נס לא קרה לנו

אחד משירי חנוכה שלמדתי בגן (החילוני – לשם הגילוי הנאות) שלי, שמגיח מתוך קרבי, מידי שנה לקראת חנוכה, ומתנגן (ושמא ‘מזדמזם’) בי בעל כורחי, בבלי דעת, כאילו מעצמו, אני מוצא את עצמי שר אותו, או נכון יותר מושר על ידו, לחן שאי אפשר לגרשו. כוונתי לשיר – ‘אנו נושאים לפידים’

איני יודע למה בדיוק התכוון המשורר כשכתב את השיר, אבל נהוג לראות בו שיר מחאה ומרד כנגד האתוס הדתי, המצפה לנס, במקום לצאת בלילות אפלים לעמק ולהר, ומאידך רואה כל הצלחה כ’נס’. החלופה הציונית החדשה לאתוס הזה, היא התודעה של אוטונומיה ועוצמה של ‘היהודי החדש’, המעז לצאת לאפלה, לרדת אל עמק עכור ולהופכו לפתח תקוה, להעפיל אל ראש הר טרשים קרח ולהאחז בעוד משלט.

האמנם יש כאן עימות בין שני אתוסים מנוגדים? למען הסדר הטוב הבה נזכר, מהו בדיוק הנס שהתרחש בחנוכה, בו אנו קרואים להיזכר, ואותו אנו מחויבים לפרסם בכל שנה.

בימים ההם

במקורות הקדומים שלנו יש כידוע, שתי דעות באשר לנס חנוכה.

‘שכשנכנסו יוונים להיכל, טימאו כל השמנים שבהיכל. וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד. נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה’ (שבת כא ע”ב)

על פי דברי הגמרא הללו, הנס היה שְשָמנו הטהור של פך השמן החתום בחותמו של כהן גדול שהיה אמור להספיק בדרך הטבע להדלקת מנורת המקדש יום אחד, דלק שמונה ימים. אכן נס כפשוטו. נס המשדד מערכות טבע.

גם נס זה תועד בשיר ילדים ידוע:

כד קטן / מילים: אהרון אשמן

כד קטן, כד קטן,
שמונה ימים שמנו נתן.
כל העם התפלא:
מאליו הוא מתמלא!
כל העם אז התכנס
והכריז: אך זהו נס!
אילולא כד זה נשאר
מקדשנו לא הואר.

כד קטן, כד קטן…

גם כל ילד, ילד קט
יעמוד כזה הקט
ומלב תמים, טהור
לעולם ישפיע אור.

לעומת זאת, בהודאה על הנס, שאנו מוסיפים בתפלות ימי החנוכה, אומרים אנו:

‘וְעַל הַנִּסִּים וְעַל הַפֻּרְקָן וְעַל הַגְּבוּרוֹת וְעַל הַתְּשׁוּעוֹת וְעַל הַנִפְלָאוֹת וְעַל הַנֶּחָמוֹת וְעַל הַמִּלְחָמוֹת שֶׁעָשִֹיתָ לַאֲבוֹתֵינוּ בַּיָּמִים הָהֵם בִּזְּמַן הַזֶּה […] וְאַתָּה בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים עָמַדְתָּ לָהֶם בְּעֵת צָרָתָם. רַבְתָּ אֶת רִיבָם. דַנְתָּ אֶת דִּינָם. נָקַמְתָּ אֶת נִקְמָתָם. מָסַרְתָּ גִבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁים. וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים. וּטְמֵאִים בְּיַד טְהוֹרִים. וּרְשָׁעִים בְּיַד צַדִּיקִים. וְזֵדִים בְּיַד עוֹסְקֵי תוֹרָתֶךָ. וּלְךָ עָשִֹיתָ שֵׁם גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ בְּעוֹלָמֶךָ. וּלְעַמְּךָ יִשְֹרָאֵל עָשִֹיתָ תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה וּפֻרְקָן כְּהַיּוֹם הַזֶּה’

הנס של חנוכה היה הגבורה של החלשים, שהביאה לנצחון על הגבורים, גבורה ונצחון שגלויה היתה בה ההנהגה האלוהית: המלחמות שעשית’, ‘נתת גבורים ביד חלשים’. ‘נס נסתר’, נס שבטבע.

כמובן שגם היבט זה של חנוכה זכה לשיר:

ימי החנוכה / אברהם אברונין
ימי החנוכה, חנוכת מקדשנו,
בגיל ובשמחה ממלאים את ליבנו
לילה ויום סביבונינו ייסוב
סופגניות נאכל בם לרוב.

האירו, הדליקו
נרות חנוכה רבים –
על הניסים ועל הנפלאות
אשר חוללו המכבים.

ניצחון המכבים נספר, נזמרה,
על האויבים אז ידם כי גברה
ירושלים שבה לתחיה
עם ישראל עשה תושייה.

האירו, הדליקו…

ירושלים לנו הבירה
לב ישראל שירו לה שירה

לפני כמה שנים התוודעתי, די במקרה, לדעה נוספת ביחס לנס חנוכה.

על דברי הגמרא: ‘אישה ודאי מדליקה, דאמר רבי יהושע בן לוי: נשים חייבות בנר חנוכה, שאף הן היו באותו הנס’ (שבת כג ע”א), מפרש רש”י: ‘היו באותו הנס – שגזרו יוונים על כל בתולות הנשואות להיבעל לטפסר תחלה, ועל יד אשה נעשה הנס’. מה שנרמז ברש”י מפורש בסיפור המופיע במדרש מאוחר, המדרש מספר על הנס שנעשה על ידי אישה אמיצה ונועזת.

‘עמדו [היוונים] וגזרו עליהם [ישראל] גזירה מרה ועכורה:
שלא תכנס כלה בלילה הראשון מחופתה אלא אצל ההגמון שבמקום ההוא.
כיון ששמעו ישראל כך, רפו ידיהם ותשש כחם ונמנעו מלארס,
והיו בנות ישראל בוגרות ומזקינות כשהן בתולות, ונתקיים עליהם:
דַּרְכֵי צִיּוֹן אֲבֵלוֹת מִבְּלִי בָּאֵי מוֹעֵד כָּל שְׁעָרֶיהָ שׁוֹמֵמִיןי כֹּהֲנֶיהָ נֶאֱנָחִים בְּתוּלֹתֶיהָ נּוּגוֹת וְהִיא מַר לָהּ: (איכה א ד)
והיו יונים מתעללים בבתולות ישראל, ונהגו בדבר הזה שלש שנים ושמונה חדשים.

עד שבא מעשה של בת מתתיהו כהן גדול שנִשֵאת לבן חשמונאי ואלעזר היה שמו,
כיון שהגיע יום שמחתה, הושיבוה באפריון,
וכשהגיע זמן הסעודה, נתקבצו כל גדולי ישראל לכבוד מתתיהו ובן חשמונאי, שלא היו באותו הדור גדולים מהם,
וכשישבו לסעוד, עמדה חנה בת מתתיהו מעל אפריון, וספקה כפיה זו על זו, וקרעה פורפירון שלה,
ועמדה לפני כל ישראל כשהיא מגולה, ולפני אביה ואמה וחותנה.
כיון שראו אחיה כך, נתביישו ונתנו פניהם בקרקע, וקרעו בגדיהם, ועמדו עליה להרגה,
אמרה להם: שמעוני אחיי ודודיי,
ומה אם בשביל שעמדתי לפני צדיקים ערומה בלי שום עבירה, הרי אתם מתקנאים בי,
ואין אתם מתקנאים למסרני ביד ערל להתעולל בי?!
הלא יש לכם ללמוד משמעון ולוי אחי דינה, שלא היו אלא שנים, וקנאו לאחותם, והרגו כרך כשכם,
ומסרו נפשם על ייחוד של מקום, ועזרם ה’ ולא הכלימם.
ואתם חמשה אחים: יהודה, יוחנן, יונתן, שמעון ואלעזר, ופרחי כהונה, יותר ממאתים בחור,
שימו בטחונכם על המקום, והוא יעזור אתכם,
שנאמר: כִּי אֵין לַידֹוָד מַעְצוֹר לְהוֹשִׁיעַ בְּרַב אוֹ בִמְעָט: (ש”א יד ה).
ופתחה פיה בבכיה ואמרה: רבש”ע אם לא תחוס עלינו, חוס על קדושת שמך הגדול שנקרא עלינו, ונקום היום נקמתנו.

באותה שעה נתקנאו אחיה ואמרו, בואו ונטול עצה מה נעשה,
נטלו עצה זה מזה, ואמרו, בואו ונקח אחותינו ונוליכנה אצל המלך הגדול ונאמר לו:
אחותנו בת כהן גדול ואין בכל ישראל גדול מאבינו, וראינו שלא תלין אחותינו עם ההגמון,
אלא עם המלך שהוא גדול כמותינו, ונכנסנו עליו ונהרגהו ונצא, ונתחיל אח”כ בעבדיו ובשריו,
והשם יעזרנו וישגבנו, נטלו עצה וכו’ ועשה להם הקב”ה תשועה גדולה,
ושמעו בת קול מבית קדש הקדשים: כל ישראל נצחו טליא באנטוכיא (ניצחו פרחי הכהונה את היוונים / נצחה הטליה הישראלית את הנמר היווני), כן יעשה המקום ישועה בימינו אלה’.
(מדרש מעשה חנכה, נדפס באוצר טוב ח”א ל”ט ובית המדרש לר”א אילניק חדר ה, ובאוצר המדרשים [אייזנשטיין] עמ’ קפה)

מה אם כן היה הנס?

הנס שחוללה האישה הזו, הוא אכן נס גדול! גדול מהנס המשדד מערכות טבע פיזיקליים, וגדול מהנס שבטבע, בו חלשים מתאזרים בגבורה. זהו נס של טרנספורמציה תודעתית כללית שהפכה עדר כבשים, ההולכות ‘כצאן לטבח’, לעדת אריות. נס שהפך פרחי כהונה ‘חְנוִּנים’ למכבים גיבורים.

בזמן הזה

ומה איתנו? אמנם ‘פך שמן לא מצאנו’ אבל האמנם ‘נס לא קרה לנו’? לדעתי הנס של המפעל הציוני אותו אנו חוגגים ביום העצמאות, הוא נס הנסים ופלא הפלאות. זהו נס הדומה לנס שחוללה האישה העברית החכמה והנועזת, אבל בהיקף ובעוצמה דרמטיים הרבה יותר. זהו נס ‘תחית העצמות היבשות’, תחית המתים הלאומית, שהכח שהניע אותה היתה המהפכה התודעתית הפרדיגמטית שהתמירה את הנפש הגלותית הפוחדת מכל עלה נידף, לנפש הארץ ישראלית, מלאת העוז והגבורה.

אנו נושאים לפידים / אהרון זאב
אָנוּ נוֹשְׂאִים לַפִּידִים
בְּלֵילוֹת אֲפֵלִים.
זוֹרְחִים הַשְּׁבִילִים מִתַּחַת רַגְלֵינוּ
וּמִי אֲשֶׁר לֵב לוֹ
הַצָּמֵא לָאוֹר
יִשָּׂא אֶת עֵינָיו וְלִבּוֹ אֵלֵינוּ
לָאוֹר וְיָבוֹא!

נֵס לֹא קָרָה לָנוּ
פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ.
לָעֵמֶק הָלַכְנוּ, הָהָרָה עָלִינוּ,
מַעַיְנוֹת הָאוֹרוֹת
הַגְּנוּזִים גִּלִּינוּ

נֵס לֹא קָרָה לָנוּ –
פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ.
בַּסֶּלַע חָצַבְנוּ עַד דָּם
וַיְּהִי אוֹר!

עם כל החיבה והנוסטלגיה, אם השיר ‘נס לא קרה לנו’ הוא אחיו התאום (אם כי המעודן) של השיר: ‘עולם ישן עד היסוד נחריבה’, הרי הוא ביטוי מאוד לא מוצלח של התודעה הציונית ההולכת ב’דרכי אבות’ ומקיימת באדיקות את הכלל ‘אין בעל הנס מכיר בניסו’. ואולי, כך עולה בדעתי במפתיע, זהו בעצם השיר של הנס השלישי, הנס הגדול של האישה הגדולה. הנס שהאיר לפידי אש בוערים בתודעות אפלות וכבויות, עורר את הצמא לאור, נשא אל על את העינים ואת הלב, וגילה את מעיינות האור הגנוזים בלב בני דורנו, גבורי התהלה. אכן, נֵס קָטָן לֹא קָרָה לָנוּ – פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ. אבל, בַּסֶּלַע לִבֵּנוּ חָצַבְנוּ עַד דָּם וַיְּהִי אוֹר!