מרידה סער ומהפכה

שמנת עבית כשית – תמונה ראשונה

בשנת תרמ”ט משיח חתנו הצעיר (24) של האדר”ת את דאגתו לפניו:

אגלה אוזן הדר”ג מר שי’, אע”ג דמהסתם לא חדת הוא לו, דמסתפינא מהך דספרי האזינו ‘ותמלא ארצו וגו” והוא בסמך על פסוק ‘שמנת עבית כסית’, שהוא ג‘ דורות לפני ביאת המשיח. ואדוני יבין מחשבתי. מכל מקום יעשה הקב”ה למען שמו ויקרב קץ ישעו ונשגב ד’ לבדו במהרה בקרוב. (מתוך אגרת של הראי”ה לחותנו האדר”ת בשנת תרמ“ט מובא ב’להלכות ציבור’ כרוז סח)

והנה המקור ב’ספרי’:

שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ – אלו ג’ דורות שלפני ימות המשיח שנאמר: וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ כֶּסֶף וְזָהָב וְאֵין קֵצֶה לְאֹצְרֹתָיו וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ סוּסִים וְאֵין קֵצֶה לְמַרְכְּבֹתָיו: וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ אֱלִילִים לְמַעֲשֵׂה יָדָיו יִשְׁתַּחֲווּ לַאֲשֶׁר עָשׂוּ אֶצְבְּעֹתָיו: (ספרי האזינו שָׁמַנְתָּ [פסקא שיח, פס’ טו])

שלושת הדורות שלפני ביאת המשיח נרמזים בשלושת ה’התמלאויות’ שבפסוק. עם ישראל השב לארצו, הופך למעצמה כלכלית – וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ כֶּסֶף וְזָהָב; ולמעצמה צבאית – וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ סוּסִים; ולתרבות הסוגדת לכוחה ועוצם ידה – וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ אֱלִילִים. התוצאה תהיה קשה ומרה כפי שכותב הרב בפסקה הבאה.

שמנת עבית כשית – תמונה שניה

גם לאחר 15 שנים משעלה לארץ ישראל בתרס”ד בפתח תקופת ‘העליה השניה’, שב הראי”ה להתייחס למסורת העתיקה הזו המובאת במדרש התנאים ‘ספרי’. הפעם הוא מחבר את העלילה המדרשית עם העלילה העכשווית של תחיית האומה ותקומתה בארצה:

מְקֻבָּלִים אָנוּ שֶׁמְּרִידָה רוּחָנִית תִּהְיֶה בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל וּבְיִשְׂרָאֵל, בַּפֶּרֶק שֶׁהַתְחָלַת תְּחִיַּת הָאֻמָּה תִּתְעוֹרֵר לָבוֹא.

הַצּרֶךְ לִמְרִידָה זוֹ, הִיא הַנְּטִיָּה לְצַד הַחָמְרִיּוּת, שֶׁמֻּכְרַחַת לְהִוָּלֵד בִּכְלָלוּת הָאֻמָּה בְּצוּרָה תַּקִּיפָה אַחַר אֲשֶׁר עָבְרוּ פִּרְקֵי שָׁנִים רַבּוֹת, שֶׁנֶּאֶפְסוּ לְגַמְרֵי מִכְּלַל הָאֻמָּה הַצּרֶךְ וְהָאֶפְשָׁרוּת לְהִתְעַסְּקוּת חָמְרִית

וְזאת הַנְּטִיָּה כְּשֶׁתִּוָּלֵד תִּדְרךְ בְּזַעַם וּתְחוֹלֵל סוּפוֹת, וְהֵם הֵם חֶבְלֵי מָשִׁיחַ אֲשֶׁר יְבַסְּמוּ אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ עַל-יְדֵי מַכְאוֹבֵיהֶם.

הַשַּׁלְוָה הַגַּשְׁמִית שֶׁתָּבוֹא לְחֵלֶק מֵהָאֻמָּה אֲשֶׁר יְדַמּוּ שֶׁכְּבָר בָּאוּ לְמַטְּרָתָם כֻּלָּהּ, תַּקְטִין אֶת הַנְּשָׁמָה, וְיָבוֹאוּ יָמִים אֲשֶׁר תּאמַר אֵין בָּהֶם חֵפֶץ. הַשְּׁאִיפָה לְאִידֵאָלִים נִשָּׂאִים וּקְדוֹשִׁים תֶּחְדַּל, וּמִמֵּילָא יֵרֵד הָרוּחַ וְיִשְׁקַע,

עַד אֲשֶׁר יָבוֹא סַעַר וְיַהֲפךְ מַהְפֵּכָה, וְיֵרָאֶה אָז בַּעֲלִיל כִּי חֹסֶן יִשְׂרָאֵל הוּא בְּקדֶשׁ עוֹלָמִים, בְּאוֹר ד’ וּבְתוֹרָתוֹ, בְּחֵשֶׁק הָאוֹרָה הָרוּחָנִית, שֶׁהִיא הַגְּבוּרָה הַגְּמוּרָה הַמְנַצַּחַת אֶת כָּל הָעוֹלָמִים וְכָל כּחוֹתֵיהֶם.  (הראי”ה קוק אורות התחיה מד בעריכה שלי)

סיפור המעשה

מאז ראשית האמנציפציה הלך והתרחב תהליך הכפירה והחילון בעם ישראל. פורקי עול מלכות השמים התורה והמצוות פנו אל חזיתות המהפכות הסוציאליות ואל פסגות ההשכלה והאמנות.

עם התעוררות התחיה הלאומית והקמת התנועה הציונית המשיכה המרידה הרוחנית בדת ובאמונה, בשם ולשם מימוש החזון הציוני.

מרידה זו היא עוררה בעם ישראל את הנטייה חומרית הרדומה וחידשה את הרצון והיכולת לעבוד את העבודה המעשית של שיבת האומה לארצה, ישובה, בנינה, יבוש ביצותיה, הפרחת שממותיה, הגנתה. בפועל, באו ‘פנים חדשות’, קמו בישראל אנשי מעשה, ‘גאונים’ ו’חסידים’ של חקלאות, התיישבות, פוליטיקה, בטחון, כלכלה וכך הלאה.

התעצומות הכישרונות החומריים אכן הצליחו להגשים את החזון הציוני הלאומי הריאלי ששיאו היא מדינת ישראל, מעל ומעבר למצופה ולנחלם. והביאו לרווחה חומרית

הצלחה זו הביאה לרווחה ולשגשוג חומריים דרמטיים. בכך הפך החזון הציוני למציאות שעלתה על כל חלום ולא נותר למה לשאוף.

בכך נפתח העידן הפוסט ציוני שבו אין אמונה (מורשת הציונות) אך גם לא אידיאלים ציוניים (שהרי הם מומשו)

התוצאה – חלל פנוי מאידיאלים – מיעוט אור ‘הנשמה’

התולדה – ירידת הרוח ושקיעתו

הרב רואה שעם התארכותה של שקיעה זו בריק אידיאליסטי, יתעורר חוסר נחת לאומי, חברתי ואישי, שיהפוך בהדרגה למצוקה קיומית הולכת וגוברת, שהרי באין חזון יפרע ויקרע עם ויתפרק ויקרוס גם היחיד.

ואז יבוא סער – תרבותי, חברתי, פוליטי, משפטי, מלחמתי או גם וגם וגם…

ויהפוך מהפכה – רוח הסער הזה לא יאפשר להמשיך להיאחז בקרנות הפרדיגמה הציונית ויחולל מהפכה רוחנית ורנסנס תרבותי כלליים שתביא לידי כך שיראה בעליל שחוסן ישראל והמשך קיום והתפתחות המפעל הציוני הוא בקודש עולמים, ברוח, בערכים, ביעוד לאומיים והאוניברסליים של עם ישראל.

אפשר שדברי עמוס הנביא מתמצתים זאת: הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה’ אֱלוֹהִים וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ, לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם, כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה’. (עמוס ח יא).

ואיפה אנחנו בסיפור המרתק הזה?

אתת ההצלחה המפעימה של המפעל הציוני חווינו.

את השלווה הגשמית שנחל חלק גדול מהחברה הישראלית בארץ ישראל חווינו.

את הסער, חווים אנו בכל עוז כבר שנתיים, מאז פרוץ המחלוקת על דבר הרפורמה המשפטית והמלחמה בה אנו מצויים. הסדרים הישנים, בכל ההיבטים של החיים שלנו כאן בארץ ישראל, נפרעו וקרסו.

עד כה המציאות נאמנה ל’תסריט’, אבל בשלב זה אנו נולים הפתעה אכזבה. המהפכה מבוששת לבוא!!!

מדוע ולמה? האם יש בידינו לקדם אותה? ובעיקר מה עלינו לעשות לשם כך?!

אציע את הבנתי. הרנסנס הרוחני – המהפכה, לא יכולה לצמוח לא מן החילוניות האדוקה באמונותיה, ולא מן הדתיות האדוקה בתורתה הגלותית.

לשם כך חייבת לקדום למהפכה הרוחנית, מהפכה תודעתית ומנטלית כפולה  –

מהאתוס הגלותי של ההישרדות, לאתוס הארץ ישראלי של ההתחדשות והיצירה מהנפש הגלותית היראה והפסיבית, לנפש ארץ ישראלית אמיצה ופועלת.

מהאתוס הציוני החילוני האקטיביסטי, לאתוס צנוע וענוותן יותר.

מהנפש הארץ ישראלית ה’צברית’ המחוספסת ועוקצנית מידי, לנפש ארץ ישראלית עדינה ורגישה יותר.

במקביל, חייבת להתברר מחדש הזהות הישראלית המקורית – הרחבה (לעומת הגרסה הדתית והגרסה החילונית המצומצמות שלה). וכן גם ה’זהות’ המקורית הרחבה והעמוקה של התורה (בשימת דגש על ההבחנה בין תורת הגלות לתורת עם ישראל בארצו ומדינתו). וכן גם ערכה ומשמעותה של המולדת,  של ארץ ישראל, חייבת להתברר מחדש.

אז תתאפשר מרידה (כפולה) חדשה –

המרידה החילונית בדת החילונית ובאמונותיה הדמיוניות, והמרידה הדתית באמונתה הקטנה הילדותית ובתורתה המצומצמת. שתי המרידות הללו הן פרי של הבשלה והתבגרות של כל המחנות בעם ישראל.

או אז תוכל להתממש המהפכה הרוחנית המיוחלת, אז ‘תחל התורה שבע”פ (תורת ארץ ישראל) לצמוח מעומק שרשיה, תעלה מעלה מעלה ואור תורה שבכתב יזריח עליה את קרני אורה מחדש’. אז יחל העידן הפוסט פוסט ציוני ותקום תנועה ציונית חדשה שתבקש חיים מלאים עשירים ותוססים של נפש וגוף, חומר ורוח, קודש וחול. וחשוב להדגיש, התנאי ההכרחי להצלחתה הוא שמחולליה הפעילים והמובילים יבואו מכל המחנות שבעם.

שמנת עבית כשית – תמונה שלישית

בתרצ”ד, שנה לפני פטירתו, מעודד הרב הזקן את רעו הצעיר הרמ”א עמיאל אל מול החזון הקודר הנ”ל ומדריך אותו בדרך עבודת הקודש של תלמידי החכמים שבדור:

ואם אנחנו סובלים מהיעוד של ‘שמנת עבית כסית’, כפירוש השני דספרי שם’ שהם ‘שלושה דורות שלפני ביאת המשיח’, ואם כי עדיין רחוק הדבר של שמנת וכו’, אבל בעוה”ר היעוד של ‘ויטוש’ הרי הוא מובלט בחלקים מרובים. אבל הלא הוא מכבשי דרחמנא שסדר הגאולה צריך להיות ככה. ואנחנו צריכים להתחזק לעמוד על משמרת הקודש לחזק ידי הנאמנים להשי”ת ותוה”ק מהאי גיסא, ולחזק ידי הבונים בכל אופן מאידך גיסא. כי עצת ד’ היא בלא ספק וראוי לנו שאנחנו נהיה היותר תקיפים בשלילת הגלות וההקבעה של כל מבט האומה לא”י, ורוחנו לא יפול מכל החוצפא דעיקבתא דמשיחא, אשר הכל חזו לנו קדושי ד’ מראש, ולמעט בכל האפשרות כל מין פירוד והתפלגות בתוך הכלל, ויהיו מאמצינו להרבות שלום ואחדות בין כל הסיעות, ולכוין דעתנו כלפי המגמה היותר נשגבה של דבר ד’ על ישראל, שסוף כל סוף, מכל הסיבוכים והמחשכים אור גדול יאיר ונצדק קודש. (מתוך אגרת של הראי”ה לרמ”א עמיאל מי”ד שבט תרצ“ד מובא בלג’ באלול עמ’ קז)

‘ואנחנו צריכים להתחזק לעמוד על משמרת הקודש’ –  ‘אנחנו’ הם המנהיגים הרוחניים של עם ישראל האמורים להוביל את מהלך המרידה והמהפכה הרוחנית. אנשי הרוח שהמיוחד בהם, הוא שהם ‘כלל ישראליים’ – ‘על מפלגתיים’ ו’אל מגזריים’. הם אוהבים את עם ישראל כולו אהבה גדולה, שאמנם אינה מסמאת את עיניהם מלראות ולבקר את המומים שיש בכל המחנות, אך גם ובעיקר אינה מסמאת את עיניהם מלראות את כל הטוב והיפה שיש בכל המחנות. מתוך כך, הם המחזקים את כל כוחות ומחנות האומה לבנות יחד את בית ישראל.

באותה שנה עבר הישוב העברי בארץ ישראל בעקבות רצח ארלזורוב, את אחד מהמשברים הקשים שהחריפו את המחלוקת והפילוג. הראי”ה קוק נאה דרש ונאה קיים את מה שכתב לרמ”א עמיאל. הנה תשובתו למי שניסה ללחוץ אותו לנקוט עמדה ולקחת צד במישור הפוליטי (לגופו של ענין, הראי”ה האמין בחפותו של אברהם סטבסקי והכריז זאת בראש חוצות!):

ממקור לבבי הכואב על שברי בת עמי אשיב לכבודו על מכתבו היקר, שאני מעיד עלי שמים וארץ שחיבתי היא גדולה, ממש בכל לבבי ובכל נפשי, לכלל עמנו ולפרטיהם ולכל מפלגותיהם, ושאני מאמין באמונה שלמה, שכל חלק מהם הוא איבר מיוחד בשיעור הקומה הקדושה והנפלאה שהיא כנסת ישראל כולה במלוא מובנה. כל עבודה וכל פעולה, תהיה חומרית או רוחנית, שהיא מכשירה באופן קרוב או גם באופן רחוק את כינוס גלויותינו ושיבת בנינו לארצנו, היא חביבה עלי חיבת נשמה לאין קץ.ברור לי בהכרה ברורה ובאמונה שלמה, שגם מתוך הסיעות הסותרות זו את זו, ייבנה על ידי עצת ד’ גואל ישראל בניין עדי עד, שממנו תיווסד גאולתנו השלמה. […] בכל סיעה ובכל תנועה, ישנם בוודאי דברים שאיני יכול להסכים עליהם, אבל זה לא יוכל לגרום שאהבתי מלאת השלהבת, היוקדת בי לעמנו הקדוש ולכל פרטיו תהיה, נפגמת אפילו כחוט השערה, והיא עומדת בקרבי במידה שווה למכבדי ולבוזי, את כולם אני אוהב ללא מיצרים. זאת היא יקירי התשובה של חותם לבבי שאני מוסר לך נאמנה, ברגשי כבוד וחיבה אמת.

נאמנך מאוד

אברהם יצחק הכהן קוק

(מובא במאמרי הראיה חלק ב עמ’ 523)

כך מדבר מנהיג רוחני!

דא עקא שדווקא המנהיגים של כל המחנות, לא רק שאינם מתרוממים לגובה הזה, אלא אף לוקחים צד במחלוקת ואף בשיח המתלהם. ולא די שאינם מרבים שלום בעם ישראל, אלא אדרבא, מוסיפים שמן לבערת המחלוקת. בבחינת ‘כל הגדול מחברו יצר המחלוקת המתלהמת שלו, גדול ממנו’…

הסיוט ופתרונו

את הפתרון של הסיוט הזה, מצאתי בפסקת הסיום של הספר הנהדר והנאדר בקודש בו מרוכזים מדברי קודשו של הרב יהודה עמיטל זצ”ל:

לפני למעלה מעשרים שנה הייתי בסעודת פורים. והרב עמיטל שאל: ‘על הפסוק לדבקה בו’ (דברים י”א כ”ב), חז”ל דורשים בספרי ‘להידבק בתלמידי חכמים’ אבל מה עושים כשאין תלמידי חכמים? במי נדבק אם אין תלמידי חכמים? ישב ליד השולחן תלמיד חכם אחד ואמר: אם אין תלמידי חכמים נידבק בשכינה, נידבק בקדוש ברוך הוא עצמו! לא אשכח את הדפיקה שהרב עמיטל נתן על השולחן ואמר: ‘אם אין תלמידי חכמים להידבק בהם, נידבק באנשים פשוטים! אדם בישראל זה ספר תורה! (מתוך דברי ההספד של הרב שלמה ברין כ”ז תש”ע 2010) (הרב יהודה עמיטל, ‘לעולם יהיה אדם’ תורות שבע”פ, עמ’ 264)

וכבר קדמו הרצי”ה זצ”ל שנהג להפנות את תשומת הלב שעל גבי המדרגות של היְשָׁרִים, הצַדִּיקִים, החֲסִידִים והקְדוֹשִׁים, מתנשאת המדרגה הגבוהה ביותר:  מִקְהֲלוֹת רִבְבוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְֹרָאֵל!

לאחר השנה האחרונה של המלחמה, אין צורך להכביר במלים. אין קץ לגילויי האצילות, האהבה, הגבורה, הסולידריות, החסד, ההתמסרות וההקרבה למען עם ישראל כולו, העולות בקול גדול מתוך רבבות עמך בית ישראל בחזיתות השונות. לצערנו אין לנו מנהיגים גדולים, לא פוליטיים, לא צבאיים ולא רוחניים, אך לאושרנו יש לנו עם נפלא, או הבה נרשה לעצנו לומר – אנחנו עם נפלא וכן, ביחד ננצח!