קריאות תיאולוגיות ב’בגדי המלך החדשים’

נפתח בסיום הסיפור בתרגומו של דוד פרישמן:

והמלך התפשט את בגדיו, והנוכלים עשו בידיהם כה וכה ויהיו כמלבישים את המלך את הבגדים החדשים, אשר לא היו ולא נבראו, והם כמלבישים אותו בגד בגד לבדו, איש אחרי אחיו ואיש אחרי רעהו, ויהי הם תופשים אותו במֹתניו ויהיו כקושרים אל מתניו את סרח השולים הסורח על הארץ, והמלך פונה כה וכה לפני המראות אשר על פני הקיר.

“מה נאוה המלך בבגדים האלה, מה יפים הם לעצמותיו!” קראו כולם פה אחד – “רק אין כצבעים היפים האלה, רק אין כתֹאר הנחמד הזה! אכן נפלאים הבגדים האלה!” “הנה הם עומדים ומחכים בחוץ ונושאים בידיהם את האפריון אשר בו ינָשא מלכנו ואדוננו בסך ברחוב העיר!” דבּר השר המנצח על הסדרים בבואו הביתה. “הנה אנכי נכון!” ענה המלך – “האם לא מקבילים הבגדים האלה היטב לבשרי?” ואחרי כן פנה עוד אָנה ואָנה אל מול פני המראות, להיות כאיש הבוחן היטב את תפארת בגדיו.

והשרים המשרתים את פני המלך הולכים אחריו לשאת בידיהם את סרח שוּלֵי האדרת כפעם בפעם, ויהי הם שולחים את ידיהם ארצה ועושים כה וכה להיות כמרימים את סרח השולים מעל פני הארץ, והם הולכים מאחרי המלך לְאִטָם וידיהם שלוחות מהם והלאה והיו כנושאים דבר; כי נזהרו לנפשותיהם מאד אשר לא יוָדע בקהל כי עיניהם לא הביטו ולא ראו דבר.

והמלך הולך מתחת לאפריון היקר ועובר בסך ובהמון חוגג ברחובות העיר, וכל העם אשר ברחובות ואשר בחלונות הבּתּים קוראים בקול: “הוי אֵל אלוהים, מה יפים הבגדים החדשים אשר ילבש המלך! מה נהדר סרח השולים העודף על האדרת! ומה מקבילים הבגדים אל כל עצמותיו!” כי נזהר כל איש לנפשו אשר לא יוָדע לרעהו כי עיניו לא תראינה דבר, ולא יאָמר עליו כי לא יצלח לפקודתו או כי לבו טח מהשכיל – אכן לא היו עוד בגדים למלך אשר ימצאו חן בעיני כל העם כבגדים האלה. “אבל אין כל כסות למלך ואין כל בגד על בשרו!” קרא פתאֹם ילד קטן. “הוי שִׁמעו שִׁמעו את אשר ידבר פי התמים הזה!” ענה אבי הילד אחריו, ואיש לרעהו הגיד בדממה את אשר דִבּר הילד. “אין כל כסות למלך! הנה שם ילד קטן אשר יאמר בפה מלא ולא יבוש כי אין כל בגד על בשר המלך!”

“אין כל כסות ואין כל בגד על בשר המלך!” קרא כל העם באחרונה פה אחד, והדברים האלה ירדו אל חדרי בטן המלך ויכאיבו לו, כי כמעט האמין גם הוא אשר צדקו דברי העם האחרונים האלה, ואולם בלבו אמר: “עתה אין לי עצה אחרת בלתי אם לכלות את אשר החלותי!” אז עדה גאון וגֹבה שבעתים מבראשונה וילך קוממיות והשרים המשרתים את פניו הולכים אחריו ונושאים בידיהם את סרח שולי האדרת אשר לא היה ואשר לא נברא.

פתיחה

בסיפור המקורי של אנדרסן אומר הילד התמים את מה שכולם רואים אך מכחישים ומדחיקים או לא מעזים לומר. המלך המהלך בחוצות העיר מעדנות וכולו אומר הוד והדר כבוד ויקר, מחליק מידי פעם קמט קטנטן בבגדי המלכות המפוארים שלו, מכניס את בטנו וזוקף את קומתו לתפארת הבגדים המלכותיים, הוא בעצם ערום. רבים הבחינו במשמעות התיאולוגית של סיפור זה הזועקת עד לארץ. אצטרף אליהם בניסיון לרדות עוד מעט דבש מגוית הארי הזו.

גרסה ראשונה – אמר הילד: המלך עירום

ביום בהיר (ויש המתעקשים – קודר) אחד העז הילד לומר ברורות: המלך הוא עירום!

אפשר להבין זאת בכמה אופנים:

א. המלך אמנם חי וקיים, אבל הוא בעצם אינו מלך, אלא ישות ערטילאית ומופשטת, חסרת כל תוכן או משמעות ואין לה מעורבות בחיים האנושיים. אפשר שהיא המקור להוויה ואף נשמתה, אך זה הכל וזה לא הרבה. ההתגלות האלוקית אינה ‘מלכותית’ אלא ‘התגלות של אי התגלות’, ‘התגלות של האין’. ההתגלות של האינסופיות האלוקית המסבבת וממלאת, מחיה ומאירה, אך ריקה מתוכן של אמת וטוב. זו אינה המלכות האלוקית המובטחת והנחפצת של משפט וצדקה. האדם הוא האמור להלבישה בבגדי מלכות ממקור צלם אךוקים שבו כטוב וכישר בעיניו. משימה כלל וכלל לא פשוטה.

ב. אפשר להבין שהילד אמר שהמלך אמנם היה לבוש פעם, אבל כעת הוא עירום מבגדי מלכותו. אף שהָיֹה הָיָה מלך שהתגלה לאדם, חשף בפניו את מסד ערכיו, האיר לפניו את אופק ייעודו והנהיג אותו בראשית דרכו, הוא כבר אינו מתפקד כעמוד אש מלכותי המוביל ומנהל את מצעד החיים האנושי ביד חזקה ובזרוע נטויה. ההתגלות של יציאת מצרים, מתן תורה מן השמים אל הארץ והשריית השכינה שנמשכה כל תקופת הבית הראשון, הוחלפה בהתגלות של ‘אב’ ולא ‘מלך’. אב שהוליד וחינך והקנה כלים ומשבגר הילד הטיל עליו את האחריות להמשך הפרויקט. האדם קרוא לתקן עולם במלכות הטוב האלוקי בכוח צלם אלוקים שלו והתורה שנתנה לו. משימה לא קלה אך מגמתה ברורה באופן כללי.

ג. אפשר להבין זאת באופן הנראה חתרני ואף כפרני, אך לעניות דעתי אינו כזה. יש להרהר ברצינות באפשרות שההתגלות של מתן התורה וההבטחה האלוקית למלוך בעולם בצדק ומשפט, לגמול לאיש חסיד כמפעלו ולתת לרשע רע כרשעתו, במרחב הפרטי ובעיקר הכללי, הייתה התגלות עומק הנטייה המוסרית של האדם ותמצית משאלות לבו הטוב, שביקשה לא רק את התגלותה שלה במרחב האנושי, אלא גם את ההתגלות עומק הנטייה המוסרית של נשמת ההוויה – של אלוקים. עתה משהתבגר האדם, הוא יכול לסיים את המסכת הארוכה והנפתלת של מאמצי צידוק הדין בשאלת הגמול (צדיק ורע לו, רשע וטוב לו) בלי שזה יערער את אמונתו באופן אותו מביא הנביא מלאכי: (יד) אֲמַרְתֶּם שָׁוְא עֲבֹד אֱלֹהִים וּמַה בֶּצַע כִּי שָׁמַרְנוּ מִשְׁמַרְתּוֹ וְכִי הָלַכְנוּ קְדֹרַנִּית מִפְּנֵי יְדֹוָד צְבָאוֹת: (טו) וְעַתָּה אֲנַחְנוּ מְאַשְּׁרִים זֵדִים גַּם נִבְנוּ עֹשֵׂי רִשְׁעָה גַּם בָּחֲנוּ אֱלֹהִים וַיִּמָּלֵטוּ: (מלאכי ג). אדרבא, האומץ לומר זאת נוסך בו משנה אחריות ומרץ, עיזוז וחיל לתקן עולם במלכות הטוב  האלוקי.

דומני שההבדל בין האפשרויות האלה אינו מהותי אלא סגנוני. אנסה להבהיר זאת גם במחיר חזרתיות מסויימת.  

מנח אל אברהם

אפשר לקרוא את סיפור ‘בגדי המלך החדשים’ כסיפור על האכזבה המרה ממלכו של עולם שברבות הימים התברר שהוא בעצם עירום ומעורטל ממעלותיו בהם התהדר הוא עצמו. מעלות שכוננו את דמותו המלכותית. למגינת לבנו, המלך ששב והבטיח לנו לתפקד כמלך חכם וטוב העושה צדקה ומשפט וקיבל מאיתנו הרבה יותר ממאה ימים של חסד, לא קיים את הבטחתו שהפיחה בנו תקוה גדולה. לאחר כמה וכמה וכמה ניסיונות להסביר ולהצדיק אותו העזנו להודות שאינינו מבינים והתפטרנו מעבודתנו בתאגיד הענק הוותיק ‘תיאודיציאה’.

אפשר לחוות את ההתגלות הערטילאית הזו כאכזבה ושבר, להתכנס אל אבלות מתמשכת על המלך שאינו עוד ולשקוע ביוון הייאוש. אפשרות נוספת היא לשמוח כמוצאי שלל רב על השער שנפתח לנו לאמונה בוגרת. להודות על שזכינו לעבור מהאמונה הילדותית לאמונה הבוגרת