הכרח וחופש, עבדות וחירות, התמכרות ודרור (מילון קצר לקראת פסח א – הכרח וחופש הכרח – המציאות הטבעית והמלאכותית האובייקטיבית, ישותה, נתוניה וחוקיה. חיים על פי החוקיות והחוקים, הינם חיים רציונליים, אך עדיין חסרי ‘שאר רוח’. חופש – יסודו, המודעות להכרחים וההכרעה לא להשלים עמם לגמרי אלא לתמרן במסגרתם ואף לפעול בניגוד לנתונים מסוימים הכלולים בהם, במידת האפשר (גם אם יש לכך מחיר). בחירה חופשית – הכח לחרוג מהמהלך הטבעי, הנתון, הספונטני, המובן מאליו, ה’הכרחי’ ולבחור ב’לא טבעי’. הרצון והיכולת ‘לשחות נגד הזרם’. הבחירה החופשית אינה משלימה עם המצוי, והיא משובחת כשהיא בוחרת ברצוי. בחירה חופשית מתקדמת – הבחירה בין אפשרויות שאינן הכרחיות ואף ראויות ו’טובות’. היא גדלה ככל שהרוח מתפתח ומתעדן והיא מאתגרת יותר ככל שמנעד האפשרויות הראויות מתרחב. בחירה חופשית רדיקלית – יצירה של אפשרות חדש ולא רק העדפה של אפשרות נתונה על פני ‘חברותיה’ נקודה למחשבה: האין הבחירה ה’חופשית’ כפויה עלינו גם מהותית וגם תרבותית וגם פסיכולוגית? האם אין זה נוטל ממנה את העוקץ? האם אין זה הופך את הבחירה החופשית לתודעה כוזבת, להונאה עצמית ואשליה? ב – עבדות וחירות עבדות – הסתגלות והשתעבדות למה שנתפס כהכרח, כנתון ניצח. ודוק – למה שלמעשה אינו נתון ניצח באמת אלא מצב העניינים בפועל שיש לו הקשר וסיבות. כיוון שכך, ניתן לשנותו – לצאת ממנו, להשתחרר מעולו ולהיגמל מהתלות בו. העבדות הקשה, היא זו שאינה דווקא כפויה ולאו דווקא נחווית ככזו. ההכרח לא יגונה (גם אם לא ישובח), אך המשעבד, מגונה וכך גם הבוחר בעבדות. חירות – המצב בו איני משועבד ל’אחר’ אלא נאמן לעצמי ועדיף מתוך בחירה חופשית. הנאמנות לעצמי – אינה חירות אלא עבדות אם העצמי הינו נתון ניצח או נתפס על ידי כנתון ניצח העומד להכרה וציות בלבד. הנאמנות ל’אחר’ (אלוקים, אידיאל, דת, אידיאולוגיה וכיו”ב) – אינה עבדות אלא חירות אם ה’אחר’ אינו קבוע אלא דינמי ועדיף ‘סודי’ ואף אינסופי, או אז היא איננה מקבעת אלא פותחת ומפתחת. וכדברי המשורר: ‘עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם – עֶבֶד אֲדֹנָי הוּא לְבַד חָפְשִׁי: עַל כֵּן בְבַקֵּשׁ כָּל-אֱנוֹשׁ חֶלְקוֹ “חֶלְקִי אֲדֹנָי!” אָמְרָה נַפְשִׁי’ (ריה”ל). עיקר העבדות – היא אם כך הקיבעוֹן והסטטיות ועיקר החירות היא ה’פיתחוֹן’ והדינמיקה שמתוך הזיקה לסוד ולאינסופיות של ההויה והעצמי. ההשתלמות, התשובה, ההליכה מחיל לחיל שמתוך חשיבה ובחירה מתמידות. העבדות היא המצב האנושי הטבעי ההתחלתי אך גם כל מצב פוזיטיבי סטטי. החירות אינה מצב אלא תנועה מתמדת של יציאה לחירות. זוהי החירות השלילית, החירות מ’. השלילה תמיד גם מחייבת ממילא, לפחות מבחינה עקרונית, והחיים הם המחייבים ישירות ובפועל. תיכף לחיוב באה שלילה חדשה. החירות החיובית, החירות ל’, היא תמיד אתנחתא בהמשך מסע החירות. ‘כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי’ והאמונה של אתמול היא העבודה זרה של היום… החירות היא הנאמנות לעצמיות האלוהית האינסופית, אך גם להתגלות שלה במציאות ובחיים. הדרך אליה היא ה’תשובה’ – ההשתלמות המתמדת של ‘כל האדם’ המקבלת את חיותה ואורה, את השראתה והוראתה, מן התבונה ומן ההתגלות, מדרך הארץ ומהתורה, מהתורה ומהחכמה, מהחכמה ומהאמנות וכל זאת במרחב דיאלקטי דיאלוגי ובקורתי ער ותוסס. ג – התמכרות ודרור בחרתי להשתמש במילה זו כמבטאת מצב שבו האדם מודע לכך שהוא חי בעולם שיש בו הכרח טבעי פיזי ומלאכותי תרבותי ונפשי, חי בהתאם להם באותה מידה שאין אפשרות אחרת, אך גם במידה שהוא מזהה את החוקים כחוקי חיים המאפשרים ומקדמים את החיים האנושיים הטובים שלו ושל החברה. הוא פועל למקסם את החירות והחופש והיצירתיות שלו, על ידי מיצוי האפשרויות של מסגרת זו, הגמשתה, או אף על ידי פריצתה במידת האפשר. אמר רבה בר רב הונא, הכא בצפור דרור עסקינן לפי שאינה מקבלת מרות. תנא דבי רבי ישמעאל, למה נקראת צפור דרור, שדרה בבית כבשדה. (שבת דף קו ע”א)[2]. הדרוריות היא היכולת לדעת לחיות חיים עוצמתיים ומשמעותיים גם כשאינינו נמצאים באזור הנוחות שלנו – ‘בבית כמו בשדה’ (ואולי לנו כבני אדם, ‘בשדה כמו בבית’…). האפשרות הזו מתחדשת בהבנה שהחיים המלאים, כוללים מרחבים, מצבים ותנועות שונים ואף הפוכים. פנים וחוץ, יום ולילה, ערות שינה, בשבתך בביתך ובלכתך בדרך. זו אינה תקלה מצערת, אלא זהו אופים המיוחד ותהילתם של חיי האדם. האדם ‘מהלך’ ואינו ‘עומד’ ובוודאי לא ‘יושב’. הדרור הוא החירות הגמורה – ‘בהיות האדם כ”כ בן חורין עד שיוכל בחירותו [החופשית] המוחלטת גם כן לשעבד עצמו במקום הראוי, ולהיות עבד במקום שהעבדות היא החירות האמיתית. ‘אל תירא עבדי יעקב’ (ישעיה מד ב; ירמיה מו כח) [יעקב, אל תירא להיות עבד, כשזה נכון ופורה]’. (ראי”ה קוק, הגדה של פסח, מגיד) הדרור הוא ‘החירות המעולה – בהיות עליו אותה העטרה של העבדות הרוממה, עבדותו של מלך הכבוד, שהיא החירות הגמורה. על כן הצורה השלמה של החירות באה בהיותה נכרכת עם העבדות, שאז ימצא האדם בנפשו השלטון הגמור הראוי לבן חורין באמת, המושל ג”כ על הגדול שבכוחות שהוא כח החירות עצמו’. (ראי”ה קוק, הגדה של פסח, כורך) הדרור הוא שיאה של החירות, שבהחלצות גם מ’אובססית החירות והחופש’ והיכולת להכיל בשמחה ואף ליזום זיקות של עבדות וכורח, מתוך אינטואיציה, תבונה ורגישות. היכולת ל’נצח’ על החירות מנקודת העל המלכותית של האישיות הצלולה. זה כולל גם את הבחירה בעבדות, במקום שהיא נכונה ופורייה, גם אם היא אינה קלה ואף כואבת (ה’מרור’ הוא ה’תירגול’ המכין ל’הארה’ זו)[3] נספח א’ – האם חופש ‘רדיקלי’ (החופש לברוא ‘יש מאין’, ליצור ‘אפשרות חדשה’) אפשרי? אין ספק שיש לאדם פנטזיה כזו, אבל האם זה אפשרי? האם הוא יכול? אמנם האדם כ’יש’, מודר מ’בריאת יש מאין’ ומוגבל ל’יצירת יש מיש’, אך אולי באשר הוא נברא בצלם אלוקים, הוא מסוגל לחדש ביצירתו? אכן כך משמע מדברי חכמים וחידותם: ‘אי בעו צדיקי ברו עלמא’ (לו רצו הצדיקים היו בוראים עולם) (סנהדרין דף סה/ב) ‘עתידים הצדיקים באותו זמן לברוא עולמות ולהחיות מתים (זהר ח”א מדרש הנעלם קלה/א)[4] במרחב האסתטי לכל הפחות, ה’יפה’ נתפס לעתים רבות כחדש ומפתיע ואף חד פעמי. דומה ש’החידוש’ המפתיע והמפעים הוא תולדת המגע עם ה’נשגב’ ופרי ההשראה. גם בחידושיים פילוסופיים, אתיים ופוליטיים וגם בחידושים מדעיים וטכנולוגיים יש לעתים ‘יופי נשגב’, ‘איכות של חידוש ‘יש מאין’, כלומר חידוש מפתיע מפעים דרמטי ומשנה חיים. אמנם ניתן לטעון שכל יצירה חדשה היא ‘בסה”כ’ בחירה באפשרות לטנטית שהתגלתה ליוצר וכוננה את ה’חידוש’ לכאורה, אך האם זה נוטל בהכרח את העוקץ ממה שאנו חווים כיוצרים או כ’משתמשים’ בהתפעמות העמוקה מ’חידוש’? נקודה למחשבה: דומה שההשראה המניבה את החדש היפה והנשגב הינה מצב פסיבי ורצפטיבי ולא של בחירה חופשית ויצירה אקטיבית. נספח ב’ – האם אפשר לצאת לחירות? הלא ‘אין אסיר מתיר עצמו מבית האסורים’? איך עושים זאת? איך יוצאים מעבדות, משתחררים משעבוד, נגמלים מהתמכרות ומכוננים חיים של חירות חופש ודרור? בלע מרור לא יצא (לחירות) – התנאי ההכרחי ליציאה לחירות היא המודעות לעבדות גם כשהיא סמויה, מעודנת ומתוחכמת. היטיב להנהיר זאת רבי מרדכי יוסף בסגנון ובחדות האופיינית לו: ‘כי במצרים היה עיקר השעבוד, שאין עבד היה יכול [כלומר: אינו רוצה ואף אינו מעלה על דעתו כלל…] לברוח ממצרים, לפי שהייתה משופעת בחמדות עולם הזה, כמו שנאמר, ‘כגן ה’ כארץ מצרים’, והיה נוח לו להיות עבד במצרים מלהיות שר בארץ אחרת’. (מי השילוח פרשת בא). בנו רבי יעקב ליינר החרה החזיק בעקבותיו: ‘בגמרא (סוטה יא:) ‘רבי אליעזר אומר בפה רך’, היינו בדברים טובים, להטעותם שלא יעלה על דעתם ולבם שהם עבדים, שירחש לבם צעקה ותפלה להשי”ת. ואחר כך הרגילום מעט מעט, בעבדות, עד שלא הרגישו כלל מרירותם ועבדותם, ו’בלעו המרירות’ ולא הרגישו בה. ולזה היא ההלכה, ‘בלע מרור, לא יצא’, שאדרבא, זהו עיקר המרירות [של העבדות, היא], שאין האדם מרגיש צערו, ואין לו שום התעוררות לתפלה, שהמרירות נבלע ונעלם ממנו‘. (בית יעקב ספר הזמנים). ‘כי עיקר הגלות היה, שהיה נדמה בעיניהם ישיבת מצרים למקום מעונג בתפנוקי מלכים, כי היה הארץ כגן ד’, שהיה במצרים כל כך תשוקות וחמדות, עד שנח לבם. לכן מצרים נקראה ‘בית עבדים’, שאין עבד יכול [וגם לא רוצה] לברוח ממצרים, שהיה נוח לו להיות שם עבד, מלהיות שר בארץ אחרת. וזה הוא קושי השעבוד, כשאינו יודע ומרגיש כלל מהשעבוד והגלות, לכן הרגילם פרעה בעבדות, מתחילה בפה רך, ואחר כך בפריכה, ולא עלה על דעתם כלל להתפלל להשי”ת להוציאם מהגלות’. (בית יעקב על התורה שמות כ) אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה – על מנת לחוות את המרירות של העבדות שתביא ליציאה לחירות יש להקדים חינוך לפתיחות ומפולשות. רגישות ותשומת לב, הקשבה והתבוננות. מודעות עצמית וסביבתית ביקורתיות מתמדת. חשיבה רעננה. חשבון נפש יומיומי. איתגור של הנחות יסוד. ומידי פעם פרצי ‘טירוף’ ו’שטות’ יזומים ו’השתגעות’ מתודית. בעברית קוראים לזה ‘דרך ארץ’ ו’תלמוד תורה’! ו’גדול תלמוד המביא לידי מעשה’, ואין מעשה, אלא מעשה היציאה לחירות ואין יציאה ללא תודעת חסרון והרגשת מרירות. חינוך כזה יטפח ויפתח יחידים ואף קבוצת איכות מנהיגותית שיהיו מודעים לכך שאופק ההתעלות הכללית ותהום העצמיות האישית הם אינסופיים ושיוכלו לא להשתעבד וישכילו אף להשתחרר ולשחרר. מחלליה מות יומת ?! – השבת היא זכר ליציאת מצרים (חירות) וזיכרון למעשה בראשית (חופש רדיקלי. בריאה וחידוש). שביתת השבתו היא ההיפך מעבודת הפרך לסוגיה. השבת היא החירות שבאי העשייה המאפשרת את ה’היות’. השבת מסכלת את עצת החכם הרשע, ‘תכבד העבודה על האנשים יעשו בה ואל ישעו בדברי ‘שקר’. השביתה והשמיטה, ההרפיה וההתכנסות, השתיקה והדממה, הנשימה העמוקה והנשמה היתרה של השבת, יש בהם שחרור גם מן מהאידאל של החירות ומימושו הפעיל והיצירתי ולעתים האובססיבי. הנחת הרווח הזו היא עשויה ליצור חלל פנוי שבו יפרוץ האדם אל מעבר לגבולותיו ומגבלותיו ואף יברא בריאה חדשה. לכן כה חשוב לקדש את השבת, לכן ‘מחלליה’ – המתעקשים לעשות מלאכה בשבת, ממיתים בכך את האפשרות שלהם לחיות ולהיות הם עצמם. כך נראה לי לדרוש את העונש החמור והמזעזע למחלל שבת. ביד חזקה ובזרוע נטויה – אחר כל הדברים האלה, יש וההתגלות והגאולה אינם תלויים בעבודת האדם. בכוחם של אירועים דרמטיים, היסטוריים או ביוגרפים, חיוביים או שליליים, בונים או מחריבים, לעורר את האדם מתרדמתו הדוגמטית, ‘ביד חזקה ובזרוע נטויה’ של ‘מלך ממית ומחיה ומצמיח ישועה’. אסון טבע או אסון היסטורי (מלחמה וכיו”ב), או אסון אישי, נוראים עלולים להחריב עולם ישן עד היסוד על מנת לבנות (כך יש לקוות) עולם חדש על תילי ועיי חורבותיו. אסור לאדם ליזום ‘דרמות’ (בוודאי שליליות אך גם ‘חיוביות’) כאלה, מפני שקל להרוס וקשה לבנות וגם כשמצליחים לבנות לא תמיד הבניין החדש מצדיק את המחיר. בתי הקברות ומגרשי הגרוטאות של ההיסטוריה האנושית והביוגרפיה האישית גדושים עדויות לכך. אף על פי שאנחנו מעדיפים ‘תשובה הדרגתית’ ולא ‘תשובה פתאומית’, ‘תשובה מאהבה’ או מיראה אך לא מייסורים, לעתים זו האופציה היחידה של יציאה לחירות שנותרה ואז היא מתממשת בדרך הטבע או הנס. האם מגפת הקורונה היא דוגמא, או לפחות ‘דוגמית’ לאפשרות הזו? התשובה ברורה ומנהירה את כל האופציה הזו. האירוע אינו תלוי בנו מה נפיק ממנו תלוי במידה רבה בנו. כבר עברו על האדם טראומות נוראות ולא תמיד הוא השכיל להוציא מתוק מעז אך מותר ורצוי לקוות שהפעם הוא יצליח לעשות זאת. אסיים במה שפתחתי – בבסיס כל האפשרויות של היציאה לחירות נמצאת הערנות המתמדת פנימה והחוצה, החשיבה הביקורתית ולא פחות מכך הקשבה לקול הלב, ובקורת הביקורת, ובקורת ההקשבה ותפילה וכמיהה… רק שילובן של כל הדעות השונות ואף הסותרות הללו, בשיח דיאלוגי בוגר ינטרל את סכנת הניהיליזם מחד ואת סכנת האלימות מאידך. אַל תִּפְרוֹשׁ מִן הַצִּבּוּר, וְאַל תַּאֲמֵן בְּעַצְמָךְ עַד יוֹם מוֹתָךְ (מסכת אבות פרק ב משנה ד). אל לנו לחשוב שכבר השלמנו את החזון האנושי, לכן אין לפרוש מהזיקה והמחויבות לציבור והתרומה למהלך הכללי. אל לנו לחשוב שגילינו ומיצינו עד תום את המהות העצמית שלנו. איך וכיצד בדיוק זה יתרחש, לא נדע עד שנעשה זאת ונשכיל להפיק לקחים מהכישלונות שבהתחלה שהרי ‘אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן’. נספח ג’ – האם היציאה לחירות והעצמת הבחירה החופשית והיצירה החופשית הן תנועה של התפתחות ושכלול אל האמיתי, הראוי, היפה? או רק שינוי במערכי הכח וההגמוניה ותו לא. בבסיס שאלה זו והתשובה לה עומדת שאלת השאלות – האם יש אמת וטוב שהם מהותיים לאדם ומימושם הוא הרצוי והראוי? אין לי תשובה מלומדת, שיטתית ומבוססת. והאמת שזה לא מטריד אותי. אני יודע, כלומר ‘רואה’ שכן! וזה די והותר עבורי. כל אדם נוטל חלק במהות האנושית הכללית המייחדת את האדם משאר היצורים בבריאה. מהי בדיוק, נדע רק ב’סוף הדרך’, אבל מקדמת דנא כולנו יודעים את הכיוון הכללי של חיים אנושיים ראויים לשמם, טובים ומוצלחים. על הכיוון הכללי של בקשת אמת טוב ויושר וכיו”ב אין מחלוקת. כמו כן, ברור לי שלכל אדם יש מהות עצמית ייחודית ובלתי נכפלת שהוא הולך ומכיר ומפרש ומעצב ומשכלל במהלך ההיסטוריה והביוגרפיה. זו אינה מהות עצמית סגורה וקבועה, אך גם לא ‘טבולה ראסה’, מן פוטנציאליות ‘טהורה’ חסרת כל תוכן ומגמה. זהו אופי ייחודי שניתן לבטא בפנים רבות, פוטנציאל שאפשר לממש באופנים רבים. הסתכלו סביבכם, היש טעם להכחיש את ייחודם המובהק של בני האדם?! סכנת ההתעלמות של האדם מאנושיותו הבסיסית ומעצמיותו האישית, רבצה תמיד לפתחו. בעידן הפרה-מודרני עיקר האתגר של האדם היה להשתחרר מעול התכלית הכללית שהייתה בדרך כלל כפויה וכופה ולממש את אישיותו שלו. המהפכה המודרנית אפשרה זאת והעידן המודרני קידם זאת. דווקא ההצלחה של הפרויקט המודרני הציבה בפנינו אתגר חדש – ישוב המתח שבין המימוש העצמי האישי למחויבות לתכלית הכללית, שנחווה פעמים רבות כניגוד וסתירה בינאריים. ההכרעה בעידן המודרני נעה בין קוטב האידאולוגיות הגדולות והטוטליות לבין האינדיבידואליזם הרדיקלי. לאחר מלחמת העולם השניה, בה איכזבו כל הפילוסופיות וקרסו כל האידיאולוגית, התייצבה המטולטלת בקוטב האינדיוידאוליסטי והתחפרה בו. הפילוסוף הקנדי צ’רלס טיילור, רואה בכך את פשר ‘מועקת המודרנה’ ואת אחת הצרות הצרורות של האדם המודרני. יחד עם זאת, הוא אינו מייעץ לשוב לעידן הפרה מודרני, אלא ‘לחשב מסלול מחדש’ על מנת שההשתחררות לחירות, לאותנטיות, הגדרה ומימוש עצמי, לא תיפול לאנוכיות נרקיסיסטית ולא לריקנות ניהיליסטית. רק ראיה של עוד ועוד זוויות מבט והתוודעות לעוד ועוד אופקי משמעות וניהול רב שיח עימם, יאפשרו להשתחרר מקיבעון המובן מאליו, לשחזר את ערכי התשתית ולכונן בחירה שהינה לא רק חופשית, אל גם אמיתית וערכית. המענה הפוסטמודרני לשאלה זו. הוא שכיוון אין אמת ולא טוב כלליים או אישיים, והכל זורם, מתהווה, משתנה בכפוף לנסיבות ובצמוד לבקשת הכח והשליטה של ה’פוסט-אדם’, ממילא אין אלא שינוי מתמיד שאין בו שמץ של התקדמות. אי אפשר להתעלם מהשיח הזה אבל גם לא מכך שהוא ביטוי של יאוש, זעם ואף אפטיה. ואני עודני מאמין באדם גם ברוחו רוח עז וענוותן… [1] ראשיתם של דברים אלה בניסיון לסכם לעצמי בראשי פרקים קצרצרים ו’מן המותן’, כלומר, בלי לפתוח שום טקסט, את מה שנותר מזיכרוני מלימוד סוגית החירות בשנים עברו. לאחר הכתיבה הראשונית, טפחה העיסה מעט (תיבלתי אותה ברכיבים של המאמר עבודת הפרך של החירות שכתבתי והעליתי בשנה שעברה), אך אני מקווה של החמיצה. זו הזדמנות להודות לחברי אליעזר מלכיאל שהלימוד אתו ואת ספרו ‘רצון חירות והכרח’, הוא המקור למיטב שבדברי. [2] ראי”ה קוק / מציאות קטן / שז: ‘מר דרור’ (שמות ל כג. מגילה י/ב), יש לומר נקרא דרור על שם שבכל מקום שהוא, אפילו במקום טינופות, ריחו שולט. והווי כדאמרינן בהרבה דברים דרור לשון חירות, ‘מאי משמע דתניא אין דרור אלא לשון חירות אמר רבי יהודה מה לשון דרור כמדייר בי דיירא ומוביל סחורה בכל מדינה’ (ראש השנה ט/ב). והיינו שיכול לדור בכל מקום, וכדפירש רש”י שם, והכי נמי זה הבושם יכול להיות בכל מקום, מה שאין כן בשמים אחרים, אינם יכולים לפעול במקום שריח רע שולט. ומרדכי שהיה בין רשעים בבית אחשוורוש, ומכל מקום היה בצדקתו, אמר מרדכי מ’מר דרור’, מירא דכיא (חולין קלט, ב), שגם במקום הסרבים וסלונים (ע’ יחזקאל ב ו) לא יט מני דרך. והריח הטוב רומז למעלות עליונות מצד הנשמה. וראה בסגנון אחר עין אי”ה שבת פרק יג אות יא. [3] שלוש פסקאות אלו לקוחות מתוך המאמר ‘עצמי, חירות, חופש ודרור’ העוסק בסוגיה זו מזווית ובאופן דומים – שונים. [4] החופש הרדיקלי הזה נתפס על ידי הראי”ה כתבלית האבריאה של האדם. ראו למשל: ‘החירות הגמורה אל השתלמות שלטון רוח האדם על עצמו ועל העולם. “אי בעו צדיקי ברו עלמא”; “עתידים צדיקים באותו זמן לברוא עולמות” (מדרש הנעלם). (מאמרי הראיה א, קרבת אלהים ב). ‘השתלמותו [של האדם] תלויה היא בחופשיותו, בצאתו מכבלי ההכרח לחירות. הטבע המעשי הוא מלא הכרח, וכמידתו הוא מלא רע. הצד הטוב שיש בו הוא מה שבעלי הרצון יכולים להטביע ברצון עליו צורה מיוחדה, ובעומק החבוי האמוני צדיקים שולטים ברצונם החפשי על חוקי הבריאה‘. (שמונה קבצים, קובץ ה קע). ‘למה באה השבירה. לפי שהאלהות נותנת היא לפי כחה, והמקבל מוגבל הוא, אם כן תהיה הטובה מוגבלת. על כן נותן הוא הטובה בלא שעור, לפי מדתו, ותהיה אלהית בלתי גבולית, ואף על פי שלא יוכל המקבל הנברא לקבל, כי אם כשישבר לגמרי. ויבנה בתשוקתו לשוב למקורו הבלתי גבולי, להתאחד באלהות, ובזה יעשה הנברא את עצמו, ויהיה במדרגת השלמות של בורא, ויתעלה ממעל לגבול של נברא, מה שלא היה אפשר בלא שפעת רב טוב למעלה ממדרגת אפשרות קבלתו, שהיה תמיד רק במדרגת נברא, ולא במעלת בורא כלל’. (שמונה קבצים, קובץ א תסב). מכירים אנו את הרצון הטוב ליסוד ההויה, והמציאות כולה היא מיוסדת על תמציתו, מתגלה יסוד עולם זה ברצונו של אדם, השפעתו מתגדלת כל מה שהוא מפתחו יותר. […] זהו באמת האדם היסודי, שכל טוב העולם בידו, ואור ד’ לאמץ כח החיים של כל היקום על ידו מופיע. והקב”ה קרא ליעקב אל, שנאמר ויקרא לו אל, ומי קראו כך אלהי ישראל. כל דבור היוצא מנקודת הטוב של הרצון, שהמוסר האלהי שרוי בו, לפי עומק אמתתו, לפי גודל התפשטותו במעשים, ולפי רום הכרתו בשכל, כך הוא יוצר ופועל. משך החיים של ההויה, יצירת ברואים, עגלא תלתא, וגברא, הנם באים על ידי התעלות החפץ של קדושת נקודת הרצון לרום גבהו. הלימורים הרזיים, דבספר יצירה, עוזרים הם לבסס את הרצון, להוציא כלי למעשהו. […] , ואי בעו צדיקי ברו עלמא, שנאמר עונותיכם היו מבדלים בינכם לבין אלהיכם, הא אי ליכא עונות, אין הבדלה. והכל עולה באחדות עליונה, אושר ותענוג, למעלה מכל אחדות ומכל צחצחות, שורש נשמתן של צדיקים, אשר עם המלך ישבו במלאכתו. (שמונה קבצים, קובץ א תשצ – תשפט; אורות הקודש ג, עמוד מג, לג – הרצון היסודי היוצר)
השאר תגובה