִים מְנַהֶלֶת. אֲבָל הָאִחוּר הוּא אִחוּר מֻכְרָח, בָּחֲלָה נַפְשֵׁנוּ בַּחֲטָאִים הָאֲיֻמִּים שֶׁל הַנְהָגַת מַמְלָכָה בְּעֵת רָעָה. וְהִנֵּה הִגִּיעַ הַזְּמַן, קָרוֹב מְאד, הָעוֹלָם יִתְבַּסֵּם וְאָנוּ נוּכַל כְּבָר לְהָכִין עַצְמֵנוּ, כִּי לָנוּ כְּבָר אֶפְשָׁר יִהְיֶה לְנַהֵל מַמְלַכְתֵּנוּ עַל יְסוֹדוֹת הַטּוֹב, הַחָכְמָה, הַיּשֶׁר וְהַהֶאָרָה הָאֱלֹהִית הַבְּרוּרָה. “יַעֲקב שָׁלַח לְעֵשָׂו אֶת הַפּוּרְפִירָא”: “יַעֲבָר נָא אֲדנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ” 8, אֵין הַדָּבָר כְּדַאי לְיַעֲקב לַעֲסֹק בַּמַּמְלָכָה, בְּעֵת שֶׁהִיא צְרִיכָה לִהְיוֹת דָּמִים מָלֵאָה, בְּעֵת שֶׁתּוֹבַעַת כִּשְׁרוֹן שֶׁל רִשְׁעָה. אָנוּ קִבַּלְנוּ רַק אֶת הַיְסוֹד כְּפִי הַהֶכְרֵחַ לְיַסֵּד אֻמָּה, וְכֵיוָן שֶׁנִּגְמַל הַגֶּזַע הֻדַּחְנוּ מִמְּלֹךְ, בַּגּוֹיִים נִתְפַּזַּרְנוּ, נִזְרַעְנוּ בְּמַעֲמַקֵּי הָאֲדָמָה, עַד אֲשֶׁר עֵת הַזָּמִיר תַּגִּיע וְקוֹל הַתּוֹר יִשָּׁמַע בְּאַרְצֵנוּ
8 [בראשית לג, יד] בראשית-רבה פרשה עה, ד; דברים-רבה פרשה א אות כ. 9 שיר השירים ב, יב.
ד. לוּלֵא חֵטְא הָעֵגֶל הָיוּ הָאֻמּוֹת יוֹשְׁבוֹת אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל מַשְׁלִימוֹת עִם יִשְׂרָאֵל וּמוֹדוֹת לָהֶם 10, כִּי שֵׁם ד’ הַנִּקְרָא עֲלֵיהֶם הָיָה מְעוֹרֵר בָּהֶן יִרְאַת הָרוֹמְמוּת, וְלֹא הָיְתָה שׁוּם שִׁיטַת מִלְחָמָה נוֹהֶגֶת, וְהַהַשְׁפָּעָה הָיְתָה הוֹלֶכֶת בְּדַרְכֵי שָׁלוֹם כְּבִימוֹת הַמָּשִׁיחַ. רַק הַחֵטְא גָּרַם וְנִתְאַחֵר הַדָּבָר אַלְפֵי שָׁנִים, וְכָל מְסִבּוֹת הָעוֹלָם הִנָּן אֲחוּזוֹת זוֹ בְּזוֹ לְהָבִיא אֶת אוֹר ד’ בָּעוֹלָם, וְחֵטְא הָעֵגֶל יִמָּחֶה לְגַמְרֵי וּמִמֵּילָא כָּל ראֵיהֶם יַכִּירוּם כִּי הֵם זֶרַע בֵּרַךְ ד’, וְהָעוֹלָם יְתֻקַּן בְּארַח שָׁלוֹם וְרִגְשֵׁי אַהֲבָה, וְנעַם ד’ יוּחַשׁ בְּכָל לֵבָב, לְעַנֵּג רוּחַ וּלְעַדֵּן נְשָׁמָה וּלְכָל בָּהֶם תִּחְיֶה נֶפֶשׁ כָּל חָי 11.
10 משפטים רבה פרשה לב אות א: “אילו המתינו ישראל למשה ולא היו עושים אותו מעשה, לא היו עכו”ם ולא מלאך-המות שולט בהם”. וע’ ספר נשמת-שלמה-מרדכי [ביאור לספר חוקר-ומקובל לרמח”ל מר’ אהרון משה ב”ר מרדכי, יוהניסברג ה’תרי”ג] פרק ט אות ה. 11 על-פי ישעיה לח, טז.
אורות ישראל, פרק א ד
עַצְמוּת הַחֵפֶץ שֶׁל הֱיוֹת טוֹב לַכּל, בְּלֹא שׁוּם הַגְבָּלָה בָּעוֹלָם כְּלָל, בֵּין בְּכַמּוּת הַנִּטָּבִים וּבֵין בְּאֵיכוּתוֹ שֶׁל הַטּוֹב, זֶהוּ הַגַּרְעִין הַפְּנִימִי שֶׁל מַהוּת נִשְׁמָתָהּ שֶׁל כְּנֶסֶת- יִשְׂרָאֵל. זאת הִיא יְרֻשָּׁתָהּ וְנַחֲלַת אֲבוֹתֶיהָ. הָרֶגֶשׁ הַטּוֹב הַזֶּה, לְפִי גָּדְלוֹ, הֶקֵּפוֹ וְעָמְקוֹ, כֵּן צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה מְעֻטָּר בְּחָכְמָה גְּדוֹלָה וּבִגְבוּרָה כַּבִּירָה, לְמַעַן דַּעַת אֵיךְ לְהוֹצִיאוֹ אֶל הַפּעַל בְּכָל גְּוָנָיו. וְזֶהוּ סוֹד הִשְׁתּוֹקְקוּת הַגְּאֻלָּה שֶׁבָּאֻמָּה, הַנּוֹתֵן לָהּ כּחַ לִחְיוֹת וּלְהִתְקַיֵּם בְּאפֶן הַמַּפְלִיא אֶת לֵב כָּל חוֹשֵׁב. כְּנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל בְּעמֶק חֶפְצָהּ אֵינֶנָּה מְחֻלֶּקֶת מֵהָאֱלֹהוּת כְּלָל 30, הִיא מַלְבֶּשֶׁת אֶת הָאֱלֹהוּת הַמִּתְגַּלָּה שֶׁבָּעוֹלָם הַכְּלָלִי, וַחֲפֵצָה בַּהֲוָיָתָהּ אֶת הַחֵפֶץ הָאֱלֹהִי שֶׁל טוֹב ד’ לַכּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו 31. זֶה הַטּוֹב הוּא הַסּוֹד שֶׁל הַגְּאֻלָּה, הַמֻּכְרַחַת לָבוֹא, הַטּוֹב מֻכְרָח לְנַצֵּחַ אֶת הַכּל, וְהַחֵפֶץ הֶעָמק וְהַמֻּטְבָּע שֶׁל הַטּוֹב, וְהַשִּׁקּוּק הַפְּנִימִי לוֹ בְּעֶצֶם תּוֹכִיּוּת נִשְׁמַת הָאֻמָּה, הַמִּתְבַּלֵּט בִּתְפִלַּת הָאֻמָּה הַפְּנִימִית, מַסְמִיךְ לָהּ אֶת הַגְּאֻלָּה. “וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי, זֶה שֶׁסָּמַךְ גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה” 32.
30 ע’ זהר משפטים קכו. [“כנסת ישראל לא מתפרשא מקב”ה”], ויקרא ז: [“ישראל אחידן ביה והוא אחיד בהו”]. 31 תהלים קמה, ט. 32 מלכים-ב כ, ג. ברכות י:
אורות התשובה, פרק ה ו2
התשובה קדמה לעולם, ולפיכך היא יסוד העולם. שלמותם של החיים היא דוקא עם המשך התגלותם על פי טבעם העצמי. וכיון שהטבע מצד עצמו אינו בעל הסתכלות והבחנה, הרי החטא מוכרח הוא מצד זה, “ואין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. וביטול עצם טבעיותם של החיים, כדי שיהיה האדם בלתי-חוטא, זהו עצמו החטא היותר גדול, “וכפר עליו מאשר חטא על הנפש. על כן התשובה מתקנת את הקלקול ומחזירה את העולם ואת החיים למקורו דוקא בגילוי יסוד עצמיותם העליון, עולם החירות, ועל שם כך מכנים שם ד’ אלהים חיים.
השאר תגובה