שלום חברים!

אפתח בשיר שנכתב פעם באלול.

שיר של אלול

אני מהלך בואדי
מוקף ירוק מצהיב
מבוּשם מנוֹפת צוף
ומזיעה
יללת תן על ארבע
חולפת על הנחש השחור שמעלי

אולי פעם
אני הוא שאוּטס באמבולנס
צופר כשופר
ואיש אחר
ישמע
יעצור מצעידתו
(גם כדי שלא תיפול נשימתו הכבדה)
ויקשיב

ויחשוב
שאולי פעם הוא יהיה זה המוּבל באמבולנס
הצופר בקול מר כשופר
ואיש אחר ישמע ויעצור ויקשיב
ויחשוב
שגם עקֵדתו קרבה ובאה

וישיר

פרשת כי תצא – ‘אשת יפת תואר’

לפני כחודש, רגשה וסערה הארץ סביב ההלכה של ‘אשת יפת תואר’. גם בי נגעו הדברים, והתעוררתי לשוב וללמוד את הסוגיה ממקורותיה ועד למסקנותיה ההלכתיות. במהלך הלימוד, נפרשה לפני יריעה מרתקת של התמודדות מגוונת עם הקושי שבפרשת ‘אשת יפת תואר’, שהתקיימה בבית המדרש, ושימיה הם כימי התורה שבע”פ, כלומר, כימי ההתבוננות המודעת והבקורתית בתורה שבכתב. ‘אשת יפת תואר – פשט מדרש רמז וסוד’ הוא לקט של מקורות ללימוד הסוגיה. מקורות ה’דרש, הרמז (שימו לב ל’מאור ושמש’ שדורש את הפרשה על עבודת התשובה של אלול!) והסוד’ שבו, הם דוגמא מאירת עינים למדרש יוצר של סוגיה הלכתית שהפשט שלה היה קשה ואף ‘בלתי אפשרי’, מאז מקדם. מקורות ה’פשט’ שבה, הם המקורות ל‘יצר הרע שעבר זמנו – ‘אשת יפת תואר’ כמשל’, שהוא תמצית פרי הלימוד הסוגיה כפשוטה, להלכה ולמעשה. עיקרו, קול קורא לרבנות הראשית. קריאה זו נובעת מתוך כבוד לתלמידי החכמים שבדור, ואמון בכך שהם ראויים וממילא חייבים להתמודד עם האתגרים הלא פשוטים שהמציאות העכשוית והחברה הישראלית מציבים בפני התורה. סוף סוף ההתאמה (המושכלת, האחראית וכו’) של התורה שבכתב אל הדור, היא מענינה המהותי של התורה שבעל פה, של תלמידי החכמים בכל דור ודור.

עוד כמה הרהורים של אלול

אלול, אני ממש מתענג כל שנה מחדש על המחשבה (שאני מקפיד לא לבדוק את נכונותה) שאין ‘חיה’ כזאת בשום גן חיים אנושי, שאין בעולם כולו אח ורע לתופעה תרבותית זו של אלול. חודש שלם מהשנה, המוקדש לחשבון נפש שנתי, והכנה לשנה ההולכת ובאה. איזו חגיגה! איזה כיף להיות יהודי!

אלול, חודש קסום. פרק הסיום של השנה החולפת וראשית הראשית של השנה הבאה. יש משהו מאוד מלהיב, ב’עזות דקדושה’ של אלול, ביומרה לעשות את ה’בלתי אפשרי’, לתקן גם את העבר, ולא רק את ההווה והעתיד. לא רק לתקן, אלא למחוק חלקים ממנו. לא רק למחוק, אלא לשכתב מחדש, להפוך חושך לאור מר למתוק וזדונות לזכויות. החזון של ‘אי בעו צדיקי ברו עלמא’ מתקים באלול. באלול, ‘ועמך כולם צדיקים’, כולנו רוצים, כולנו צדיקים, כולנו בוראים עולמות חדשים.

אלול, פרידה דמומה מן השנה ההולכת ונמוגה לה. תוגת הפרידה של האוהבים, הניגון של הלב והמעין, שירת הרחמים והסליחות. ציפיה מהוססת לתחיה והתחדשות, לכפרה וטהרה, לשנה הבאה. בתשובה, מתהוים החיים. בחסד, הם מתקימים.

אלול, שלהי קייטא, סוף השנה, סוף החיים, חודש הרחמים והסליחות. חודש התשובה. ואת עלית על כולנה, תשובת השיבה של יום אחרון, של יום מיתה, ותצחק ליום אחרון. חודש של היפוך הסוף להתחלה, המוות ללידה, הזדונות לזכויות, הפסימיות לאופטימיות, העצבות לשמחה, היאוש לתקוה, הכפירה לאמונה. מעין עולם התחיה, שלמעלה מימות המשיח וחיי העולם הבא. התאבקות של החיים עם המוות, עד עלות השחר, זריחת השמש, הנצחון של החיים שבגילוי מסכת המוות, שבגילוי חיי החיים שבו. כל החדשים קודש ואלול קודש קודשים.

אלול, הסתיו מתדפק בשער, אני עוצם את עיני. עוד מעט הוא יפסע לאיטו אל החצר, יתגלה בחגיגיות קודרת משהו מבעד לערפלי הבוקר. המרבד של השלכת המצהיבה המצטברת על האדמה, יזכיר לי זר פרחים כמוש על קבר. המכוניות שוב תבכנה חרש כל הלילה, תקצנה בבוקר ושמשותיהן מעולפות בדמעות. תִמָחֶנָה בִּמְחִי וִישֶר, וראה זה פלא, מיד, תופענה שוב. כן, הם שוב חוזרים אלינו הימים, הימים הנוראים והטובים…

ועוד מספיחי ג’ אלול

המחשבות על תורת הרב קוק ממשיכות לרחוש בי. ומצאתי את עצמי מתמצת: תורת הרב קוק היא תורה שבכתב חדשה.

תורה שבכתב, באשר מקורה בהשראה אלוהית.

תורה שבכתב, באשר היא זקוקה כאויר לנשימה לתורה שבע”פ שתפרש ותבאר אותה, שתדרוש אותה ותגלה את סודותיה. תורה שבע”פ שתתאים אותה אל הדור ותדייק אותה לעומת ההארה האלוהית המתחדשת, ואז תכוון ‘לאמתתה של תורת אמת’, ‘כי כל זמן מאיר בתכונתו’. תורה שבע”פ שתפתח ותשכלל אותה, בלי לאבד את ניגונה ואורה המיוחד,בלי לסטות מרוחה ומגמתה.

תורה שבכתב, באשר גם בה מתגלים עם הזמן החולף מנתינתה, חלקים והיבטים קשים להבנה ולהלימה. חלקים הקוראים למדרש יוצר או לשימוש אמיץ בפרוצדורה של תקנות וגזרות.

חדשה, במובן כללי, פרדיגמטי, ולא בפן או צד שלה. חדשה, בכך שהיא מחדשת מבט, הקשבה ושפה.

חדשה, בכך שהיא מכוננת הבנה חדשה של אמונה וכפירה.

חדשה, בכך שהיא מחדשת את הבנת מילות המפתח ‘קודש’ ו’חול’, וממילא מחוללת מהפכה במערכות היחסים המוכרות בינהם.

חדשה, בכך שכל הקודם לה אינו נשלל אלא מתכלל בה וסופג את איכותה המיוחדת.

מן הסתם לא קשה להבחין שזהו שיר אהבה. והאהבה הלא בהגדרה, מקלקלת היא את השורה. לא, זו אינה התנצלות.

חברי הטוב אבי, ביקש בתגובתו ליומן של השבוע שעבר ‘יומנים עסיסיים יותר’. ובכן אבי יקירי, עד שההרים יטיפו עסיס והגבעות תתמוגגנה, אני ממליץ לך להוסיף טחינה, הרבה טחינה. העסיסיות מובטחת…

שבת שלום
חיים