עוד לפני שמדברים על דתיות וחילוניות

פתיחה

מאמריהם של ידידַי מוטי קרפל ויואב שורק עוררו אותי לחשוב ולכתוב את הדברים הבאים. על כך מודה אני להם. מאמר זה אינו תגובה למאמריהם, אלא נסיון להתבונן על הנושא אליו התייחסו הם, כל אחד בדרכו שלו, מנקודת מבט נוספת.

אני מניח שכל אחד מאתנו מוצא את עצמו מדי פעם משתאה ונדהם מהפרדוכסליות של החיים האנושיים. אחד מהיבטיה המתמיהים ביותר הוא זה: הלא בני אדם כל כך רוצים לחיות, כל כך ממאנים למות, כל כך רוצים להיות מאושרים, ולמרות זאת מאז שאנו זוכרים את עצמנו עסוקים אנו בלהרוג או להרג, ברצף אינסופי של מלחמות שהפכו את ההיסטוריה האנושית לבית מטבחיים ומרחץ דמים.

במאמר זה אנסה לזהות ולחשוף את שורשי המצב האנושי העגום הזה, כדי להניס את צללי הספק והיאוש ולהאיר מחדש בלבי את האמון באדם וביכולתו להיחלץ ממעגל הקסמים הזה ולהגשים את חלומותיו הורודים על חברה אנושית מתוקנת ומענגת.

מהו שורש הסתירה הזו בין מה שכל אדם וחברה רוצים, לבין המציאות האנושית העגומה?

התשובה הראשונה העולה על הדעת, נעוצה בהבחנה בין ‘דתיות’ ל’חילוניות’.

דתיות וחילוניות

ה’דתיות‘ היא עמדה נפשית ותרבותית של ביטול ערכו של העולם הזה והחיים בו, אל מול העולם הבא, ושל התבטלות האדם אל רצון האל. ביטויה הרדיקלי הוא בביטול של האדם ושל אנושיותו, כלומר של תבונתו ומוסריותו, אל רצון הטהור של האל, הנשגב מבינתנו – השרירותי, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בתנועות דתיות מיסטיות משחר ההיסטוריה ועד עתה. הביטול ה’רך’ של האדם, הוא הביטול הערכי: מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ (תהלים ח ה). הביטול ה’קשה’ של האדם הוא חלקו בבטֵלות האונטולוגית של העולם אל מול המוחלטות והטוטליות של המציאות האלוהית. בלשון הקודש קוראים לזה: ‘אין עוד מלבדו’ ובלעז: ‘אקוסמיזים’ (אין עולם)

ה’חילוניות‘ היא הקוטב הנגדי של הדתיות. החילוניות הינה ‘אמירת הן’ אונתולגית וערכית לעולם ולאדם, ורצון וחתירה בלתי נלאים לתיקון האדם ולשיפור המציאות. החילוניות היא המצע הפורה של אתיקה ופוליטיקה, של מדע וטכנולוגיה, של תרבות וציויליזציה. ביטויה הרדיקלי הוא ב’אתאיזם’ (=אין אלהים) שלעומת ה’אקוסמיזם’ (=אין עולם), וב’הומניזם’ (הנאור או הרומנטי) שלעומת ה’דהומניזציה’, במובן של הכניעה וההתבטלות של האדם אל הרצון האלהי שלמעלה מ’טעם ודעת’.

אקדים ‘תרופה למכה’ ואומר ברורות: כל עיקרה של הבחנה זו באה לשרת את מהלך המאמר ולכן היא מתייחסת לשני קטבים ‘אידיאליים’ שכמובן אינם קיימים במציאות בצורה ה’טהורה’ שלהם. יתרה מזאת: יש בהגדרות הללו, ובכוונה, הולכה עד אבסורד, וממילא, קריקטוריזציה של הדתיות והחילוניות וכנ”ל.

על פי הבחנה זו, האשמה האולטימטיבית של האלימות האנושית מוטלת על העמדה הדתית שביסודה זלזול, בוז ואף שנאת החיים והאדם. כשאלה נטענים בחוויית התגלות ושליחות אלוהית, יוצאים בהולים וקדחתנים אבירי האלים למסעות צלב וחרב של טיהור וקידוש, שהם הם הטעם המובהק לרוב המלחמות שידעה האנושות. האור והתקווה נמצאים איפה באגף החילוני.

אלא שזה לא ממש כך. חילוניות אידיאולוגית לא רק מועדת להגיע, אלא אף הגיעה בפועל אל כל תהומות העריצות והטוטליטריות, הרוע והרשעה, האכזריות והאלימות הרצחנית. המאה העשרים בה נרצחו ונטבחו עשרות מיליוני אנשים בשם אידיאולוגיות חילוניות, על ידי ממסדים חילוניים שבראשם עמדו מנהיגים חילוניים (היטלר, סטלין, מאו ועוד), חשפה את החולשה של המהפכה המודרנית החילונית ופרכה את יומרותיה ה’משיחיות’.

לעומת זאת, דתיות רדיקלית ומיסטיות עמוקה לא חייבים להוביל לאלימות. באותה מידה הן יכולות לחולל ואף חוללו תנועה הפוכה: תנועה של אהבת האדם במישור החברתי, ופרישה ופסיביות קיצונית במישור ההיסטורי. דוגמא מובהקת לכך היא החסידות – באהבת האדם שבה, ויחד עם זאת בעמדתה המסתייגת והפסיבית ביחס למהלך הציוני הריאל-היסטורי.

אם כן למרות שאי אפשר לשלול לגמרי את האמת שבהבחנה זו ואת כוחה הפורה, נראה שהיא איננה ממצה את כל החשבון. סוד טירוף האלימות הרצחנית של ההיסטוריה האנושית לא נמצא לנו בדתיותה, ואור התקווה לא זורח לנו בדווקא מהאופק החילוני שלה.

אידיאולוגיות, אי-אידיאולוגיות ואידיאליזם

שמא נמצא הפתרון בהבחנה בין אידיאולוגיוּת לאי-אידיאולוגיוּת. אידיאולוגיה, דתית או חילונית, לעולם תביא לאלימות. הגאולה תמצא לנו בהזדכות על האידיאולוגיוֹת והאידיאלוגיוּת. רק חברה ואנשים חפים מכל אידיאולוגיה, יביאו לשגשוג של החיים האנושיים ולשלום.

משתי סיבות סבור אני שלא משם ‘תבוא הגאולה’. האחת, בפועל, אי-אידיאולוגיות, גולשת לאנרכיזם וניהיליזם, ואלו כבר הוכיחו את עצמם כמועדים לפורענות. שנית ועיקר, נראה לי שאין כיסוי למושג ‘אי-אידיאלוגיות’, ובפשטות, ‘אין חיה כזו’. עמדה זו עצמה היא אידיאולוגיה, ולא זו בלבד, אלא שיש לה תמיד תוכן פוזיטיבי כזה או אחר, וגם אלים ביחס ליריביו (האידיאולוגיים).

הפתרון נמצא לדעתי, בשוני שבין שתי פרדיגמות אידיאולוגיות (דתיות או חילוניות). האחת, אידיאולוגיה נחרצת וודאית בידיעתה את האמת והשקר, הטוב והרע, הנכונה למסור את הנפש, ליהרג ולהרוג, למען הביעור המהפכני של השקר והרע מן העולם. השניה, אידיאליזם פתוח להקשיב וללמוד, המבקש לתקן את האדם ואת העולם בעבודה פנימית ודיאלוגית, הדרגתית וללא כפיה ואלימות.

בכך הגענו לשאלה המשמעותית: מהו המקור של האידיאולוגיות האלימות והרצחניות? ומהו המקור של האידיאליזם המתבטא בפתיחת אופקים, הליכה והולכה ממילאית אליהם?

האדם – נפש אחת, שני יצרים והכרעה

נהוג לחשוב שהמקור לאופיין של אידיאולוגיות בכלל, הוא דתי – התגלותי, או פילוסופי – תבוני, כלומר, תיאוריה תיאולוגית או מטאפיזית. לדעתי המחשבה שמה שמעצב אידיאולוגיות, תנועות הסטוריות והתנהגות אנושית, הוא בעיקר משנה תיאולוגית או פילוסופית, הוא רפלקס ‘אינטלקטואליסטי’ שגוי שיש להשתחרר ממנו. הקטגוריה הרלוונטית יותר לענייננו, היא האנתרופולוגית והפסיכולוגית.

המקור אינו בשמים, שמי ההתגלות האלוהית, או שמי הארת התבונה הטבעית. המקור הוא בארץ, במבנה הנפש, באיכותה האנושית הבסיסית. מה שעושה את ההבדל הן ה’מידות’ ולא ה’מוחין’. האור נוגה מן המכלול הנפשי ועליו.

ה’נפש’ היא המקור והשורש. כלומר האיכות האנושית הבסיסית של האישיות היחידית והקולקטיבית. לאו דווקא במובן מטאפיזי או דטרמיניסטי כל שהוא, אלא גם ובעיקר במובן התרבותי, החברתי והחינוכי.

שני קטבים לנפש האנושית. שפל ונישא, מואר ואפל, טוב ורע, אגואיסטי ואלטרואיסטי, וכיו”ב. החוויה הקיומית הבסיסית העזה והמרה של האדם, היא החוויה של הסתירה והקונפליקט המובנים בעצם אישיותו. חוויה זו חוללה את תפיסת האדם כשניות בלתי אפשרית ולכן ‘טרגית’ של גוף ונפש (ה’בעיה’ הפסיכופיזית), ושל התפיסה הדואליסטית הדיכוטומית של נפש האדם שבאה לידי ביטוי במושגים כמו, יצר טוב ויצר רע, נפש אלהית ונפש בהמית, אגו ואיד, וכיו”ב[1].

תולדת שניות זו עלולה להיות קשה ומרה. הקנאה, התאווה והכבוד, עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות, הן המוציאין את האדם מדעתו, ועושים את החברה שאלה הן הכוחות המניעים שלה, למבָלַת עולם. הגאווה הבלולה בפחד היא שורש פורה רוש ולענה של המאוימות והכעס האובססיביים, היא המתגלה בשנאת הזר והאחר, היא המחוללת את הדרתם ואת האלימות כלפיהם.

אמנם, שניות קונפליקטואלית זו אינה חייבת להביא לתבוסה של האצילי, העדין והטוב שבאדם בפני השפל, הגס והרע שבו. ולמסקנה פטאליסטית – טרגית. אדרבא, היא יכולה לכונן את חיי האדם כחיים הרואיים של דעת, חופש בחירה וגבורת הכרעה. ‘רשות לכל אדם נתונה, אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק, הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע, הרשות בידו’. (רמב”ם יד החזקה הלכות תשובה פרק ה א).

אנשים טובים – חברה טובה – תיקון עולם

הבה נדמיין חברה שיסודה המידות הטובות של יחידיה, העין הטובה, הרוח הנמוכה והנפש השפלה, וכללן, הלב הטוב. חברה בה החכם, הוא הלומד מכל אדם, הגיבור, הוא הכובש את יצרו, והעשיר הוא השמח בחלקו. חברה שהאנשים שאיתם אנו מרגישים בבית, הם רחמנים ובישנים, גומלי חסדים וענוותנים. חברה החוקקת בלב בניה שאין אדם שאין לו שעה ואין דבר שאין לו מקום, אין דעה שאין בה אמת טובה וברכה ואלו ואלו דברי אלוהים חיים. חברה שתלמידי החכמים שבה אוהבים את המקום ואת הבריות, את הצדקות ואת המישרים, וגם את התוכחות. תלמידי חכמים שאינם מגיסים לבם בתלמודם ולא שמחים בהוראה, מתרחקים מן הכבוד ונושאים בעול עם חבריהם ומעמידים אותם על האמת ועל השלום. חברה בה כל אדם דן את כל אדם לכף זכות. חברה בה חביב האדם שנברא בצלם, וחייב כל אדם לומר, בשבילי נברא העולם, ובקול צלול, גם, שהשכינה מצטערת על כאבו של כל אדם. חברה בה כל המציל נפש אחת, הציל עולם מלא, ואין לך מצוה יקרה כפדיון שבויים. חברה בה שינוי הפרצופים והדעות הוא ברכה ולא קללה. חברה שתורתה תורת חיים וחסד.

חברה שאלה הם ערכיה ולאורם חיים בניה, היא חברה בה ילך ויאיר צלם אלהים שבאדם. כשזהו המצע הנפשי, כמעט ולא משנה איזו אידיאולוגיה (חילונית או דתית, לאומית או אוניברסאלית) תיזרע בו. קרקע נפש זאת, תצמיח תמיד פרחים יפים שיבסמו את אויר העולם, ופירות מזינים ומתוקים שישביעו ויענגו. חברה שזו התשתית הנפשית שלה, לעולם לא תוכל להיות אלימה ואכזרית, לעולם תבקש אך טוב וחסד, משפט ומישרים, יושר וצדקה, תעשה את הישר והטוב ותרדוף ותבקש שלום. אז יבנה העולם על אדני החסד, וישתכלל על ידי דרך הארץ הקודמת לכל תורה – דרך עץ החיים.

נכון, גם אמירה זו עלולה להפוך למן ‘משנה’, ‘פסל ומסכה’, ובזאת להחמיץ את הבשורה הפשוטה, המעשית שבה. אני מקווה שדברי לא יובנו כך. בסך הכל ניסיתי להפנות את תשומת הלב לקרקע ממנה צומחים חיינו, לתשתית בה מונחים יסודותיהם, למרחב שאליו כל כך חשוב שניפתח ונתכוונן – המרחב האנושי הנפשי הבסיסי, שטיפוחו ופיתוחו, יקרבו אותנו יותר מכל חידוש מטאפיזי, תיאולוגי, לאומי, או אסתטי, לגאולה, לעולם טוב הרבה יותר משל היום, ולחיים אנושיים שמחים ומאושרים לאין ערוך מאלה של היום. אנו קרואים ללא יותר, אך גם ללא פחות מעבודה אישית של פתיחת הלב והארת הפנים לעצמנו ולזולתנו. שבים אנו בזאת אל הכלל הגדול שהוא הראשית וגם האחרית של כל תורה ואידיאולוגיה: ‘ואהבת לרעך כמוך’.

אני מאמין באמונה שלֵמה, שלעם ישראל, לתרבות הישראלית ולחברה הישראלית, פה בארץ חמדת אבות ובתפוצות, יש את הרגישות והמודעות, הרצון והיכולת, תודעת המחויבות והזכות, התבונה והכלים (הלא הם כל אוצרות התרבות העתיקה והחדשה שלנו), ללכת בדרך זו ולתרום תרומה משמעותית לפרויקט האנושי הזה.

לפני הכל,  זאת היא משאת נפשנו ותכלית קיומנו מאז הפציע אורנו בעולם: לך לך… ואעשך לגוי גדול… ונברכו בך כל משפחות האדמה. אחרי הכל, זהו החזון של כל נביאי ישראל.

נספח

לכאורה, בסופו של דבר, אני כן מדבר על ‘דתיות’, גם אם לא על זו השכיחה והשגורה, כי אם על כזו שעיקרה תיקון הנפש והחברה. לאמיתו של דבר זה לגמרי לא כך. אומר בקיצור ומן הסתם ארחיב בהזדמנות. ה’יהדות’ אינה ‘דת’! התורה אינה ‘כתבי קדש’! המצוות, אינן ‘פולחן’! זהו ‘אל”ף בי”ת של יהדות![2] ואנחנו קרואים להפסיק להיות דתיים!

[1] האמת היא שהקרקע המזינה את השורש הזה הינה קרקע מטאפיזית. כוונתי לשניות המטאפיזית של האדם, שהינו בו זמנית בורא ונברא, אלהים וחיה, נפש וגוף. בכוונה אני מעיר בהערת סיום ולא בגוף המאמר, כי רציתי שהוא יהיה אופרטיבי ופורמטיבי, יותר מאשר תיאורטי ואינפורמטיבי.

[2] למי שזקוק למקור, אני מפנה לדבריו הברורים והנוקבים של הראי”ה קוק בפנקס הדפים א [20]: ‘מה שאין אלהים מושג כי אם מתוך הדת, זה הפיל את העולם בעומק השפלות. האלהים צריך שיהיה נודע מכל החיים, מכל ההויה, וממילא יהיה ידוע בכל חיים ובכל ההויה. הדת היא אמצעי, עוזרת להכשיר את המעשים, המדות, הרגשות, סדרי החברה החיצוניים והפנימיים, באופן מתאים המכשיר את החיים ואת ההויה לדעת אלהים. אלהים איננו מתגלה בתוך הדת, כי אם באותה המדה שהדת עצמה היא חדורה מה שהוא למעלה מן הדת. דת, זהו שם הנאות אצל כל עם ולשון, לא כן בישראל, תורת חיים איננה דת לחוד. תורת חיים שלנו היא ההתגלות האלקית המתגלה בתוכה ביחד, כמכל ההויה.התורה וההויה, בהיותם לאחדים, מגלים הם את אלהים בחיים, בתוך הנשמה הפרטית והכללית. הקדש והחול, הוא חלוק מצד הדת, הדת תשים משטרה על עניני הקדש ותניח ידה מעניני החול, זהו מושג מחויב ממושג הדת.האלהים הוא מתגלה מן הכל, מתוך הקדש ומתוך החול’.

מאמר זה פורסם במוסף ‘שבת’ של העיתון ‘מקור ראשון’ כ”ו אב תשע”ד, 2.8.2014. לשם העלאתו לאתר ניסיתי לשפרו ואני מקוה שהצלחתי (המילים ‘מוטי קרפל’ ו’יואב שורק’ בתחילת המאמר הן קישוריות למאמריהם).