Print Friendly, PDF & Email

אגדה והלכה – רגל פה רגל שם

יש אומרים: להלכה פנים זועפות וקפדניות, שמרניות ואף נוקשות. ההלכה היא עקב הרגל האחורית שבקרקע. לאגדה פנים שוחקות ומקלות, פתוחות ואף חדשניות. האגדה היא הרגל הקדמית המונפת באויר קדימה.

יש אומרים: ההלכה היא המצפן וההגה של ספינת חיינו, והאגדה היא התורן והמפרש שלה.

על פי הדימוי הראשון, האגדה היא חיל החלוץ המפלס דרכים חדשות, מחולל תמורות תודעתיות. בעקבות פריצת הדרך ושינוי התודעה, תבוא גם ההלכה ותתחדש.

על פי הדימוי השני, ההלכה והאגדה, ‘עובדות’ ביחד ובמקביל. יש בינהן דיאלוג מפרה הדדית. המופע המרהיב של עבודת צוות זאת בולט בסוגיות ההלכתיות בהן שזרות אגדתות מדרשיות או סיפוריות, המעבות ומעשירות את הדיון ההלכתי, מאזנות אותו, ובעיקר מחברות אותו לחיים הממשיים, לאנשים ולמצבים החד פעמיים, ובכך גואלות את ההלכה מלהיות חוק ומשפט, אתיקה או אידיאולוגיה.


התכתבות קטועה

בשבט תרע”ג, מיפו, כתב הראי”ה קוק אגרת לאהרון קמניקא:

אחד מבני עליה, הרב החכם המרומם, אוצר חמודות, מר א’ ד”ר קמינקא נ”י. עתרת שלום וברכה.

ראיתי ונהרתי, ביפעת ספרו השירי “צהרים”. אשר הואיל הדרת כבודו לכבדני בו. ומשנה שמחה שמחחי להבחין מדבריו ב”ייד’ פר'”, כי יקרו לו הגיונותי. והידיעה הזאת שאיש כמוני, שמקורות מחשבותיו מפנים הם רק מאהלי שם, מבארה של תורה בהגיגיה הפומביים והטמירים, יוכלו דבריו לקחת גם את לב חושב מחשבות, אשר העולם הרחב של יפת נגלה לפניו בהמון שלל צבעיו, תוסיף לחזק את רוחי ולאמץ את השקפתי, כי יש כח רב בספרות מקורית שלנו לאגד אלינו את כל הפזורים, אשר נפוצו מאתנו, בעטיה של יפיפותו של יפת. שהתפרצה בפתע בשטף של זרם לתוך חוגנו. ומאד אשמח אם יכבדני כבוד הדרתו ביתר ספריו הנכבדים, ביחוד הכתובים עברית, למען אדע למצות את ערך מדותיו, הנראות לי בעשרן, בייתר פרטיות.

ברגשי כבוד וברכה נאדרת מקודש,

הק’ אברהם יצחק הכהן קוק הנ”ל

(אגרות הראיה, כרך ב, אגרת תצג)

וכה השיב לו אהרון קמניקא:

טעות היא בידו שמקורות מחשבותיו מפכים הם רק מאהלי שם. הם נובעים מאהלי יפת בשעה שהוא קורא במבחר הספרים החדשים, אפילו רק בלשון עברית, שנכתבו בהשפעת חיי העמים הגדולים וספרותם, וכשהוא משוחח עם בני אדם החיים בתוך העמים ולומדים ממתוקנים שבהם. הם נובעים מאהלי יפת, בשעה שהוא קורא בספרי הרמב“ם ובכוזרי וחובת הלבבות – כי כל אלה לא היו אפשריים כלל בלי הפילוסופיא היונית שהרחיבה מאד את התבונה האנושית, וכל חכמינו הגדולים בימי הבינים ינקו ממנה ונהנו מזיוה אף כשנלחמו בה.’

(מובא במאמרו של הרב ד”ר חגי שטמלר בגליון 82 של ‘דעת’)

תשובתו של הראי”ה אינה מצויה בידינו. אני מוצא את עצמי משתעשע בשאלה מה השיב אם השיב? האם הסכים לדברי קמינקא? לגמרי או באופן חלקי? או שמא דחה אותם מכל וכל? לא. זאת אני יודע, שהייתי  שמח לדעת שהרב הודה לקמינקא, לפחות במקצת… 


מהותנות ומהות

במסגרת לימוד בחבורה, עלתה לה שוב סוגית ה’מהותנות’. ההנחה היתה, שעמדה אמונית ותורנית היא, באופן מהותי, מהותנית ואנטי אי-מהותניות. ושעמדה פוסטמודרנית עקבית היא, באופן מהותי, לא מהותנית ואף אנטי מהותנית. השאלה המתבקשת היא הלנו אתה או לצרינו? לפני שניפול למלכודת הבינארית הזו, אציע כמה אפשרויות נוספות, לצד אלה הקוטביות:

  • מהותנות פוטנציאלית – מהות גרעינית בעלת טווח רחב של אופני יציאה לפועל, הצומחת ומתבחנת על ציר הזמן, מתוך אינטראקציה ודיאלוג שלנו עם החוץ
  • מהותנות ענוותנית – מהות לא כפייתית. מהות שהיא נקודת מוצא, רשת בטחון, עצה טובה, ברירת מחדל זמינה.
  • מהותנות ‘גולמית’ – מהות עוברית זמנית כשל ‘עובר’ או ‘גולם’ שנועדה להתכלות ולאפשר ל’פרפר’ מופתע ומפתיע לפרפר אל אויר העולם.
  • מהותנות לעומתית – מהות המתאגרת להתגבר עליה ולפרוץ אל מעבר לה. מהות כמושא למחאה ומרד, כחומר גלם לבריאה חדשה שמתוך בגידה ומעילה בישנה (עולם ישן עד היסוד נחריבה)
  • מהותנות עשירה דינמית – פסיפס מהות המורכב מחלקים רבים היכולים להצטרף זה לזה ולצריף שלם בכמה וכמה אפשרויות ובתנועה מתמדת של התפתחות ושינוי. מהות שאינה מתכנסת סופית לשיטה עקבית ויציבה.
  • מהותנות עתידית – מהות כנקודת סיום.
  • מהות צומחת – בריאה עצמית מתמדת חופשית לגמרי
  • מהותנות דו-קוטבית – מהות כפולה, שונה, ניגודית ואף פרדוכסלית.

בלדה מטאפיזית רומנטית

אלהים מסר את נפשו בשואה, כדי לתת מקום לאדם. לתת לו את כל המקום. השואה היתה עוד צמצום. הצמצום האחרון. הסתלקות או הסתתרות, מלאך המוות, מה לי הכא מה לי התם. אלוהים יושב לו מאז בקרן זוית של השמיים ומשנן חרישית: ‘אין עוד מלבדו’, אין אלא אדם. אני לא באמת קיים. קיומי הדמיוני בטל ומבוטל אל הישות הניצחת של האדם. מתרוקן אני מעצמי ויוצק את עצמיותי אל עורקיו וורידיו של האדם. ‘מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ’, ‘יחודא תתאה’ ‘אתאיזם’. והאדם עונה לעומתו, ‘שמע ישראל ד’ אלוהינו ד’ אחד’, יחודא עילאה’, ‘אקוסמיזם’. וילד פעוט ומואר עיניים, פוסע על החוף דומם.


דומיה ניגון ושירה

שלא כמו את התורה, את התפלה אין צורך ואין טעם לתרגם לשפה רציונלית. התורה היא  האור המקיף של התפילה. כל המסיר אוזנו משמוע תורה (גם ובעיקר בעת התפילה), גם תפילתו תועבה. התורה, החכמה העליונה היא מוזיקת הרקע של שירת התפילה, אובנתא דליבא. הכתר, הוא הדומיה העמוקה שלפניה ולאחריה.


שבת שלום

חיים