פרשת יתרו – וירד ד’ על הר סיני – הרהורים על ההתגלות

וַיֵּרֶד יְהֹוָה עַל הַר סִינַי אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיִּקְרָא יְהֹוָה לְמשֶׁה אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיַּעַל משֶׁה: (שמות פרק יט כ)

עליונים למטה ותחתונים למעלה?

האם נפרעו סדרי בראשית בשעת מעמד הר סיני ומתן תורה? האם אכן ‘עלו תחתונים למעלה וירדו עליונים למטה’? האם פירושה של התגלות, היא הפלת המחיצות ומחיקת הגבולות בין אלהים לאדם. האם ההתגלות מטשטשת את ההבחנה בין אלהים לאדם? ואולי גם את עצם הנבדלות שלהם? האם ההתגלות הינה ארוע דרמטי ואף אקסטטי או התבהרות והצטללות אופקים רוחנית? האם ההתגלות היא ‘מיתה’ שלצורך לידה מחדש? האם ההתגלות היא חוויה של התענגות על המפגש או הארה של ערך ודרך?

מבריאה להתגלות

‘בראשית ברא אלוהים’. הבריאה נמשכת ומתחדשת בטובו בכל יום תמיד, טובו הניתן לכל ורחמיו שעל כל מעשיו, ‘נותן לחם לכל בשר, כי לעולם חסדו’. הבריאה משתקפת במערכת היחסים שבין הורים לילדם. הם הביאו אותו לעולם והוא בא, הם מיניקים אותו והוא יונק, הם נותנים לו והוא מקבל. כשהילד עומד על דעתו, מתחיל החינוך, ניתנת לו התורה. ההורים ממשיכים לתת לו את הטובין הבסיסיים, מזון, בגוד ובית, וגם אהבה וחום וכיו”ב, אלא שנוספת נתינה חדשה, הכוונה והדרכה ערכית – מוסר אב ותורת אם. במהלך התבגרותו והתפתחותו, ניתנת לו התורה שוב ושוב, ובכל פעם, בגירסא ההולמת את התפתחותו. בהדרגה פוחתת הנתינה ומתעצמת העצמאות והחירות, ובשלב מסוים הילד מעניק להוריו.

כאמור, הפעימה הראשונה של החינוך של האדם – ההתגלות הראשונה, מתן התורה הראשון, אינה מבטלת את יחס הבריאה. הבורא ממשיך להפיח בנו חיים ורגש ולהעניק לנו את אבות הקיום וכו’, אבל מוסיף על כך את התורה המורה אותנו כיצד לחיות בעולם, בנאמנות למקורו ולתכליתו. להדרכה של ההורים ולמתן התורה, יש השלכות כבדות משקל. מעתה, יש דרך נכונה וטובה ויש דרך שגויה ורעה. יש מה שראוי שלא לעשות, ויש מה שראוי מאוד לעשות. ההתגלות לא רק מוסיפה מישור של נתינה, אלא בעיקר מחדשת מישור של ציווי, של קריאה לנתינה של האדם לחברו, לחברתו, ליקום בו הוא חי ואף לאלוהים. יתר על כן, ההתגלות תובעת תביעה כללית מהאדם – לקחת אחריות ולהתגייס לתיקון הלב, האדם והחברה. מתוך ההתגלות, מתחדשת הדדיות שלא היתה אפשרית לפני כן, האדם יכול וקרוא לתת ולא רק לקבל, ללכת בדרך נכונה ולא רק לשוטט אחוז שרעפים והתפעלות בעולם. התוצאה של ההתגלות, היא איפה העצמת האדם, באשר היא תוצאה של זיהוי היגמלותו והתבגרותו (מנח לאברהם) והינה הבעת כבוד ואמון לאדם.

דימוי ההתגלות לחינוך לשלביו, הוא ביטוי לראיית עיקר ההתגלות בהארה של התוכן והערך שבה, ולא בחוויה של המפגש והדבקות. לעומתה קיימת גישה הרואה את עיקר ההתגלות בחווית המפגש וכו’. לגישה הראשונה אני קורא: ‘מתן תורה’ ולשניה: ‘מעמד הר סיני’ וכהבחנת הפיוט: ‘אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה – דיינו’.

מ’מתן תורה’ אל ‘מעמד הר סיני’

על פי הגישה של ‘מתן תורה’, מה שהתגלה אל עם ישראל במעמד הר סיני היא התורה. מה היקף התורה שניתנה מפי הגבורה בסיני? הדעה המקסימליסטית היא – כל התורה כולה, כולל כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש. לצידה, דעות מינימליסטיות יותר – התורה שבכתב, עשרת הדברות, ‘אנכי’ ו’לא יהיה לך’, ‘אנכי’. המשותף לכל הדעות הוא שההתגלות היתה של הדרכה וציווי.

בחסידות היה זה רבי מנחם מנדל מרימנוב שביטא את ההבנה שרק ה’אל”ף’ של אנכי ניתן בסיני מפי הגבורה. האות ‘אל”ף’ אינה מילה ולכן אינה תוכן, אולי היא קול הברה, ואולי, וסביר יותר, דממה ושתיקה . דעה מפתיעה יותר, היא דעתו של רוזנצווייג הסבור שההתגלות בסיני התחילה והסתיימה ב’וירד ד’ על הר סיני’! כל מה שאחר כך, אנכי ולא יהיה לך וכו’, זו ההתפרטות שלה, בבחינת ‘אידך פירושא’ זיל גמור .

אמנם גם בדעה זו מתקיימים דברי קהלת: יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר רְאֵה זֶה חָדָשׁ הוּא כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים אֲשֶׁר הָיָה מִלְּפָנֵנוּ: (קהלת פרק א י). היא מתאימה לדברי המדרש על ‘פנים בפנים דבר ד’ עמכם’ – משל למלך שהיה הוא ואוהבו בטרקלין וביניהם וילון, כשהיה מדבר עם אוהבו, מקפל את הוילון עד שרואהו פנים אל פנים, ומדבר עמו, אבל לאחרים אינו עושה כן, אלא מדבר עמהם ומחיצת הוילון פרוסה, ואינן רואין אותו. (ויקרא רבה פרשה א ד”ה יג).

ה‘שפת אמת’ אף הוא רואה בכך את עיקר ההתגלות: וז”ש פנים בפנים דיבר ה’ עמכם… שאז נתגלה ונמשך חיות התורה לכל הנבראים. שאז נתגלה שכח התורה מחיה הכל ומושל על הכל. ועיקר קבלת התורה הוא ההתגלות. זהו שכתוב בתרגום וירד ה’ על הר סיני – ואתגלי כו’. כי הקב”ה מלא כל הארץ כבודו רק שמקודם היה נסתר כנ”ל. (שפת אמת לשבועות במדבר [תרל”א])

החידוש בהתגלות אינו התוכן, התוכן היה ידוע מקדמת דנא. וכדברי האדמו”ר הזקן: והלא כבר קיים אברהם אבינו ע”ה את כל התורה עד שלא ניתנה, כמ”ש: וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורתי… וכמ”ש: כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְדֹוָד לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְפָט… והרי היתה התורה ירושה להם מאבותיהם. וגם להבין ענין ירידת ה’ על הר סיני בקולות וברקים בעשרת הדברות, ועל כל דבור ודבור פרחה נשמתן, ומה כתיב בהון? לא תרצח לא תנאף וגו’. שהם דברים פשוטים שגם שכל אנושי מחייבן. (ליקוטי תורה, פרשת במדבר, יב ג).

החידוש שבהתגלות הוא עצם ההתגלות, הפשלת הוילון והמפגש האינטימי פנים בפנים!

נפשי יצאה בדברו

המדרשים המספרים לנו שנשמותיהם של ישראל פרחו בשעת מתן תורה עד שהיה צורך שמלאכי מרום ישיבו אותן להם, מבטאים גישה שלישית שעל פיה ההתגלות אינה רק אורע דרמטי של של מפגש ודבקות, אלא היא ארוע אקסטטי של התכללות והתאחדות של האדם עם האלוהים, וממילא התבטלות של תודעתו העצמית. בכך חוברת היא אל החוויה המיסטית הרדיקלית הנקראת ‘אוניו-מיסטיקה’.

תולדותיה של ההתגלות – התענגות, תיקון, התבטלות

ההבנה את אופי ההתגלות משליכה על אופי החיים האנושיים שלאחריה. אם ההתגלות היתה התרחשות דרמטית שפרצה גדרות עולם, הפילה מחיצות והפגישה את האדם ואלוהים, ישאפו החיים שלאחריה לקירבת אלוהים, לדבקות של דיאלוג ואינטימיות. אם ההתגלות התרחשה בתוך ומתוך הסדר הטבעי הרגיל של החיים, ישאפו החיים שלאחריה להליכה מחיל לחיל בחכמה בינה ודעת, להתעלות של תשובה והשתלמות מתמדת, לדבקות של הליכה בדרכי ד’. אם ההתגלות היתה התרחשות אקסטטית של כלות הנפש והתבטלות הצורה ביוצרה, יהפכו החיים שלאחריה ל’בי עקתא’, יתאפיינו בגעגוע חריף ולעתים רע ומר של ‘בת המלך’ אל ארמון אביה וישאפו ל’אישתאבא בגופא דמלכא’.

ואולי יש להפוך את הסיבה והמסובב. האדם שהתבונה המוסרית, היא בעיניו מותרו וצלם אלוהים שבו, ואת תכליתו הוא רואה בעמל התיקון של ליבו וחברתו, יצייר לו את ההתגלות כארוע צלול ובהיר. איש הלב והרגש, הרואה בפתיחת הלב והארת הפנים לעצמו, לזולתו ולאלוהיו את תכלית עבודתו, יצייר לו את ההתגלות כארוע של כריתת ברית ויחוד אינטימי של ‘אני – אתה’. האדם המיסטי האוהב את אלוהיו עד כלות הנפש ומצטער כל ימיו מתי תבוא לידו ההזדמנות של ‘בכל נפשך’ יצייר לו את ההתגלות כשיבת הנר אל האבוקה, כהתכללות החלק בשלם והסופי באינסופי והאישי במוחלט.

ביום חתונתו וביום שמחת לבו

הדימוי האולטימטיבי של מעמד הר סיני במקורותינו, הוא של קדושין ונישואין. ‘צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו. ביום חתונתו – זו מתן תורה, וביום שמחת לבו – זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו אמן. (משנה מסכת תענית פרק ד). מה קורה שכשאיש מקדש אישה? הוא אוסר על עצמו את כל הנשים בעולם, וגם אוסר אותה על כל הגברים בעולם. המשמעות של כריתת ברית, היא הכריתה – ההתנתקות שלי מאינסוף האפשרויות וההתמסרות המוחלטת שלי לאפשרות אחת. מעתה תהיינה בעיני כל הנשים בעולם כקוף אחרי בן אדם, ביחס אלייך… עד עתה הכל היה פתוח, הכל היה אפשרי, קסם החירות המוחלטת של הרווקות. והנה באחת בחרנו שנינו באפשרות אחת מתוך אין סוף אפשרויות ובכך ויתרנו לגמרי על כולן. למה עשינו זאת? מדוע המרנו אור אין סוף בנגה שולחן ערוך?

את מה שקרה במעמד הר סיני ניתן לספר כך: האינסופיות האלוהית, התגלתה אל האדם – ‘אנכ”י – אנא נפשי כתבית יהבית’, בשפה שלו, בכלים שלו – ‘דיברה תורה בלשון בני אדם’. אמנם ההתגלות הזו כמו האהבה, לא רק הרחיבה את חיינו, אלא גם צמצמה אותם. עד עתה חיינו אל מול האינסופיות האלוהית והנבענו מכבשן דומייתה קשת רחבה וצבעונית תוססת ומלאת חיים. כעת לאחר שקבלנו את התורה ואת עוּלָהּ וכרתנו איתה ברית, הצטמצמו חיינו לנתיב מסוים, שבקדשנו אותו נבדלנו לגמרי מכל הנתיבים האחרים. האם אין זה מחיר כבד מידי?

שמא תאמר: ‘מאי אפשי למעבד’? ‘הכל בגלל האהבה’. האהבה הינה התגלות סוחפת הכופה עלינו הר כגיגית. נוגע ללב אך לא הכרחי. הבה ניזכר במדרשים המספרים לנו שהיו תרבויות שעמדו בפני קסם ההתגלות ולא הלכו שבי אחריה, וזאת מן הטעם הפשוט. הן לא רצו לוותר על חירותם ועצמיותם, תהא זו הגניבה היקרה לליבם של פראי האדם שידם בכל, או הרציחה היקרה לליבם של החיים על חרבם. באותה מידה יכולה להיות זו כל אידיאולוגיה ולאו דוקא של גניבה ורצח…

אם כן מדוע הסכמנו? התשובה שתשביע את רצונם של מבקשי ההגיון שבנו, תהיה, כי זהינו שהתורה היא טבעית לנו, מתאימה לנו כמו כפפה ליד, ואין בקבלתה שום ויתור, אדרבא ‘אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה’. הרומנטיקנים שבנו, יאנחו ויאמרו ‘על אהבה אין מקשין’, ‘אהבה מקלקלת את השורה’. אכן כן, הסכמנו לוותר על חירותנו האינסופית ולהמירה בחירותו של עבד ד’ העוסק בתורה. אין לכך הסבר או צידוק, זו אהבה שלמעלה מטעם ודעת.

וכתמיד מתברר שהרומנטיקנים הם הם הריאליסטים הגדולים ושהרציונליים הם רומנטיקנים ללא תקנה.

חתימה חסידית מחויכת

הריקוד החסידי המכונן היה ה’קוּלֶע’ (בלשון רבים: קולעֶ’ס. במקור מאידיש: איבעֶר-קולעֶן זִיך = להתהפך). ריקוד של התהפכות וגלגול על הרצפה, באופן שהראש למטה והרגליים למעלה. על ריקוד זה יצא קצפם ובערה חמתם של ה’מתנגדים’ להשחית. הוא היה בעיניהם תמצית האנרכיזם הדתי של החסידים.

טקס החופה והקידושין מעוצב באופן המשחזר את החוויה של מעמד הר סיני. החסידים נהגו להדר במצוה לשמח חתן וכלה על ידי ריקוד ה’קולע’. באחת מתורותיו מגלה לנו רבי נחמן את סודו של ריקוד זה אותו רוקדים דווקא בשעת החתונה:

מה שמהפכין את עצמן [בריקודי שמחת החתונה] זה בחינת: ‘ומשה עלה אל האלוהים’ (שמות יט ג), ‘וירד ה’ על הר סיני’ (שמות יט כ), שהתחתונים עלו למעלה והעליונים ירדו למטה. (שיחות מוהר”ן אות פו)

וכזה ראה וחייך!