Print Friendly, PDF & Email

פרידה מהשנה החולפת

מעודי לא חבבתי את האמירה ‘תכלה שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה’: את אותו הדבר אמרנו בשנה שעברה – ונאמר מן הסתם בשנה הבאה. אפשר שזה ענין של גיל בו  עולה המחיר של כל שנה שחולפת…

אז זו המחאה הקטנה שלי: אני מסרב לשתף פעולה עם ההתנכרות המהירה מידי, לשנה החולפת. קשה לי להפרד ממנה, אפילו עצוב לי. היא היתה לי שנה טובה, ומבחינות רבות טובה מאוד. נכון, היא לא היתה מושלמת, אבל גם לא אני… אשמח אם השנה הבאה תהיה כמוה, אף שלא אתנגד ליותר. התמתיני במחילת כבודך, גברת שנה חדשה, עד שנקרא לך להכנס

 שירי פרידה וכבר געגוע לשנה החולפת, ש ממהרים אנו מידי, להשליכה למגרש הגרוטאות הביוגרפי שלנו.

לוח השנה הישן

מקושקש ומטופש
את עצמו חש
וכוחו תש
כששמו עליו את הלוח החדש

…………………

פרידה מוקדמת

את חפציה היא ארזה כבר אתמול

על קצה הספסל
התישבה
על קצות אצבעותיה
חצאיתה משוכה אל ברכיה
מקושטת בלובן מרפקיה
….
על פניה חלף רעד קל
האפור רחש בצדעיה
לבי  נכמר אליה

אולי, שאל הילד
אולי בכל זאת אפשר
שתבוא שנה חדשה מבורכת
בלי שהישנה תהיה מוכרחה ללכת


חסד של אמת – חסד של המתים לחיים

ביום ששי שעבר יצאתי לריצה בפרדסים שמצפון לרעננה. האויר הקריר של הבוקר הלך והתחמם, ואני נהייתי צמא יותר ויותר, ומים אין אתי. ואז, מרחוק נראה לי בית הקברות שלצד הדרך. ‘יש שם ברזיות’, נזכרתי. אכנס, אשתה וארווה את צמאוני. מיד נרתעתי וחזרתי בי, ‘מה, להכנס לבית קברות בשביל לשתות מים, זה מתאים’. ‘למה לא?’ שאל האיש הצמא שבי. התשובות היו לא ממש מובנות אבל כבדות משקל ומשכנעות. ‘זה לא מכבד, זה לא מכובד, זה מוזר, זה לא לענין’, ואפילו סברא תורנית צצה מאי שם, ‘יש בזה משום לעג לרש’. לא עמדתי במתקפה, וויתרתי על כוונתי הנלוזה, היטבתי את צעדיף והתכוננתי לחלוף על פני בית הקברות, בלי לשתות ואפילו בלי לפזול לעבר הברזיות. אלא שאז עלתה בי מחשבה חדשה, ‘אדרבא, כמה זה יפה שהמתים עושים חסד עם החיים!’ יתרה מזאת, האיר לי באור יקרות, ‘חסד של אמת, אינו חסד של החיים עם המתים, כמקובל, אלא אדרבא, החסד של המתים עם החיים, הוא חסד של אמת, נקי וחף מכל נגיעה ופניה’. רחב לבי ואורו עיני. נכנסתי. שתיתי. הודיתי לבני הבית שארחו אותי, והמשכתי לרוץ רווה ורענן, וגם שמח בשמחה לבבית ומוכרת שכזו.


הקסם של לוינס – המשך

אלוהי לוינס, אינו לא הויה, ולא כוליות, לא מקור הכל ולא הבורא. הוא ‘לא יכול’ להיות אף אחד מאלה כיוון שהוא אלוהים, כיוון שהוא מעבר לא רק לכל התארים האלה, אלא למעלה מהקטגוריה של ‘תאריות’, ובעצם מחוץ לשפה. זה נכון גם על התואר ‘יש’ ‘נמצא’ ‘הווה’. זו שלילת התארים של הרמב”ם במהדורה ושפה חדשה, אך לחלוטין זהה. אלוהי לוינס הוא הטרנסצנדנטיות, האינסופיות, שהוא ה’אחד’ של הרמב”ם.

ובכל זאת, מתעקש לוינס, זהו אלוהים פרסונלי. הכיצד? איני בטוח שהבנתי את דבריו לאשורם, כך שהדברים הבאים הם אולי יותר הפרשנות שלי לפרדוקס זה יותר משהם פירוש של לוינס. אלוהים הוא פרסונלי, לא במובן שהוא אישיות מעין אנושית אם כי רוחנית, בכך שהא עצמות סובקיטיבית המתגלה ברצון ובחכמה, בחסד ובדין וכיו”ב. אלוהים הוא פרסונלי במובן שהוא מתגלה אלי ופונה אלי אישית ומצוה אותי. ואני חווה את ההתגלות, הפניה והציווי באופן נוקב ומוחץ, מוחלט ואין סופי, ובכך אני נעשהה ‘גדול המצווה ועושה’. עיקר ההתגלות האישית אל האדם אינה בתורה, ועיקר הפניה האישית של האדם לאלוהים אינה בתפלה. עיקר ההתגלות האלוהית האישית היא אל האדם (הממשי, צריך להדגיש, לא האידיאי), היא בציווי ועיקר הפניה האישית של האדם לאלוהים היא הקבלה המוחלטת של המצוות וקיומם המסור. עיקר המצוות כולן הוא קבלת ‘אחריות החינם’, המוחלטת, שאינה תלויה בדבר, על הזולת.

האין סוף מתגלה אל כל יחיד שליבו פתוח בציווי האתי ההטרונומי, הלא סימטרי והלא הדדי. ההתגלות מתרחשת כל אימת שפניו של הזולת נשקפים אלי ואני מביט עליהם, ב’טביעת עין’ הפוגשת את כללותם שלפני ומעבר לכל מרכיביה. נראה לי שזו יכולה להיות או איכות המפגש הראשון (‘אחריות ממבט ראשון’), או האיכות הנולדת מתוך היכרות מתמשכת ומעמיקה. משמעותה של הארת הפנים האינסופית הזו היא לקיחת אחריות מוחלטת על כל מה שקרה קורה ויקרה לזולת מלידתו ועד מותו ומותו בכלל.
אולי אפשר להרחיב ולומר ציווי אתי זה מתגלה מכל ההוויה – בכל דרכיך דכע את ציווי שמע את ציווי ולא רק מבעד לפני הזולת


על ראש השנה והתפילות שבו

לפני שנים רבות, סח לי ת”ח יקר: ‘לקראת ראש השנה, אני לומד הרבה רמב”ם’. ‘מדוע דווקא אז?’ שאלתי לתומי. ענה ואמר: כדי לחסן את עצמי מה’מגפה’ הדתית המדבקת המשולחת במחוזותינו לקראת הימים הנוראים ובהם. ד”א (דימוי אחר): על מנת להינצל מנפילה ברישתם של הרגש הדתי והשפה הדתית ה’מיתית’ המשתלטים על כיכר העיר. ואכן, בורא ומלך, דין ודיין, משפט ורחמים, ספרי חיים וספרי מתים, שטן וקיטרוג ועירבוב, טומאה וטהרה, סליחה וכפרה, וכיו”ב הם מילות המפתח של הימים הללו. וברקע מתנגן ‘ונתנה תוקף’ והרגש הדתי חוגג את נצחונו!

אני ששפת האם שלי אינה השפה הדתית, איני זקוק ל’חיסון’ הרמב”מיסטי. איני חושש להיסחף כי אין סיכוי שאסחף. אני גם לא רוצה בכך. ואולי זה לא כל כך פשוט. האמת שמה שהיה פעם פשוט, הפך מסובך … זכיתי להכיר לא מעט אנשים טובים וחכמים, היודעים יפה את השפה הפילוסופית והקבלית, ובכל זאת, מדברים את השפה הדתית ה’מיתית’, ואף חיים אותה ומתפללים בה, ובראש השנה, בכפלים לתושיה. אלה אנשים נהדרים שאיני יכול לפתור את התנהלותם במשיכת כתף אדישה, בהזעפת גבה בזה ומתנשאת, ובודאי לא במבט של שאט נפש. לכן, לעתים אני מוצא עצמי משתעשע באופציה הזו…

מה בינתים? שתי תשובות בדבר.

האחת – מוזר ככל שזה ישמע, בראש השנה אני מוצא לי חברים בבית המדרש של המקובלים ובתפילתם. זו תפלה ה’קוראת אליו ולא אל מידותיו’, אל נשמת ההויה, ולעילא לעילא אל האין סוף, אך עושה זאת באמצעות השיח עם מידותיו: שורש ומקור הכל, הרצון, החכמה, הדין, החסד והרחמים, המלכות והממשלה. זהו סוד שיח, החורג מהדיבור אל העבודה, הפעולה, היחוד וכיו”ב.

השניה – כיוון שזה אינו פשוט וקל, אדרבא, זה מסובך וקשה, וחייב לימוד והכנה ומאמץ כביר בתפילות, סללתי לי נתיב ‘פשוט’ יותר, בו אני מהלך בשנים האחרונות. ראשית, אני מגרש את כל המחשבות התיאלוגיות על ‘לפני מי אני עומד’ וכו’ וכו’, ופונה אל שירת התפילה עצמה. פותח את המחזור, מתבונן בשחור, נופל אל מחוצה לו, אל הלבן, ושב לשחור, רצוא ושוב. אז אני מנסה להתפלל מתוך 1. הקשבה עמוקה למילות התפלה 2. אמירה איטית של כל מילה 3. דמימה ארוכה ככל האפשר, לאחריה. המלים מצטרפות למשפטים שגם הם זוכים לאותו ‘יחס’. המשפטים מצטרפים לברכה וכנ”ל. הברכות מצטרפות לתפילה וכנ”ל. והאור נוגה על התיבות, הברכות והמכלול כולו.

אנא ד’ אלוהי ואלוהי אבותי, תן לי בראש השנה הזה הבא עלינו לטובה, את מתנת החינם של החשק להתפלל, ואת הכח הנפשי והגופני לממשו. הלואי ואזכה להתכנס ולצלול ולזכות למעין ‘התפשטות הגשמיות’: בהצלחה להשתחרר מרגשות ומחשבות טורדניות, מטרחנותו היתרה של הגוף ומרעשי החוץ הסביבתיים, ולהתרכז בתפלה עצמה, לא במה שהיה לפניה, ולא במה שיהיה לאחריה. להיות בה ואיתה, להיות אחד איתה. ואני תפילה.


געגוע אל המים של בארי

(מתוך “אֲנִי כַּפַּי אָרִימָה” / בארי צימרמן ערב ר”ה תשע”ד)

היכן מרימים כפיים? היכן לא? בכל רחבי העולם מונפות ידיים או נישאות עיניים אל על, מסין ועד אירלנד, מפרו עד איסלנד, מהודו ועד כוש, בחסות המצנפת, הצלב או התרבוש. ואצלנו? מלכנו שלמה עמד למשל, בעת חנוכת הבית הראשון, “לִפְנֵי מִזְבַּח ה’ נֶגֶד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל וַיִּפְרֹשׂ כַּפָּיו הַשָּׁמָיִם”, ואחר כך, כשרצה מלכנו לתאר את תפקידו של בית המקדש בחיי האדם העברי, אמר: “כָּל תְּפִלָּה כָל תְּחִנָּה אֲשֶׁר תִּהְיֶה לְכָל הָאָדָם לְכֹל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יֵדְעוּן אִישׁ נֶגַע לְבָבוֹ וּפָרַשׂ כַּפָּיו אֶל הַבַּיִת הַזֶּה”.

קיפניס לא היה היחיד שטמן ביצירותיו לילדים מעין “סוד” אמוני, קפסולת-רוח שאמורה לשחרר אט אט תוכן חתרני אל תוך שכבת העור החילוני, מתחת לרדאר של התקינוּת האתיאיסטית, שהיתה נוהגת אצלנו בדורות ההם. יצחק שוויגר (דמיאל) עשה זאת בעזרת הזקֵן הפחָמי והירח המדבר מן השמים ב”שמלת השבת של חנה’לה”. חיים נחמן ביאליק עשה זאת ב”מה למעלה מה למטה / רק אני, אני ואתה”. אפילו מאיר יערי, האדמו”ר ממרחביה, שניחן בגדולה ספרותית (אותה בזבז רוב ימיו בכתיבת “תזיסים” פוליטיים) הודיע בשנת 1923 ב”סמלים תלושים” שלו, ש”עם שלם לא יוכל להמשיך קיומו זמן רב בלי עיקרון מטאפיזי וסמל דתי. שאם לא כן, הוא ישקע. וכאן לא תועיל שום תפישה כלכלית וחברתית.”

בראש השנה נפקחות האוזניים לזמן הצועד. הלב גואה ורועד. פסוקנו הנחמד, השורה השניה בשיר של קיפניס, מתמלא ברעד הזה ומכוחו של הרעד מורמות, עד היום, כפות הילדים, לברך ולהתברך. האם ישכילו אלה, בהתבגרם, להיקשר בעיקרון מטאפיזי, לאפשר לסוד האמוני לחלחל פנימָה? גם אני כפי ארימָה. שנה טובה!


שבת של התיצבות על אדני הזינוק לשנה החדשה
שנה טובה ומבורכת לכולנו בתוך כל עם ישראל באשר הוא שם
חיים