להיות או להיות (דתי) – זו כבר אינה השאלה
את הדברים הבאים כתבתי לפני כחודשיים. לא פרסמתי אותם כיוון שהיה לי ספק ביחס לתועלת שיש בעיסוק הפומבי בנושא זה. העניין הרב בו התקבלו דבריו של הרב שמואל אליהו בנושא ‘הנשירה’ המחנה החדש מן המפורסמות שלא מעט צעירים וצעירות שגדלו בלב המרחב דתי-לאומי, בוחרים בשלב מסוים של חייהם לחרוג ממנו מכל וכל, או במגוון אופנים חלקיים. תנועה זו יוצרת את מה שמכונה ‘דתיות הרצף’. תנועה דומה קיימת במחנה ‘החילוני’ ו’החרדי’. התנועה הזו מן המחנות ‘הישנים והטובים’ הולכת ויוצרת ‘מחנה’ חדש ההולך וגדל בהדרגה. הנחת היסוד שלי היא כי האדם הרגיל (ה’סביר’) היום, מבקש ערך מוסף לחייו, מעבר להישרדות ולהצלחה החומרית. כל אדם חש שיש לו פוטנציאל אישי ייחודי והוא מבקש להוציאו אל האור והפועל. כל אדם מבקש ‘ערכיות’ ואולי גם ‘רוחניות’ ואפילו ‘קדושה’, וביטוי ‘צלם אלוקים שבאדם’. השאלה המתבקשת היא שאלת ה’איך’. מהי תפיסת העולם ואורח החיים שיסייעו לנו להבין את תכלית קיומנו ולממשה? מדובר על ‘הגדרה עצמית’ אישית ולא פחות מכך על שייכות לתרבות מסורת וחברה. שתי אפשרויות ‘יהודיות’ מתחרות על לבו של מבקש הקדושה -הדתיות והחילוניות – שתיהן כמרחב ואופק שיש בו תפיסת עולם ואורח חיים, רשות היחיד ורשות הרבים גם יחד. לצידן, דתות שונות, ממזרח ומערב (כולל ה’ניו-אייג’, הדת האקלקטית החדשה) פילוסופיות ואידיאולוגיות. כולן כאחת, הרוויחו ‘ביושר’ את תעודת החלקיות החסרה והפגומה שלהם. לכולן חוזקות כמו גם חולשות. מול אלו, צעירים וצעירות רבים מחשבים את מסלול חייהם מחדש, בבקשה טעם ופשר משמעות ותכלית לחיים. בבקשת ‘קדושה’ במובן המקורי הרחב, הפורץ את גבולות המתחם הדתי (משני הכיוונים), כחיים הפתוחים וקשובים אל הסוד, אל האינסופיות של ההוויה, חיים הכוללים התרפקות והתמסרות אל הסוד, מחד, ותשוקה להביעו בחיים מלאים ועשירים, תוססים ודינמיים, מאידך. אלו כבר לא כל כך מבינים מה ההכרח – כדי לחיות חיים איכותיים ומשמעותיים של קדושה – בשייכות ומחויבות למסגרת דתית מסוימת ובפרט הלכתית אורתודוקסית ונוקשה. ואלו, מוצאים בתוכם רצון להיפגש עם התרבות העתיקה–חדשה שלהם כישראליים, אל עושר מקורותיה ואף אל מקצב חייה. אלו ואלו שוברים את הכלים ופורצים את גדרות המגזר שלהם ונפגשים כאמור בשטח ההפקר שבמרכז. כאן המקום להערה חשובה, הראי”ה קוק כבר זיהה שאנו חיים בתקופה שבה גם האדם הפשוט פתוח אל העומק והרום של החיים, חיים שיש בם שאר רוח ואושר ולא רק פונקציונליות ויעילות. דווקא מתוך עין טובה זו, מצער לעיתים להיפגש במרחב הדתי עם מה שנקרא ‘דתיות לייט’ (ומקבילותיה, ה’חילוניות לייט’ וה’חרדיות לייט’). הוויה שעולה ממנה ריח של שטחיות ובטלנות ולא של מודעות ובחירה, והיא מתאפיינת בקלילות לא מודעת ולא מוטרדת של מצוות אנשים מלומדה. ה’דתיות לייט’ (ןמקבילותיה הנ”ל) היא מצב של סטטיות וריק המביאים לתנועה פסיבית של שקיעה. ‘דתיות הרצף’ לעומתה, היא מצב של חווית חסר ותנועה אקטיבית (ואף סוערת לעתים) של חיפוש. הזיהוי ביניהן, יהיה טעות – במאמר זה אתייחס לשנייה מבניהן – ל’דתיות הרצף’. מהם אם כן עקרי הקושי של הצעיר הדתי לאומי להיות דתי? עיקר הקושי אינו תיאולוגי או אידיאולוגי (בבחינת ‘כל זה’ פשוט אינו אמיתי ואינו נכון), אלא קיומי (אישי וחברתי). אביא להלן את מה שנראים לי כטעמים האקטואליים העיקריים. כל אלו שאלות אמת וכל אחת פותחת מרחב ייחודי של התמודדות (כתורת ארץ ישראל), אליו ארמוז בקיצור נמרץ: גם אם יש בהיסטוריה המקראית חלקים שאינם עובדות ריאליות אלא עובדות המשקפות תודעה (מיתוס), זה לא רק שאינו גורע ממשמעותה, אלא אדרבא מעצים ומעמיק אותה. אם יש בה דברים קשים יש אפשרת לתקנם בכלים שיש בתורה שבע”פ, בעיקר ב’מדרש’ חדש. חסרונות יש למלא ביצירה תורנית רלוונטית. קשיי אמונה, אדרבא ואדרבא, שיבת עם ישראל אל הארץ ואל חיי עם, מחייבת מדרשי אמונה רלוונטיים להארה מיוחדת של זמננו. פרטיקולריות לאומית, יש לעדנה כלפי חוץ וכלפי פנים (על בסיס גישות קדומות ועל ידי מדרש חדש המעוגן במציאות). נוקשות דוגמטית – יש לרככה ולהגמישה. יראה וביטול יש לבסמה באהבה וחופש בחפץ חיים והטבה, וכך גםנעמיק באיכות, נדייק בכמות ונשפר בכך את האתוס הטוטלי. כל זה מתחייב ואפשרי מכך שאנו חיים בעיצומו של המעבר מגלות לגאולה. ככל ‘תקופת מעבר’, ככל ‘בין השמשות’, זהו הזמן הקשה ביותר. מה שקיים אותנו בעבר והביא אותנו עד הלום, כבר אינו ‘עושה את העבודה’ ומה שאמור לקיים אותנו, עדיין אינו. כולך יפה רעייתי יחד עם זאת, למרות כל הביקורת הנ”ל, יודעים אנו כי ‘כולך יפה רעייתי ומום אין בך’. כדבריו של הראי”ה קוק: הָאַהֲבָה הַגְּדוֹלָה, שֶׁאֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים אֶת אֻמָּתֵנוּ, לֹא תְּסַמֵּא אֶת עֵינֵינוּ מִלְּבַקֵּר אֶת כָּל מוּמֶיהָ, אֲבָל הִנְנוּ מוֹצְאִים אֶת עַצְמִיּוּתָהּ, גַּם אַחֲרֵי הַבִּקּרֶת הַיּוֹתֵר חָפְשִׁית, נְקִיָּה מִכָּל מוּם. כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ (אורות ישראל / פרק ד / ג). אתגר ההארה של תורת ארץ ישראל. הוא פרויקט ענק התובע חזון ותבונה, אומץ ורגישות ובעיקר שותפות של כל המחנות שבעם ישראל. ראשיתו של הפרויקט הזה היא ההתמודדות הכנה עם כל הטענות והאומץ להנהיר, לתקן, למלא, לעדכן, לעדן, לרכך, לבסם, להגמיש, לצמצם ולדייק את הדתיות הנוכחית. הבשורות הטובות הן, שעם ישראל שב לביתו ולעצמו ונמצא בעיצומו של תהליך שיקום הבראה והתחדשות, המתרחש בשטח ובבית המדרש, במכוון ובמודע, ובאופן ספונטני ואינטואיטיבי. מעבר דרמטי ומה שחשוב יותר פרדיגמטי! מעבר בסדר הגדול של המעבר שלאחר חורבן בית ראשון – מעולם של התגלות לעולם של הסתר, מעידן נס ונבואה, אל תורה שבעל פה, טבע וחכמה. כך כיום, המעבר אל ‘בית שלישי’, אל עידן חדש. לעניות דעתי, תופעת ‘הנשירה’ מכל המחנות, היא חלק של התרחשות זו. העץ משיר את עליו כדי לשוב ולהתחדש לפרוח ללבלב ולעשת פירות מתוקים! במקום לזעוק זעקה, לקרוע קריעה וכיו”ב, מוטל על כולנו להצטרף ולקחת חלק בתחיית התורה של עם ישראל בארצו. וכדברי הראי”ה: בְּעִתּוֹתֵי גְּאֻלָּה מִתְגַּבֶּרֶת חֻצְפָּה. וְסַעַר מִתְחוֹלֵל הוֹלֵךְ וְזוֹעֵף, פְּרָצִים אַחַר פְּרָצִים יִפְרְצוּ, חֻצְפָּה מֵחֻצְפָּה תִּגְדַּל, מֵאֵין קרַת-רוּחַ בְּכָל הָאוֹצָר הַטּוֹב שֶׁל הָאוֹר הַמֻּגְבָּל וְהַמְצֻמְצָם מִפְּנֵי שֶׁאֵינֶנּוּ מְמַלֵּא אֶת כָּל הַמִּשְׁאָלוֹת כֻּלָּם, מִפְּנֵי שֶׁאֵינֶנּוּ מְסַלֵּק אֶת כָּל הַמַּסֵּכוֹת מֵעַל כָּל פְּנֵי הַלּוֹט, שֶׁאֵינֶנּוּ מְגַלֶּה אֶת כָּל הָרָזִים וְאֵינֶנּוּ מַשְׂבִּיעַ אֶת כָּל הַמַּאֲוַיִּים. בּוֹעֲטוֹת הֵן בַּכּל, בַּחֵלֶק הַטּוֹב, בְּגַרְעִינֵי הָאשֶׁר הַמּוֹבִיל אֶל הַמְּנוּחָה וְשַׁלְוַת הָעוֹלָמִים, הַמּוֹבִיל אֶל עֶדְנֵי עַד, אֶל רוֹמְמוּת נִצְחֵי נְצָחִים. בּוֹעֲטוֹת וְזוֹעֲפוֹת, מְשַׁבְּרוֹת וּמְכַלּוֹת, יוֹרְדוֹת לִרְעוֹת בִּשְׂדֵי זָרִים, מַשְׂפִּיקוֹת בְּיַלְדֵי נֵכָר, מְחַלְּלוֹת גְּאוֹן כָּל צְבִי וְאֵין נַחַת. מַרְאוֹת הֵן הַנְּשָׁמוֹת הַלּוֹהֲטוֹת הָאֵלֶּה אֶת כּחָן, שֶׁשּׁוּם סְיָג וְהַגְבָּלָה לֹא יוּכַל לַעֲצר בַּעֲדָן. וְהַחַלָּשִׁים שֶׁבָּעוֹלָם הַבָּנוּי, בַּעֲלֵי הַשִּׁעוּר וְהַנִּימוּס, מִתְבַּהֲלִים מִשֵּׂאתָם. “מִי יָגוּר לָנוּ אֵשׁ אוֹכֵלָה, מִי יָגוּר לָנוּ מוֹקְדֵי עוֹלָם!”. אֲבָל בֶּאֱמֶת לֹא הָיָה פַּחַד, רַק חַטָּאִים בַּעֲלֵי נְפָשׁוֹת חֲלוּשׁוֹת וַחֲנֵפִים הֵם פּוֹחֲדִים וּרְעָדָה אֲחָזָתַם. אֲבָל גִּבּוֹרֵי כּחַ יוֹדְעִים, שֶׁגִּלּוּי-כּחַ זֶה הוּא אֶחָד מֵהַחֶזְיוֹנוֹת הַבָּאִים לְצרֶךְ שִׁכְלוּלוֹ שֶׁל עוֹלָם, לְצרֶךְ אִמּוּץ כּחוֹתֶיהָ שֶׁל הָאֻמָּה, הָאָדָם וְהָעוֹלָם. אֶלָּא שֶׁבַּתְּחִלָּה מִתְגַּלֶּה הַכּחַ בְּצוּרַת הַתּהוּ, וּלְבַסּוֹף יִלָּקַח מִיְּדֵי רְשָׁעִים וְיִנָּתֵן בִּידֵי צַדִּיקִים, גִּבּוֹרִים כַּאֲרָיוֹת, שֶׁיְּגַלּוּ אֶת אֲמִתַּת הַתִּקּוּן וְהַבִּנְיָן, בְּעז-רוּחַ שֶׁל שֵׂכֶל צָלוּל וְאַמִּיץ וּבְאמֶץ-נֶפֶשׁ שֶׁל הַרְגָּשָׁה וְהִתְגַּלּוּת מַעֲשִׂית קְבוּעָה וּבְרוּרָה. הַסּוּפוֹת הַלָּלוּ יְחוֹלְלוּ גִּשְׁמֵי נְדָבָה. עַרְפִלֵּי חֹשֶׁךְ אֵלּוּ יִהְיוּ מַכְשִׁירֵי אוֹרִים גְּדוֹלִים. “וּמֵאפֶל וּמֵחֹשֶׁךְ עֵינֵי עִוְרִים תִּרְאֶינָה”. (אורות / זרעונים / ג. הנשמות של עולם-התהו) וכן: אַחֲרֵי הַמִּגְרָעוֹת הָרַבּוֹת, שֶׁאָנוּ רוֹאִים בְּדַרְכֵי חַיֵּינוּ הַכְּלָלִיִּים בְּדוֹרֵנוּ בִּכְלָל וּבְאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל בִּפְרָט, הִנְנוּ מֻכְרָחִים לְהַרְגִּישׁ שֶׁאָנוּ נוֹלָדִים מֵחָדָשׁ, מִתַּחְתִּית הַמַּדְרֵגָה הִנְנוּ הוֹלְכִים וְנוֹצָרִים עוֹד הַפַּעַם כְּיָמִים מִקֶּדֶם. כָּל הָרְכוּשׁ הָרוּחָנִי שֶׁל הֶעָבָר הוֹלֵךְ וְנִבְלָע לִכְאוֹרָה בִּמְקוֹרוֹ, וְיוֹצֵא הוּא בְּפָנִים חֲדָשׁוֹת, מְקֻטָּנוֹת הַרְבֵּה בְּכַמּוּתָן, אֲבָל רַעֲנַנּוֹת מְאד וַעֲלוּלוֹת לִצְמִיחָה גְּדוֹלָה, מְלֵאָה חַיִּים עַזִּיזִים, בְּאֵיכוּתָן. הִנְנוּ קְרוּאִים לְעוֹלָם חָדָשׁ מְלֵא זהַר עֶלְיוֹן, לִתְקוּפָה חֲדָשָׁה שֶׁתַּעֲלֶה בְּחָסְנָהּ עַל כָּל הַתְּקוּפוֹת גְּדוֹלוֹת-הָעֵרֶךְ שֶׁקָּדְמוּ לָהּ. מַאֲמִין הוּא הָעָם כֻּלּוֹ, שֶׁאֵין גָּלוּת עוֹד אַחֲרֵי הַגְּאֻלָּה הַהוֹלֶכֶת וּמַתְחֶלֶת שֶׁלְּפָנֵינוּ, וֶאֱמוּנָתוֹ הָעֲמֻקָּה הַזּאת הִיא בְּעַצְמָהּ רַז קִיּוּמוֹ הִיא, סוֹד ד’ נִגְלֶה בְּמַהֲלָכוֹ הַהִיסְתּוֹרִי, וְהַמָּסֹרֶת הָעַתִּיקָה מְעִידָה עַל אוֹר נִשְׁמָתוֹ הַמַּכֶּרֶת אֶת עַצְמָהּ וְאֶת כָּל יִחוּסֵי מְארְעוֹתֶיהָ עַד דּוֹר אַחֲרוֹן, דּוֹר צוֹפֶה לִישׁוּעָה קְרוֹבָה. בסופו של יום בפנינו ארבע האפשרויות: ל’עצום עיניים’, להכחיש את כל הביקורת ולהיצמד ליהדות העכשווית (‘להיות דתי אדוק’); לרדת מעל ‘הסוס המקרטע’ ולחפש סוס אחר חדש ושונה (‘להיות חילוני אדוק’); לראות את היופי שבכלה, לכרות ברית אהבה מפוכחת ולהכיר כי החיים עימה אולי לא יהיו מושלמים ובכל זאת יהיו נהדרים ומבורכים; להתגייס ליחידת החילוץ הלאומית לקחת חלק פעיל בהתחדשות של התורה כאן ועכשיו כתורת אמת ותורת חיים, תורה של עם בארצו ולא רק של יחדי סגולה ‘רוחניים’. תורה המתמודדת עם כל אתגרי הפוליטיקה והריבונות וגם עם כל האתגרים הרוחניים והמוסריים של החברה ושל כל יחיד. לעבוד את עבודת אליהו, הגואל האחרון, המשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם. שתי האופציות הראשונות אינן נראות לי כנכונות ופוריות. מה שנשאר הוא להתאזר בסבלנות ולקחת חלק, כל אחד לפי כוחו, בחציית הרוביקון הזה. מי באופן פסיבי, מתוך אמון ואמונה שלמרות הכל, זו כלה נאה וחסודה ואין טובה מיוחסת ועשירה ממנה אפילו במצבה הנוכחי ומי באופן אקטיבי, בנכונות להקדיש את חיינו להארת האור החדש על ציון, להופעה של תורת ארץ ישראל. הבה לא נהיה בנופלים במלכודת הקצוות. הבה לא ניפול לקוטב החילוני הנגטיבי, אך גם לא לקוטב הדתי הפונדמנטליסטי. הבה ננינצל מהניכור והמועקה, הניהליזם והיאוש הרובצים לפתחם. חתימה מי שמוצא את כל האור שבתורה ובמצוות, כבר עכשיו, בהווה, הוא רק מי שאינו מצפה לישועה (מפני שהתייאש מאפשרותה, או אולי מפני שהוא סבור שהיא כבר מאחורינו) ולכן הוא רווה נחת מלאה מהן. וכדברי הראי”ה קוק: אִם יָבוֹא אָדָם לוֹמַר, שֶׁהוּא מוֹצֵא אֶת כָּל מִלּוּי הָאוֹרָה שֶׁל הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת מִצַּד מַצַּב הַהוֶה לְבַדּוֹ, אַל תִּשְׁמַע לוֹ (!). סִימָן הוּא שֶׁלּא חָדַר לְתוֹךְ עמֶק הָעִנְיָן שֶׁל צְפִיַּת יְשׁוּעָה, שֶׁרַק בָּהּ תְּלוּיָה הִיא גַּם-כֵּן שְׁאֵלַת פִּלְפּוּל הַחָכְמָה. (אורות ישראל ז ו) אנו נמצאים בעיצומה של שעת משבר, בעיצומה של ‘לידה’. זכינו לאתחלתא הלאומית של הגאולה ואנו הולכים וזוכים להמשכה הרוחני התורני. גם במסגרת הדתית העכשווית יש ברכה מרובה. היא בהחלט מאפשרת למי שרוצה וגם משקיע, לצאת למסע נהדר, ללמוד, להבין, לגעת ולחיות. את זה אפשר וראוי לעשות בראייה מפוכחת את מצבה הטעון שיקום ושיפור של התורה. אור גדול ותקוות ישועה עולים מתוך החיפוש הלא וותרני של רבים רבים מבני הדור הצעיר. לא ‘נשירה’ יש כאן, אלא גדלות המתגלה בהתגברות לבקש אחר קדושה שלמה ומלאה. ממילא זוהי קריאה לעיסוק בכל הטעון שיקום ושיפור, מתוך אמון עמוק בתורת ארץ ישראל ההולכת ויוצאת אל האור ואל הפועל. לסיום אביא את קריאתו של הראי”ה לתלמידי חכמים שבארץ ישראל, בחתימת המאמר המכונן ‘דעת אלוקים: [1] http://olam-katan.co.il/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D/item/7204-%D7%A2%D7%9C-%D7%94%D7%A0%D7%A9%D7%99%D7%A8%D7%94
תודה רבה הרב חיים!
דברים קולעים ומעוררים, כרגיל, ואף מתחברים ישירות לעיון שאני מצוי בו כעת, ואכמ”ל.
אעיר רק שיש עוד מקום להרחיב על היחס בין העמדה הזו להקשר האקטואלי שגרם לך לפרסם אותה, כלומר היכן ממוקמת תורת ארץ ישראל שאתה מייחל ליצירתה אל מול הדתיות שעליה הרב אליהו מבקש להגן בהדגשת החרדה מפני ה’נשירה’.
ביחס לשאלתך: ‘היכן ממוקמת תורת ארץ ישראל שאתה מייחל ליצירתה אל מול הדתיות שעליה הרב אליהו מבקש להגן בהדגשת החרדה מפני ה’נשירה”. איני חולק על כך שיש לעבוד גם ‘לטווח הקרוב’ ולנסות למזער נזקים על ידי שיפור מערכת החינוך הפורמלית והביתית. אדרבא אני שמח בכך! אני מנסה לכוון ל’טווח הבינוני’ ואם תמצי לומר לשורש של התופעה ולתכליתה (בסגנון מאמר הדור) ומשם נגזרים דברי הקוראים להתחדשות וליצירה ולא רק לשכלול מערכת השימור של הקיים היקר והחביב..
שלום
כמדומני שיש להבחין הבחנה ברורה בין תהליך של דורות שניתן לראות בו בבירור את הכמיהה הפנימית ואף הגלויה להארה חדשה ומחייה בתורה לבין הקשיים המתגלים במערכת החינוך שהרבה פעמים, הרבה מידי פעמים ניתנים לפתרון קל יותר, מהיר יותר ומתבקש, שכלל אינו עומד בסתירה לתהליך הכללי.
איני בא לטעון בשם הרב אליהו. אנימצוי בעבודת החינוך וחווה על בשרי, בקושי גדול את הנתונים ואף אם המניע הפנימי הוא זה המתואר במאמר, המניעים הגלויים יותר, שבהם אף נפשיים ורוחניים הינם אחרים לגמרי.
כל נער ונערה שבמשך שנות התיכון שלהם יפגשו יותר תוכן מבגרות, מבחינת מרכז שימת הלב של המחנכים – בקלות רבה יגדלו יותר קשובים לתורה, אחראיים לימודה וקיומה וממילא גם יותר שייכים ליכולת להתגדל לקומה חדשה.
שלום יהונתן! ראה תשובתי לאיתן. אני חושב שזה ‘עונה’ גם לך.
למען הסר ספק – אני מקבל לגמרי את דבריך ודברי ‘הרצים בתעלות’ של החינוך (שגם אני זוכה במידת מה להמנות עליהם). לא באתי אלא להוסיף גם את מבט ה’רום – עומק’, ובמלים אחרות, ‘לחזור על הראשונות’ של תורת מרן הרב זצ”ל בכלל ובמאמר הדור בפרט.
אני מאוד מעריך ושמח על כך שאתה משמיע את קולו של הרב קוק ותורת ארץ ישראל בסוגיות רלוונטיות לימינו , משום מה נדמה שרבנים רבים נזהרים מליישם או לפרש את כתבי הרב ביחס להתמודדויות ההווה מפני גודל החידוש והתעוזה (במובן החיובי) שבהם שנוח להכיל ולהתמודד איתם ביחס לתקופתו בלבד.
אהבתי מאוד את פירוט הקשיים להיות דתי,נראה מדויק.
האם מהלך זה של ההתגייסות לטובת התחדשות יהודית אינו מקיים את המשמעות המובהקת של תיקון השכינה?
שלום רן!
ביחס לשאלתך: ‘האם מהלך זה של ההתגייסות לטובת התחדשות יהודית אינו מקיים את המשמעות המובהקת של תיקון השכינה?’, אני מניח שכן ובשפה הקוקניקית שלי זה יתנסח מן הסתם כך:
אוֹר הַשְּׁכִינָה הוּא כְּנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל, הָאִידֵאָל הַיִּשְׂרְאֵלִי הַשּׁוֹרֶה בָּאֻמָּה כֻּלָּהּ, הָעוֹשֶׂה אוֹתָהּ לַחֲטִיבָה אַחַת בְּכָל דּוֹרוֹתֶיהָ. כְּשֶׁהָאוֹרָה הַגְּדוֹלָה הַזּאת מִתְגַּלָּה בָּאָרֶץ, מִתְגַּלֵּם בַּחַיִּים הַמַּעֲשִׂיִּים וְהַשִּׂכְלִיִּים, הַכּל מִתְבָּרֵךְ. הַנְּשָׁמוֹת הַגְּנוּזוֹת בְּחֶבְיוֹן-מַעְלָה מוֹסִיפוֹת אוֹרָה וְתַעֲנוּג, וְכָל נֶפֶשׁ חַיָּה מִתְעַלָּה, הָעוֹלָם וּמְלֹאוֹ מִתְרוֹמֵם, הַטְּלָלִים אוֹצְרִים בְּקִרְבָּם שִׁפְעַת בְּרָכָה, רוּחוֹת וּגְשָׁמִים כּוֹלְלִים בְּתוֹכָם מְנָיוֹת חַיִּים וְעז, כָּל חַי רוּחָנִי עֶלְיוֹן וְתַחְתּוֹן מִתְעַדֵּן, וּמִתְמַלֵּא הִגָּיוֹן שֶׁל שִׁירָה וְחֶדְוַת נוֹעֲמִים, הַכּל עָלֵז שָׂמֵחַ וּמְרַנֵּן, מִפְּנֵי שֶׁכְּנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל נְחָתַת לְאַשְׁרָאָה בְּאַרְעָא. הָאִידֵאָל הַלְּאֻמִּי הַנִּצְחִי, מֵהוֹד מְקוֹרוֹ הָאֱלֹהִי, הַשּׁוֹכֵן בְּיִשְׂרָאֵל, הַמְקֻשָּׁר עִם נִשְׁמָתָם הַמְצֻחְצָחָה, דּוֹפֵק וּפוֹעֵם, וּמַכֶּה גַּלִּים בְּיַם הַחַיִּים, הַכּל מִתְבָּרֵךְ, הַכּל מִתְנַשֵּׂא, בָּרוּךְ ד’ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם. שִׂמְחוּ בַד’ וְגִילוּ צַדִּיקִים וְהַרְנִינוּ כָּל יִשְׁרֵי לֵב (אורות ישראל / פרק א / ח)
רבי היקר, איכשהוא המאמרונצ’יק הזה התגלגל לפתחי. נהנתי מאוד! אני צריך לבקר פה יותר.
שתי נקודות שעלו לי: האחת, ביחס לקשיים של הדת”ל שציינת בהתחלה, חלקם הגדול דווקא כן תאולוגי אידאולוגי ופחות קיומי (כמובן שלכל שאלה מהסוגים הנ”ל יש השלכה קיומית ובכל זאת, חלק מהקשיים שציינת הם פחות קיומיים).
השנייה, אולי רחבה מדי כי שייכת לשאלות של הגדרות סוציולוגיות- מי נמנה על הציונות הדתית וכד’- אבל בגדול אומר שלענ”ד ישנם טיפוסים, אולי נכון יותר יהיה לומר ישנם נערים, שכל הנקודות שציינת לעיל לא מפריעות להן יותר מדי אלא הם פשוט אדישים לנושא. אולי בעומק זה קשור לקושי השביעי שמנית אבל על פני השטח זה פשוט לא מעניין אותם.
שלום צחי יקר!
ראשית, אני ממלית לך לקרוא את הגירסא הארוכה.
שנית, אני מסכים לשתי הערותיך
אכן יש גם כאלה שסבורים ש’אין אלוהים’ (תיאולוגיה) ושהדת היא מערכת שפג תוקפה (אידיאולוגיה).
יתכן ואני ממעיט מידי במספרם ומשקלם
ביחס לאדישים, אכן זו תופעה מצויה ביחוד בגיל הצעיר. זו בדיוק מטרת החינוך והתרבות והדת – לעורר אותם רוחנית. ברור שרוב רובו של הציבור לא יהיו ואינם אמורים להיות חסידי קדש עליונים.
בעיני, זה אחד הבאגים של האורתודוקסיה – הצבת רף דתי אחד גבוה למדי לכולם. והדברים ארוכים.
מועדים לשמחה
חיים