כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו
[ירושלמי יומא פ”א ה”א]פתיחה – מילון
חיוּת – יצריות ויצירתיות – 3 היצרים.
החיים מתגלים בחיוּת, בתסיסה, בתנועה, שראשיתה ב’ריצה’ – ברצון (מרוץ החיים) – ביצריות וביצירתיות.
להופעה המתוקנת של החיוּת קראו חכמים – ‘יצר טוב’ ולמקולקלת – ‘יצר רע’.
בית המקדש הוא הביטוי למצב של החיים הטובים. חורבנו הוא תולדת החיים הרעים, הביטוי של הקלקול והנפילה של כוחות החיים.
החיים הטובים הם אלה שבהם מתגלה החיות – היצריות באופן מיטיב, בונה, בתנועה מתמדת של השתלמות והתעלות.
החיים הטובים מתגלים ביצר הטוב (החיות, היצריות והיצירתיות המתוקנים) ב3 גילויים / יצרים: הרצון לחיות (ולהחיות) – הנטייה המינית. הרצון לתיקון התפתחות ושכלול – הנטייה למימוש עצמי. הרצון לחריגה מן העצמי – הנטייה לרוחניות, לקדושה.
החיים הרעים הם אלה שבהם מתגלה החיות – היצריות באופן מרע, מחריב, בתנועה של נפילה ושקיעה.
החיים הרעים מתגלים ביצר הרע (החיות / היצריות היצירתיות המקולקלת) ב3 גילויים / יצרים – הרצון להתענג על החיים (וההחייאה) – יצרא דעריות. הרצון האנוכי לעוצמה (כח ושליטה) – יצרא דשפיכות דמים. הרצון להתענגות ואקסטזה רוחנית – יצרא דעבודה זרה. זה הטעם הפשוט להלכה הייחודית של ‘יהרג ולא יעבור’ ביחס לעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.
התגלות כוחות החיים כ’יצר רע’ היא כאשר הם הורסים ולא בונים, משועבדים ומכורים ולא חופשיים וחרותים, אנוכיים ולא עצמיים וכלליים. כשתכליתם הרגשת חיות חזקה, חוויה של הנאה – ריגוש – עונג – עוצמה, כאן ועכשיו, ללא נכונות לדרך ארוכה של עבודה קשה שביסודה איפוק וצניעות. התנועה של היצר הרע היא של בליעה, ניכוס והשתלטות ולא של נתינה או הכלה. במלים אחרות, שלושת הגילויים השליליים ממירים את האהבה בתאווה, את התיקון בהתענגות, את התבונה בכח, את החופש וההתחדשות בעוצמה ואנרכיזם. הנטיות הטבעיות היסודיות (הרצון, התשוקה, הגעגוע, הכמיהה, הכיסופים וכיו”ב), הופכים לתאוות.
ההיסטוריה האנושות היא הסיפור של הניסיון להופיע את החיים האנושיים בצורה מתוקנת. פרשת בראשית המטרימה את ההיסטוריה האנושית, חושפת את חולשת האדם אל מול שלושת הכוחות היסודיים והעזים הללו. ניתן לומר שיצרא דעריות מתגלה ראשון, בחטא האדם הראשון של אכילת פרי עץ הדעת. יצרא דשפיכות דמים, מתגלה שני, ברצח קין את הבל אחיו. יצרא דעבודה זרה מתגלה שלישי בכינון דתות האליליות הקדומות בדור אנוש, ‘אז הוחל (לשון חולין) לקרוא בשם ד”.
מפני מה חרבו הבתים?
מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלשה דברים שהיו בו: עבודה זרה, וגלוי עריות, ושפיכות דמים. אבל מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהייתה בו שנאת חנם. ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות: עבודה זרה, גלוי עריות, ושפיכות דמים. (יומא דף ט עמוד ב)
כל המספר לשון הרע, מגדיל עונות כנגד שלש עבירות, עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים, כתיב הכא: לשון מדברת גדולות, וכתיב בעבודת כוכבים: אנא חטא העם הזה חטאה גדולה, בגילוי עריות כתיב: ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת, בשפיכות דמים כתיב: גדול עוני מנשוא. (ערכין דף טו עמוד ב)
בבית ראשון, עידן הנבואה, הנס והמלכות, התגלתה החיוּת בעוצמה רבה, רבה מידי. הוא נחרב בשל ההתעצמות הפראית וההרסנית של שלושת היצרים. יצרא דשפיכות דמים התבטל בגלות בבל בימי אחשוורוש, בעימות עם הרצחנות העמלקית. ליתר דיוק הוא עודן ל’יצרא דכעס’ (ר’ צדוק). יצרא דעבודה זרה בוטל (נגנז, נשחט) בתחילת בית שני על ידי אנשי כנסת הגדולה, מכוחה של הארת חכמת התורה שבע”פ שהחניקה את האש היוקדת שלו. יצרא דעריות צומצם ועודן בתחילת בית שני בכיחס לגילוי עריות במשפחה. ניתן לומר גם שהוא הופנה אל התורה שהיא ‘אילת אהבים ויעלת חן’. עם חורבן הבית השני הוא ספג עוד מכה קשה כשניטל טעם ביאה וניתן לעוברי עבירה. טראומת החורבן והגלות הקצרה בבבל הועילה לתקן באופן חלקי את הרעות החולות הללו.
בבית שני, פרחה והתפשטה החכמה, התורה שבע”פ. התדלדלה עוצמת הקדושה ונחלש עוז הלאומיים. החיים בכללם התגלו בעצימות נמוכה ולסירוגין, במקדש, בבית הכנסת ובבית המדרש, במלוכה הזמנית (בית חשמונאי). המרחב הציבורי החברתי לעומת זאת תסס. בית שני נחרב בשל הכישלון החברתי – שנאת החינם, שהעדר מנהיגות איפשר את התלבותה הכללית. שנאת חינם, שהחריבה את הבית השני, הייתה הופעה ‘מעודנת’ של שלושת היצרים (שהתפרעו בבית ראשון) במרחב האופקי החברתי, של בין אדם לחברו וּלְחֶבְרָתוֹ. יצרא דעריות – התגלה בהתענגות על גילוי ערוות חברו או המחנה האחר, ובהתכבדות בקלונו ועלבונו. יצרא דשפיכות דמים – התגלה בכעס, בקנאה, בשנאה, בהתלהמות, בשלילה ובהדרה ואף באלימות כלפי כל יחיד או מחנה ש’חושב אחרת ממני’. יצרא דעבודה זרה – התגלה בהיבריס של האחיזה באמת המוחלטת, בשכרון הגאווה של הוודאות המוחלטת שהאמת נמצאת כולה ‘אצלי’ ו’אני (ורק אני) אמלוך’. כל אלה היו המרכיבים הרעילים שהתבשלו בקלחת ויצרו את התבשיל הקטלני של ‘שנאת חינם’. שנאת החינם, באה לידי ביטוי בעיקר ב’לשון הרע‘והוא, כך למדונו חכמים, שקול כנגד ע”ז ג”ע ושפי”ד ולכן תיקונו היה מוכרח להיות בגלות ארוכה ומרה.
ומה היום?
על סף הבית השלישי החברה הישראלית ‘חוגגת’ קוקטיל קטלני של המשוגות והרעות של הבית הראשון והשני. לצד רוחות התחיה והבניין מנשבות היום הרוחות הרעות של בית שני בעוצמה ובלהט של בית ראשון. זה לא מפתיע. למעשה זה לא יכול להיות אחרת.
חכמינו הטיבו לראות את העתיד:
‘בְּעִקְּבוֹת מְשִׁיחָא חֻצְפָּא יִסְגֵּא, וְיֹקֶר יַאֲמִיר, הַגֶּפֶן תִּתֵּן פִּרְיָהּ וְהַיַּיִן בְּיֹקֶר, וְהַמַּלְכוּת תֵּהָפֵךְ לְמִינוּת, וְאֵין תּוֹכֵחָה, בֵּית וַעַד יִהְיֶה לִזְנוּת, וְהַגָּלִיל יֶחֱרַב, וְהַגַּבְלָן יִשּׁוֹם, וְאַנְשֵׁי הַגְּבוּל יְסוֹבְבוּ מֵעִיר לְעִיר וְלֹא יְחוֹנָּנוּ, וְחָכְמַת סוֹפְרִים תִּסְרַח, וְיִרְאֵי חֵטְא יִמָּאֲסוּ, וְהָאֱמֶת תְּהֵא נֶעְדֶּרֶת. נְעָרִים פְּנֵי זְקֵנִים יַלְבִּינוּ, זְקֵנִים יַעַמְדוּ מִפְּנֵי קְטַנִּים. (מיכה ז) בֵּן מְנַבֵּל אָב, בַּת קָמָה בְאִמָּהּ, כַּלָּה בַּחֲמֹתָהּ, אֹיְבֵי אִישׁ אַנְשֵׁי בֵיתוֹ. פְּנֵי הַדּוֹר כִּפְנֵי הַכֶּלֶב, הַבֵּן אֵינוֹ מִתְבַּיֵּשׁ מֵאָבִיו. וְעַל מִי יֵשׁ לָנוּ לְהִשָּׁעֵן, עַל אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמָיִם. (סוטה פרק ט משנה טו)
הראי”ה קוק היטיב לראות את ההווה ולהבינו:
‘מוזר הוא הדור הזה, שובב הוא, פראי הוא, אבל גם נעלה ונשא, כי מעבר מזה חוצפה ישגא, אין הבן מתבייש מאביו, נערים פני זקנים ילבינו, ולעומת זה, רגשי החסד, היושר, המשפט והחמלה, עולים ומתגברים, הכח המדעי והאידיאלי פורץ ועולה. דור כזה, היוצא להורג בעוז נפש בשביל מטרות שהן נשגבות לפי דעתו, וחלק רשום ממנו רק מצד רגש היושר, הצדק והמדע שבקרבו, לא יוכל להיות שפל, אפילו אם המטרות הן לגמרי מוטעות. (מאמר הדור)
בדור התחיה והתקומה מתגלים כוחות חיים אדירים. עוז המתגלה בחוצפה ובמרד, אך גם בחיים של התמסרות לערכים ואידיאלים ובמסירות נפש עליהם! רק עוצמות חיים כאלה ואיכות אישיותית כזו, יכולה לחולל וחוללה את נס תחיית המתים הלאומית של עם ישראל בארצו. הבית השלישי יבנה רק מתוך ה’תשובה’ – השבת שלושת היצרים אל מקומם המקורי הטוב, הפנימי והחיצוני במלא עוצמתם. הדרך לשם עוברת דרך תיקון שנאת החינם ולשון הרע של בית שני.
במקביל להתמודדות מתחייבת זו, תחיית עם ישראל ותקומתו בארצו מזמנים לנו התעוררות של עוצמות חיים מעין אלה של בית ראשון. בפחות מהם, הלא לא היה צולח המפעל הציוני. עוצמות חיים אלה מתגלים בבניין ובהרס, בכפירה ובאמונה, בחילוניות ובדתיות, בהתלכדות ובמחלוקת. התוצאה הגלויה המיידית הגלויה של כך, הייתה הנס והפלא של תחיית עם ישראל ותקומתו בארצו. אמנם, כבר מראשיתה הייתה הציונות מציאות סוערת גדושת מחלוקות, אך משהלך ונשלם השלב הבסיסי של המפעל הציוני, הפכו המחלוקות הקשות בחברה הישראלית למרכזיות וחריפות יותר ויותר. לית מאן דפליג שבתקופה האחרונה הגיעה המחלוקות בחברה ישראלית לשיאים חדשים של עוצמה וחריפות המאיימים בקרע ופירוק. למחלוקת הזו כמו לחיים יש כמה רבדים. כולם חשובים וראויים להתייחסות ופתרון. אני סבור ששורש המחלוקת הוא שאלת הזהות הערכים והייעוד של החברה הישראלית ומדינת ישראל. גם על כך נתן הראי”ה קוק את דעתו.
עבודת אליהו
הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יְהֹוָה הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא: וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם: (מלאכי ג כג-כד).
הראי”ה קוק רואה את נבואת מלאכי מתממשת לנגד עיניו בארץ ישראל. ה’אבות’, הם החלק ה’שמרני’ של עם ישראל שמחובר למסורת העתיקה שלו. ה’בנים’, הם החלק ה’חדשני’ (ואך ה’מהפכני’) שמרד ופרק את עולה של המסורת ובמקומה הוא התמסר להשכלה, לאידיאליים חברתיים מהפכניים, ולבסוף לאידיאל הציוני. הוא רואה וכואב את הפער והסכסוך בין שני החלקים הללו וברור לו שהוא מאיים על המשך התקדמותו של המפעל הציוני ואף על עצם קיומו של עם ישראל. כאן נכנס לתמונה ‘אליהו’ שהוא האמור לעשות שלום בין ה’אבות’ ל’בנים’, בין הרוח המסורתית הדתית השמרנית לבין הרוח המודרנית החילונית החדשנית. מיהו והיכן הוא אליהו? אליהו, הוא כל אחד מאיתנו שאוהב שלום ורודף שלום בין כל המחנות שבעם ישראל.
כבר באגרת שהראי”ה קוק שולח לתלמידו, אהובו משה זיידל, בכ”א אב תרס”ד (כחודשיים לאחר עלייתו לארץ ישראל!), הוא מספר לו מה הוא רואה ומה הוא חוזה:
בהיותי יושב פה בנאות דשא במושבת רחובות אשר ביהודה, והנני יושב ונגד עיני נשקפים הררי יהודה, וגאון ד’, אשר עטרנו פה בשנים קדמוניות ואשר עוד יעטרנו בחסדו לימים הבאים, כי דברו יתברך לא ישוב ריקם, ירהיב לבבי. אמנם עלינו להתעתד לקראת עתידנו הנהדר ברוח ד’, ברוח דעת ואור ד’, שיהיה בכוחו לאחד את כל הכוחות הרעננים אשר בעמנו, להיות מוכנים לחיות חיים בריאים ושלמים, חיים כאלה שיהיו למופת לכל העמים תחת כל השמים, בעוזם וגבורתם, ביחד עם הוד קדושתם ורוממותם, שאז נוכל למלא את התעודה הראויה לישראל בארץ ישראל. וזה אי אפשר כי אם על ידי קיפול כל הטוב הנמצא בחיי האבות והבנים גם יחד, באופן שלא די שלא יהיו הצדדים הטובים שיש בשני דרכי החיים, סותרים זה את זה, כי אם מחזקים ומרוממים זה את זה. זהו יסוד השבת לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם. במחשבות הללו הנני הוגה ועסוק, ותודה לאל שכל אשר שיערתי בחו”ל, במה שיש לנו לעשות לטובת כלל עמנו וארצנו, בהשפעת רוח טהרה שתחיה את כל המעשים כולם, לומר בפה מלא ‘בית יעקב לכו ונלכה — באור ד”, הנני רואה עין בעין פה על אדמת קדשנו. (אגרות הראיה / כרך א / פט)
כדי שזה יהיה שלום אמיתי ולא פיוס פשרני ושטחי, בקשת השלום צריכה להיות מעוגנת בהערכה עמוקה של הדעות והמחנות בעם ישראל ובהבנת הנחיצות ההכרחית של כולם לצמיחה של עם ישראל. לכך מקדיש הראי”ה חלק גדול מהגותו וכתיבתו שראשיתה ב’מאמר הדור’ אותו כתב מיד לאחר הגעתו לארץ ישראל. הנה חלק קטנטן ממנו (בהשמטות):
אור הצדק הפנימי, היושר הכללי והאהבה הלאומית הטהורה ברשפיה רשפי אש נתרבה ונתעלה בלב הדור הצעיר, במעולה שבו. כל ההסברים של כל אורחות היהדות, המספיקים למי שתעודתם היא להיות כובשים, [כלומר] שריכוך לבבם היא שלמותם וקימוץ כוחותיהם הוא שבחם תהילתם, כל אלה, אמנם אינם מספיקים לאותם שכבר מלאו כח עלומים, ובלשד חייהם יש מקום לאור הצדק הכללי, שהוא הסגולה הישראלית היותר פנימית ועליונה, להיות מאיר ומופיע. להם אנחנו [?] צריכים ללמד תורת חיים ממקור החיים, דרכי מוסר מלאי אורה וצהלה, דברי חן ושכל טוב, עד שמעצמם ימצאו [בתורה] את השלמת כל אידיאליהם. לא נאבה להגיש לנחושתיים את הכוחות הצעירים הרעננים, המסתערים ומתרוממים, כי אם נאיר לפניהם את הדרך, נתהלך לפניהם בעמוד אש של תורה ודעת קדושים כבירי כח לב. אנחנו נבין לדעם ושיחם, נדע להוקיר את תכונתם הפנימית, ואת נטייתם העצמית ממקור ישראל, זה עם עז, עזים שבאומות, נאזר בגבורה ונעטר בתפארה. והם גם המה ידעו איך לכבדנו, איך להמשיך בכל חם לב מלא אהבה והגיון יקר, אחרי כל הגה ושיח הנובע מבאר מים חיים, מאוצר הנשמה של כנסת ישראל, החפצה להחיות בתחייתה את האדם כולו – “בית יעקב לכו ונלכה — באור ד'”.
כשיתרבו בנו עובדי עבודת הקדש באמת, מסקלי דרכים ומישרי נתיבות, עד מהרה יגלה ויראה לפנינו הודו והדרו של דור בנינו אלה. לב האבות יתחיל להכיר את כל אוצר הטוב והסגולה הגנוזה שבבנים, בעומק נפשם הערה והחיה, והבנים יכירו את הקדושה והטהרה, ההוד והתפארת המלאים בלב האבות, שלקחו להם כל אלה בנחלה מדור דורים, על ידי שמירת קדושתה של תורה ומצותיה ועל ידי הדבקות הפנימית בשם ד’ אלקי ישראל, שוכן בציון ובוחר בירושלם. וכל אחד מחברו ייקח את כל הטוב, את כל הנאה והכשר, [וזה יקרה רק] אחרי הזרחת אור החכמה, הגבורה, העז והענוה משני הצדדים, שכל אלה יביאו להכרה נאמנה, שרק ע”י ההתאחדות הרוחנית של ישראל הצעיר עם ישראל הזקן תבוא ישועה ותצמח גאולה. (עקבי הצאן / מאמר הדור / עמוד קטו)
חתימה
נכון, עברו יותר ממאה שנה מאז כתיבת מאמר הדור ורוב ככל כתבי הראי”ה. נכון, דבריו הם כלליים, מופשטים או פואטיים, לעתים, גם לא מובנים, ואין בהם הדרכה קונקרטית ומפורטת כיצד ליישם את רעיונותיו. לעניות דעתי, יש בתורת הרב בשורה דרמטית, אקטואלית ורלוונטית ליחיד ולכלל. ברור לי שאנו אמורים לעבד ואף ‘לדרוש’ אותה, כדי להתאימה לכאן ולעכשיו הרוחני והתרבותי, וכמו כן, לגזור ממנה תוכניות פעולה מעשיות.
השאר תגובה