[1].

ברית הגורל היא תחושת האחווה הטבעית עִם עָם ישראל, על כל בניו ובנותיו באשר הם. הדימוי המובהק של ברית זו הוא המשפחה, הבית; אנו משפחה אחת הקשורה בקשר דם. ברית הגורל נחקקה בעומק ליבנו באירוע המכונן של לידת האומה ביציאת מצרים; היא התחשלה על ידי האיבה והרדיפות, העלילות והגזירות שהיו מנת גורלנו בהיסטוריה הארוכה של הגלות, והועמקה במלחמות החוזרות ונשנות מאז שובנו לארץ. בחיי היום־יום השגרתיים היא רדומה, אך בעתות צרה או מלחמה היא מתעוררת ובאה לידי ביטוי מועצם, רגשי ומעשי. ביטויה המובהק הוא הסולידריות העמוקה לעם ישראל, שרובנו ככולנו חשים בתערובת של תוגה וגאווה בימי הזיכרון הלאומיים לשואה ולמערכות ישראל.

ברית הייעוד, היא השייכות לייעוד של העם היהודי, ייעוד שנאמר בתמציתיות אך בבהירות לאברהם אבינו בראשית מסעו: “לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ… וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל…. וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה”. היחיד, אברהם, הופך לעם שתפקידו וייעודו להביא ברכה לכל האנושות. הדרך שבה העם הזה אמור להשפיע על העולם היא בעצם היותו חברת מופת רוחנית וערכית. היעוד הזה נישא בפי כל הנביאים ואף נחרת לדורות בפתח בניין האומות המאוחדות, כתקווה עתידית לכל העולם: “וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה’ אֶל בֵּית אֱ־לֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו  כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה’ מִירוּשָׁלִָם… וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה”.

ברית הגורל אינה עניין פשוט או מובן מאליו. לאורך כל הדורות וגם כיום יש מי שבחרו לנטוש את העם היהודי וגורלו. כמו כן, היא לבדה חלשה מכדי להעניק משמעות קיומית. גם ברית הייעוד אינה עניין פשוט: הדרך הארוכה והמרה למימוש הייעוד מביאה לייאוש ממנו ואף להכחשתו. התוצאה היא התרופפות הולכת וגדלה של ‘ברית הגורל’ ו’ברית הייעוד’. בעת הזו, כאשר החברה הישראלית נמצאת בעיצומה של מחלוקת מרה, הדבר החשוב ביותר הוא להחליט שאנחנו מתמודדים עם הסכנה הקיומית של המחלוקת הזו, המאיימת לפרק את המפעל הציוני, אך ורק ביחד. כדי שהמסע של עם ישראל יימשך, אנו חייבים ללמוד ללכת ביחד. מילת המפתח היא ביחד! על אף ולמרות ההבדלים והמחלוקות שהיו ותהיינה. החלטה זו היא כריתת ברית נוספת, ברית שעשויה לאחות את הקרעים בחברה היהודית במדינת ישראל ולפתוח פתח להתחדשות של ‘ברית הגורל’ ו’ברית הייעוד’. לברית זו קראתי בעבר ‘ברית הדרך’[2].

---

אמנת הדרך

להכרעה לכרות את “ברית הדרך” תהיה משמעות מעשית רק אם נלמד לממש אותה בפועל. להלן אציע סיפור מסגרת והנחות יסוד להתארגנות מחדש להמשך המסע הישראלי שלכידותו התערערה בזמן האחרון בשל המחלוקות היסודיות והעמוקות שהלכו והחריפו ובשל קונפליקטים חברתיים ופוליטיים שהציפו אותן והביאו לקרע בחברה הישראלית. חוסר ההסכמה המשותפת על העקרונות, המסגרת והאופן של ההליכה יחד וניהול המחלוקת, לא מאפשרת התמודדות הולמת עם אתגרים אלו. מטרתה של הצעה זו היא לחדש את ה’ביחד’ של המסע המשותף, על בסיס של הסכמות יסודיות, מתוך רצון ותקווה לאפשר צמיחה והתפתחות של עם ישראל על כל חלקיו ומחנותיו. להצעה זו, המבקשת לתת כלים למימוש ‘ברית הגורל’, אקרא, ‘אמנת הדרך’.

השער ל’אמנת הדרך’

שער הכניסה ל”אמנת הדרך” צריך להיות רחב ככל האפשר, עם דרישות סף מינימליות. הראשונה: “דרך ארץ” במובן של ערכיות בסיסית שתבוא לידי ביטוי בשיח מכבד ונעים גם עם דעות חולקות. השנייה: תודעת שייכות לעם היהודי ולמדינת ישראל, כזהות וכערך ולא רק כעובדה. כלומר, שהזהות היהודית בצורותיה המגוונות נתפסת כערך יסוד. השלישית: תודעת אחריות שתבוא לידי ביטוי בשותפות אמיתית בנשיאה בנטל החובות הבסיסיות לעצם הקיום של החברה, העם והמדינה, ובנטילת חלק בפיתוחם ושגשוגם. הטעם למינימליזם הזה, הוא הרצון לכנס כמה שיותר יחידים וקבוצות אל דגלה, לצרפם ל’מצעד החיים’ הישראלי ולהתברך מהם, ומפני שזו גרסה ראשונית, שתלך ותתעדכן ותתדייק מותך השיח שיפתח ואל מול השינויים שהזמן מביא אתו.

הבסיס לאמנת הדרך

הרקע ל”אמנת הדרך” הוא מפת המחנות העיקריים בעם ישראל, שאותה שרטט הראי”ה קוק לפני כמאה שנה. שלוש המחנות העיקריים שהוא זיהה בעם ישראל היו: המחנה הדתי, שערכיו הם קבלת עול מלכות שמיים, תורה ומצוות; המחנה הלאומי, המסור לעם ישראל, לארץ ישראל ולממלכתיות; והמחנה הליברלי, הדוגל בהשכלה, מוסר ואוניברסליות[3].

שלושת המחנות הללו שקפו במישור האידיאולוגי והפוליטי, את שלושת התשובות שניתנו לשאלה העקרונית שעוררה המהפכה המודרנית, המדעית והפוליטית, ובפרט האמנציפציה שניתנה ליהודים: מהי היהדות?[4] שלוש היו התשובות העיקריות: א. ה’יהדות’ היא דת, כך בעיני האורתודוקסיה והרפורמה (כל אחת לפי דרכה) בהנהגת רבניהן. ב. ה’יהדות’ היא לאום, בעיני הציונים בהנהגת הרצל ואחד העם (כל אחד לשיטתו). ג. ה’יהדות’ אינה עם או דת, אלא ‘קבוצה אתית אוניברסלית וקוסמופוליטית’. את העמדה הזו, לגווניה, ביטאו הוגי דעות כמו הרמן כהן ופרנץ רוזנצוויג[5]. כל תשובה לשאלה על ה’מהות’ של היהדות, התגבשה למחנה. כל מחנה מאמין שהוא הינו הביטוי האותנטי הבלעדי או העיקרי של ישראל.

הרב קוק ראה את מקורן של שלושת הדעות והמחנות הללו, במישור המטאפיזי. הן משקפות את שלושת היסודות של ההתגלות של ‘הרוח האלוקית’ בעולם: ‘הרוח המוסרית’, ‘הרוח הדתית’ ו’הרוח הלאומית’. במרחב האנושי, משתקפות שלוש רוחות אלו כשלוש הנטיות היסודיות של רוח האדם: הנטייה המוסרית, הנטייה הדתית והנטייה החברתית. במרחב ההיסטורי, משתקפות שלוש רוחות אלה בשלושת הכוחות הטבעיים והיסודיים של כל חברה ועם. במרחב הפוליטי מופיעות שלשו רוחות אלו כשלוש מחנות אידיאולוגים.

הר קוק ראה בשלושת הרוחות, הנטיות, הערכים והכוחות הללו, את שלושת השריגים של גזע עץ החיים הישראליים, שהשורש שלו היא הנשמה המיה אותו והרוח המפעמת בו. באופן קונקרטי אלה הם שלושת הדרכים האותנטיות העיקריות להיות ישראלי. את העובדה שכל אחת מהדעות הללו יצרה מחנה, ראה הרב קוק כברכה. את ה’קללה’ הוא ראה בכך שכל מחנה רואה את עצמו כָּ’שָלֵם’ ולא כְּ’חֵלֶק’, כמי שהאמת כולה אצלו (וכך גם הטוב), ואת המחנות האחרים כשקר (וממילא, כרע) ולכן נמצאים כל המחנות במאבק חריף. את התיקון הוא ראה בהיפתחות של המחנות אל הרוח הפנימית המפעמת בעם ישראל, רוח הנותנת מקום לכל שלוש המחנות ומכוננת ביניהם שיח של מחלוקת לשם שמיים המתקיימת ומקיימת ומפרה את כל המחנות והולכת ומשלימה את עם ישראל בכללו. על שלושה דברים העולם של עם ישראל עומד: על הדתיות, על הלאומיות ועל הליברליות. בית ישראל יבנה דווקא על ידי שלושת המחנות האלה.

זהות של שיח

החלוקה של החברה הישראלית כיום שונה מזו שהייתה בימיו של הרב קוק. המחנות העיקריים החולקים הם המחנה השמרני והמחנה הפרוגרסיבי, היהודי והדמוקרטי, הדמוקרטי והליברלי, הלאומי והאוניברסלי, הדתי והחילוני, הימין והשמאל, המזרחי והאשכנזי, הפריפריה והמרכז ועוד. עם זאת, הלאומיות, הדתיות והליברליות, הן עדיין התפיסות האידיאולוגיות היסודיות המעסיקות את כל הקבוצות השונות הללו ואת הכוחות המתגוששים גם כיום בחברה הישראלית. 

החזון הנשקף מבעד ל’אמנת הדרך’ הזו קשור לחזונו של הרצל, לחלומו של ביאליק, למשנתם של א”ד גורדון ולתורתו של הראי”ה קוק והוגים רבים נוספים. הוא אינו חותר לסינתזה, וכל שכן לא לכור היתוך, אלא להופעה של כל הכוחות, איש על מחנהו ואיש על דגלו, כריבוי דיאלקטי, דיאלוגי ודינמי. השייכות העמוקה לסיפור הישראלי היא המכנה המשותף והבסיס המוצק של כל המחנות. השייכות הזו מתגלה בפועל בתחושת אחווה וסולידריות, כבוד ואמון, ומאפשרת תנועה מתמדת והתמודדות עם המצבים המשתנים, הכוללים גם מתח וסתירה, פער ומחלוקת. כך נראים חייו של היחיד, וכך ראוי להיות ובעוצמה יתרה בחיי החברה.

הדינמיות, הדיאלקטיקה, הדיאלוג, המתחים והמחלוקות, ההשתנות וההתחדשות, הן נשמת אפה של התרבות הישראלית. והלא באשר לייעוד הסופי ולגאולה השלמה יש לנו רק מושג כללי, אופק הפרוש לפנינו ואפיקים ההולכים אליו ונבלעים בו. לכן, עד שנגיע אל המנוחה ואל הנחלה עלינו לראות את הזהות שלנו כזהות של שיח, ואת היעוד שלנו כנושא ללימוד המברר אותו, ולא פחות מכך מעצב ומפתח אותו. בשלב זה נעיר כי אמנת הדרך אמורה לכלול גם את יהדות התפוצות; ולאחר שהיא תתבסס, יש לשאוף לכך שהיא תכלול גם את אזרחי המדינה שאינם יהודים.

קוים ראשונים ל’אמנת הדרך’

הנחת היסוד של “אמנת הדרך” היא שחיים שלמים ומלאים של היחיד ושל החברה כוללים גוף ונפש, רוח וחומר, קודש וחול. אנו עורגים לחיים שיש בה תסיסה מתמדת קודש וחול, נפש וגוף, רוח וחומר. האידיאל הוא, לכאורה, שכל יחיד, יחיה את מלוא שיעור הקומה של ההתגלות האלוקית המשתקפת בצלם אלוקים שבו, על כל ‘רוחותיו’ ‘נטיותיו’. כל אחד מאיתנו היה רוצה לחיות חיים עשירים ודינמיים הנובעים מתוך חווית הקסם והמסתורין של ההוויה והחיים. חיים היונקים את שמחתם והשראתם מהחיבור לרוחניות ולפנימיות של ההוויה ושל החיים. חיים המיוסדים על זיקה עמוקה אל הסודי והנשגב שבהם. חיים של פליאה והשתאות, רגישות ופתיחות (זו ה’רוח האלוקית’, בלשון הרב קוק).  

בפועל זה אינו אפשרי לאדם יחיד (וגם לא נתבע ממנו). זהו לכל היותר אידיאל רגולטיבי שאמור למשוך ולקדם! עם ישראל בכללו הוא האמור והיכול להגשים את האידיאל במלואו, וגם זאת לאחר דרך ארוכה. אמנם, רובנו, כבני אדם, יצורים חלקיים ומוגבלים, שונים באישיותם ובנסיבות חייהם, אינינו מצליחים לממש את התשוקה לחיים שלמים במילואה. כל יחיד וכל חברה, בכל מקום ובכל זמן מצליחים להגשים רק חלק מהחלום.

טבעי ומובן שכל אדם יזהה את אחת הרוחות עם עומק אישיותו, יחשוב שהיא הנכונה והעיקרית, יראה בה עיקר זהותו, יקדיש לה את עיקר משאביו ויצטרף למחנה שזהו דגלו. עם זאת, ‘אמנת הדרך’ קוראת לכל אדם להכיר את הדעות והדרכים האחרות, להיות איתם בדיאלוג שיביא אותו לרחוש להם הערכה ואף אמפטיה, מתוך הבנה שגם הם מביאים משהו נצרך ומשמעותי לפסיפס הישראלי־היהודי ההולך ונבנה. ראוי ואפשרי גם יותר מזה – שההבנה והאמפטיה לרוחות האחרות, תוביל אותו לאמץ משהו מהם.

הסעיף הראשון של ‘אמנת הדרך’  

הסעיף הראשון של האמנה, מכונן את סיפור המסגרת של ‘ישראל’. הוא אומר בקול רם וצלול: כל המחנות הקיימים היום בעמנו הם ביטויים נצרכים, לגיטימיים ואותנטיים של עם ישראל.

אין שום יתרון למי שמבטא את הערך העמוק והפלאי של ההוויה והאדם, באורח חיים דתי, על פני מי שמבטא אותו בהתמסרות לחשיבה ועשייה אתית ופוליטית, או על פני שמבטא אותו בעשייה מדעית, טכנולוגית, רפואית, כלכלית, פילוסופית וחקלאית, או על פני מי שמבטא אותו ביצירה אמנותית, מוזיקלית, ספרותית ותרבותית. בית ישראל ייבנה דווקא על ידי ריבוי הפרצופים והדעות. ריבוי המחנות בעם ובמדינת ישראל, שאפשר שאף יתגבשו ל”שבטים”, הוא הכרח חיוני. ישראלי דתי, ישראלי ליברלי, ישראלי לאומי וכך הלאה – כולם ישראלים ויהודיים לכתחילה. כולם יכולים, כל אחד בדרכו שלו, להיות מושרשים בברית הגורל, מחוברים לברית היעוד ומחויבים לברית הדרך.

אין שום יתרון עקרוני בישראליות של יהודי דתי על פני יהודי מסורתי, חילוני, ליברלי, לאומי וכך הלאה. זה כמובן נכון לכל הכיוונים. כל אחת מהדרכים הללו היא אמיתית ונכונה, אך חלקית! כל אחת מהדרכים הללו היא חלקית, אך אמיתית ונכונה! הדרכים הללו מאזנות זו את זו ודווקא יחד בונות את הפסיפס הישראלי המרהיב. כל הדרכים הללו נצרכות להופעה החיה והמתפתחת של עם ישראל, כאיברים שונים בגוף חי אחד. חסרון של  כל אחד מהם הוא מום המסכל את ההופעה כללית השלמה. החיבור הדיאלקטי והדיאלוגי בין שלושת הדרכים הללו וּשְלַל צירופיהם השונים, ההולכים וצומחים, הוא שיביא לכך שעם ישראל ילך ויתקדם אל מימוש ייעודו – מימוש צלם אלוקים של האדם, ביחיד, בעם ובאנושות כולה. שלמות זו, אינה נחלת שום יחיד ומחנה, האור של השלמות נוֹגֵהַ על המכלול, על תפארת עם ישראל כולו לדורותיו.

ובכל זאת – מי בראש?

שאלת ההיררכיה היא הכשל העתיק של ‘אנא אמלוך’ שהביא ל’מות המלכים ולשבירת הכלים. הכשל של הטענה ‘אין שני מלכים יכולים לשמש בכתר אחד’ שהביאה להקטנת וצמצום האור. הכשל של השאלה ‘מי בראש’ שהביאה להחמצת ההזדמנות לשלום בישראל. האובססיה של ההיררכיה וההתחשבנות, הם ביטוי לניכור. במקום שיש אהבה אין היררכיה, אלא דבקות ואחדות. במקום שיש אהבה אין התחשבנות. כל אחד נותן את הכל בשמחה אין קץ, ומקבל את הכל בתודה אין קץ.

אם נשכיל להתבגר, שאלת היתרון של מחנה על חברו או של איש על רעהו לא תעניין אף אחד. כשאוהבים, לא מתחשבנים. השאלה ‘מי יותר ומי פחות’, היא עדות שהאהבה קרסה לכדי ‘שותפות’. היתרון שיש טעם לתת עליו את הדעת, הוא זה שבא לידי ביטוי בחשבון הנפש הפנימי של כל יחיד ומחנה ביחס לעצמם. ראשיתו בתודעת החיסרון והרצון להשתפר ובבהירות ובצלילות של התודעה של כל יחיד ומחנה ביחס לערוץ החיים שלו ולשורשו הרוחני, וכן ביחס המכבד באמת לערוצים האחרים. עיקר היתרון יהיה ביתרון המעשה הטוב והמיטיב. עיקר העיקרים של היתרון יהיה בדינמיות – בתנועה מתמדת, דיאלוגית, של העמקה והרחבה, תיקון ושכלול של הרוח ושל המעשה הטוב לגווניו השונים.

חתימה – כאדם האומר נחזור על הראשונות…

שאלת האותנטיות והלגיטימיות של הדרכים שאינן דתיות, כלומר הדרך הליברלית והדרך הלאומית, היא תולדה של הרדוקציה של ישראל לדת שעליה כתב הרב קוק במקומות רבים בכאב ובחריפות:

מה שאין א-להים מושג כי אם מתוך הדת, זה הפיל את העולם בעומק השפלות. [..] הא-להים צריך שיהיה נודע מכל החיים, מכל ההוויה, וממילא יהיה ידוע בכל החיים ובכל ההוויה. ישראל אינו דת: דת, זהו שם הנאות אצל כל עם ולשון, לא כן בישראל. ‘תורה’, תורת ישראל, היא השם הנכון: תורת חיים איננה דת לחוד. מרחב החיים הישראלי אמנם כולל מרכיב דתי, אך הוא אינו חזות הכל וגם לא העיקר: הדת היא אמצעי, עוזרת להכשיר את המעשים, המידות, הרגשות, סדרי החברה החיצוניים והפנימיים, באופן מתאים המכשיר את החיים ואת ההוויה לדעת א-להים. ‘דעת אלוקים’ הדבקות והקדושה, מתגלים בכל מרחבי החיים. הקדש והחול, הוא חלוק מצד הדת, הדת תשים משטרה על עניני הקדש ותניח ידה מעניני החול, זהו מושג מחויב ממושג הדת. הא-להים הוא מתגלה מן הכל, מתוך הקדש ומתוך החול[6].

---

[1] הרב יוסף דב סולובייצ’יק, ‘קול דודי דופק’.

[2] ראו מאמרי ‘ברית הדרך’

[3] המקור הוא אורות התחיה יח. למבקשים להרחיב, ראו מאמרי ‘משיח של זהות לזהות של שיח’.

[4] המושג יהדות הוא מושג מאוחר: ‘במאות ה-18 וה-19 החל המונח “יהדות” לשמש לראשונה בפי יהודים, בהשאלה מגרמנית. מייסדי “חכמת ישראל” כינו את מושא עבודתם Judenthum’ (ויקיפדיה). לצערי הרב המושג את הביטויים המקוריים, ‘ישראל’ או ‘תורה’ ובימינו הפך המושג הזה למושג העומד לעומת ‘ישראליות’ ומפריד את החברה הישראלית ל’יהודים’ ו’ישראלים’.

[5] ראו מנחם ברינקר, ‘מחשבות ישראליות’, כרמל 2007, זהות יהודית, עמ’ 11 – 17. לדיון מקביל ושונה במקצת ראה דוד ביאל, ‘לא בשמים’, כתר 2011, פרקים שלישי ורביעי.

[6] על פי פנקס הדפים א [20]