חנוכה, חנוכה, חג יפה כל כך

חנוכה זה שאנו בעיצומו הוא חורפי למהדרין. ההדלקה על פתח הבית הפונה אל רשות הרבים, כרוכה במסירות נפש של ממש, אך שכרה בצידה. בלילה החורפי המעונן והקודר הופכים הנרות למרגליות אור צפות בעלטה. הקור החודר גם מבעד לבגדי החורף, מעביר צמרמורת לאורך הגו כולו, המתלכדת באופן מפתיע עם התנועה הלוליינית של השלהבות עטויות שמלות המחול. והתוצאה סחרחורת קלה, שבה מתערבלים יחדיו האור והקור, הפנים והחוץ. כדי להתענג עליה בטרם תפוג, יש לשבת מכורבלים אל מול פני הנרות, ‘לראותם בלבד’, ולאפשר לנהרות האור הבוקעים מהם לחדור אל עינינו ומשם להתפשט בכל הגוף, ולחלום ולחום ולחלום, והנה אנו עומדים על ה’י-אור’…

התפילה – בקשה או מדיטציה?

לפי הרמב”ן מצות התפילה מן התורה, היא להתפלל בעת צרה. הרמב”ם לעומתו סבור שמצות התפילה מן התורה היא להתפלל כל יום (הלכות תפילה, פרק א הלכה א). המחלוקת ההלכתית הזו היא כמובן מחלוקת בשאלה: מהי התפילה המקורית, התפילה כפשוטה? (מחלוקת ביחס לתפילה, היא מחלוקת ביחס לאמונה ודעת אלוהים, אבל את השלב הזה אשאיר לך קורא/ת יקר/ה)

לפי הרמב”ן התפילה היא ‘נשק יום הדין’ של האדם המצוי בצרה קשה שאינו יכול להתמודד איתה, והוא עומד מולה חסר אונים. מתוך כך מתפרצת ובוקעת התפילה מעומק הלב, והיא בעיקר תחינה לישועה והשבח וההודאה טפלים אליה. זו, אפשר לומר התפיסה השגורה של התפילה.

לפי הרמב”ם התפילה היא מבע יומיומי העולה מתוך השגרה המבורכת. ניתן לומר לפיכך, שעיקרה אינה הבקשה, אלא השבח וההודאה, ואף הבקשה היא לתוספת ברכה ולא למילוי של חֶסֶר ולהפגה של מצוקה.

גישתו של הרמב”ם מקבלת ביטוי מחדד בפסיקתו שמי שאין דעתו מיושבת עליו, פטור מן התפילה (הלכות תפילה פרק ד הלכה טו). בפסיקה זו מתגלה שהשוני בין הרמב”ם לרמב”ן, קרוב יותר להיות ניגוד, שהרי לפי הרמב”ן, אדרבא, חדר הורתה של התפילה הרי היא הצרה והמצוקה שבהם האדם חסר אונים ובודאי שאין דעתו מיושבת עליו.

לשם מה זקוק המתפלל לישוב הדעת? דבר זה מקבל מענה בדברי הרמב”ם במקום אחר (מורה נבוכים חלק ג’, פרק לה, הקבוצה התשיעית, פרק מד), בו מתבררת  מהות התפילה ותכליתה לדעתו. התפילה היא עבודה מדיטטיבית של היזכרות והתעמקות בדעות ובאמונות שנרכשו בלימוד התורה, לשם הפנמתם. בתפלה כזו, גם הבקשות הן חלק מהעבודה המדיטטבית  של הצללת המודעות וההפנמה.

במקום נוסף (מורה נבוכים, חלק ג’, סוף פרק כח, פרק לב), הרמב”ם יותר מרומז, שתפילת הבקשה בפשוטה, היא אמונה הכרחית ולא אמונה אמיתית. רמז זה משתלב בגישתו הכללית לתפילה כעבודת התבוננות שבלב, תוך שהוא מבטא באופן חריף במיוחד את הסתייגותו מתפילת הבקשה.

אז ‘מי צודק’? איני מוצא טעם בשאלה זו. שתי הדעות הללו הינן עבורי לא רק שתי הבנות של תפילה, אלא גם ובעיקר שתי אפשרויות של עבודת התפילה (במסגרת התבנית ההלכתית או כתוספת לה), שאני נוקט בכל אחת מהן בהתאם למצבי הרוחני, הנפשי והפיזי, ובכלל. על מחלוקת זו בודאי נאמר: ‘אלו ואלו דברי אלוהים חיים והלכה כדעתו של כל מתפלל באשר הוא’.

שלום בתשלומים

המדרש מלמדנו שמעשי בראשית לווין זה מזה, וכך הם דבריו:

בא וראה, כל בריותיו של הקדוש ברוך הוא לווין זה מזה, היום לוה מן הלילה, והלילה מן היום, ואינן דנין זה עם זה כבריות שנאמר: (תהלים יט) יום ליום יביע אומר. הלבנה לוה מן הכוכבים, והכוכבים מן הלבנה, וכשהקב”ה רוצה, אינם יוצאים, שנאמר: (איוב ט) האומר לחרס ולא יזרח ובעד כוכבים יחתום. האור לוה מן השמש, והשמש מן האור, שנאמר: (חבקוק ג) שמש ירח עמד זבולה. החכמה לוה מן הבינה, והבינה מן החכמה, שנאמר: (משלי ז) אמור לחכמה אחותי את. השמים לוין מן הארץ, והארץ מהשמים שנאמר: (דברים כח) יפתח ה’ לך את אוצרו הטוב את השמים. החסד לווה מן הצדקה, והצדקה מן החסד שנאמר: (משלי כא) רודף צדקה וחסד. התורה לוה מן המצות, והמצות מן התורה, שנאמר: (משלי ז) שמור מצותי. בריותיו של הקדוש ברוך הוא לווין זה מזה ומשלמים זה לזה ועושים שלום זה עם זה בלא דברים.

(שמות רבה [וילנא] פרשת משפטים פרשה לא טו)

ההלוואה היא המקיימת את החברה האנושית. היום אני זקוק, ואתה מלוה לי. מחר אתה תהיה זקוק, ואני אלוה לך. עיקרון ההלוואה נוהג גם בטבע. בקיץ, היום לווה מן הלילה, ובחורף, הלילה לווה מן היום. עיקרון זה נוהג גם בעולם הרוח, כיש צורך בחידוש, החכמה לווה מן הבינה, וכשיש צורך בהבניה, הבינה לווה מן החכמה. העיקרון הזה נוהג גם בעולם הנפש. יש שהחסד מתפרץ בשטף גדול, ויש שהצדקה המחושבת יותר היא ההנהגה הנכונה. העיקרון הזה נוהג גם בתורה. כשהצמא לדעת יוקד, לימוד התורה לווה מן המצוות, וכשהרצון לפעילות ועשיה גובר, המצוות לוות מן התורה.

כך נעשה שלום בעולם. השלום לפי המדרש המחכים הזה, אינו מצב סטטי, אלא דינמי. תנועה מתמדת של ריקוד שבו משתנים תדיר האיזונים בהתאם לנסיבות החיצוניות והפנימיות הפיזיות והרוחניות, האישיות והחברתיות. הנחת היסוד המובלעת של הפרספקטיבה הזו על השלום שאין שום אפשרות שכל ‘הנפשות הפועלות’ בעולם, תופענה בשלמות בו זמנית. בכל נקודת זמן תהיה ההופעה חלקית. השלמות והשלום ילכו ויתלקטו על ציר הזמן. אם תובנה זו זרה ומוזרה, ניתן להתידד איתה על ידי הסטת הפוקוס מהעולם לאדם. כאן פשוט וברור וגלוי לעיני כל ששלמותו של האדם אינה מופיעה בשום נקודת זמן אלא בסה”כ הביורגפי שלו (במקרה הטוב…). רק בהספד מתייחסים אנו לאדם כיחידה שלמה.

חשבתי לעצמי שאולי אפשר ליישם עיקרון זה גם על הציר ההסטורי – תורני. התורה אף היא בריאה גדולה ועשירה. יש בה נופים שונים ואף מנוגדים. יש בה חלקים מאוד לאומיים ויש בה חלקים אוניברסליים. יש בה חלקים תקיפים וחסרי סובלנות, ויש חלקים רכים ומכילים. יש חלקים של דין ויש של חסד. יש בה  חלקים בהם היחיד והמשפחה במרכז, ויש שבהם החברה והציבור הם העיקר. יש בה חלקים רציונליים ויש בה גם חלקים מיסטיים. יש בה מקומות השמים דגש על המעשה ויש בה מקומות המייקרים את הכוונה, יש את המח ויש את הלב, וכך הלאה.

גם התורה אינה יכולה להופיע בשלמות בנקודת זמן אחת ובודאי לא בנפש אחת. מדוע שלא נעשה שלום דינמי בין חלקי התורה השונים ואף המנוגדים על ידי ‘עיקרון ההלואה’. כלומר, נביא מידי פעם חלקים ממנה למרכז ולחזית, וחלקים אחרים נסיט לשוליים ולעורף. הכל לפי הזמן והמקום והמצב, מתוך הקשבה לקול ד’ ודברו המתגלים אלינו באמצעות ההסטוריה והביוגרפיה שלנו, נתבונן בהנהגה האלוהית העכשוית ונתאמץ להבינה. שהרי, ‘כל זמן מאיר בתכונתו’, ומי שמתעלם מההארה המיוחדת של זמנו, לא יוכל לכוון שום דבר לאמיתתה של תורת אמת.

מרגלית מ’עולם התפילות’ של הרב מונק

‘בארבעת השלבים שלקראת התפילה יצוקים כל דפוסי החוויה של כל צורות התפילה וההודאה השונות. הרגש הראשון של לב האדם הוא הכרת התודה על כל חסדי ד’ בחיי האדם על כל מתת אלוהים לעמו ישראל שבאה לידי ביטוי בברכות השחר. בפסוקי דזמרה באה השתפכות הרגש הנלהבת לקראת ד’ מתוך חוית ההתבוננות בגבורתו וגדולתו של הכל יכול המתגלית בצורה כה נשגבה בתבל. בברכות קריאת שמע, ההודאה מתוך שמחת הנפש וההתמסרות הבלתי מוגבלת כלפי השם, שהוא הבורא, הוא המחוקק והוא גם הגואל. ובעמידה, התחינה בהנכעת הלב ובשפלות רוח, כאשר האדם לאחר שהתנשא אל השלב העליון של הכרת הבורא, שופך נפשו לפני השם ומבקש ממנו את ברכתו. לאחר העמידה מעבירה התפילה את המתפלל שוב אל עבודת ד’ בחיים היומיומיים, ובכך היא חוזרת אל נקודת מוצאה, כמלאכים על סולם ד’ הנושאים על כנפיהם את תפילות בני האדם למעלה אל השמיים ומורידים אותן לאחר מכן, מוכתרות באושר ובברכה מאת ד’ למטה אל הארץ.

(הרב אליהו מונק, עולם התפילות חלק א עמ’ כא)

הפסוק שלי בפרשה:

וַיְמַהֵר יוֹסֵף כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל אָחִיו וַיְבַקֵּשׁ לִבְכּוֹת וַיָּבֹא הַחַדְרָה וַיֵּבְךְּ שָׁמָּה:

שבת שלום!

חיים