פרשת ראה – נתתי לפניך – ברכה וקללה, טוב ורע, חיים ומוות – ובחרת בחיים

תתנהג בתבונה או תעשה מה שיפה לך

אב ובנו מהלכים במדבר. עומדים לפוש יחדו על פסגתו של הר, ממנו נשקפת ארץ חמדה. האב מוחה אגלי זיעה ולוגם מעט מים. רגע של קרוב לבבות. נפנה האב ואומר לבנו, ראה בני את שתי הדרכים המתפצלות בעמק. זו הפונה ימינה היא הדרך הטובה והמבורכת שספרתי לך עליה, היא הדרך שתביאנו אל מחוז חפצנו, אל המנוחה ואל הנחלה, הביתה. זו הפונה שמאלה, אינה באמת דרך, היא אשליה ממאירה, היא אינה מובילה לשום מקום. הבן מקשיב. האב עוצם את עיניו, ממלמל בשקט: זה ענין של חיים ומות, ודומם. לאחר כמה רגעים של שקט פוקח האב את עיניו, פונה לבנו ואומר לו: תתנהג בתבונה. ויש אומרים שהוא אומר לבנו: תעשה מה שיפה לך…

(כו) רְאֵ֗ה אָנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּ֑וֹם בְּרָכָ֖ה וּקְלָלָֽה: (כז) אֶֽת־הַבְּרָכָ֑ה אֲשֶׁ֣ר תִּשְׁמְע֗וּ אֶל־מִצְוֹת֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹֽקֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּֽוֹם: (כח) וְהַקְּלָלָ֗ה אִם־לֹ֤א תִשְׁמְעוּ֙ אֶל־מִצְוֹת֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וְסַרְתֶּ֣ם מִן־הַדֶּ֔רֶךְ אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּ֑וֹם לָלֶ֗כֶת אַחֲרֵ֛י אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יְדַעְתֶּֽם: ס (דברים, פרשת ראה, פרק יא)

(יט) הַעִדֹ֨תִי בָכֶ֣ם הַיּוֹם אֶת־הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת־הָאָרֶץ הַחַיִּ֤ים וְהַמָּ֙וֶת֙ נָתַ֣תִּי לְפָנֶ֔יךָ הַבְּרָכָ֖ה וְהַקְּלָלָ֑ה וּבָֽחַרְתָּ֙ בַּֽחַיִּ֔ים לְמַ֥עַן תִּחְיֶ֖ה אַתָּ֥ה וְזַרְעֶֽךָ: (כ) לְאַֽהֲבָה֙ אֶת־יְקֹוָ֣ק אֱלֹקֶ֔יךָ לִשְׁמֹ֥עַ בְּקֹל֖וֹ וּלְדָבְקָה־ב֑וֹ כִּ֣י ה֤וּא חַיֶּ֙יךָ֙ וְאֹ֣רֶךְ יָמֶ֔יךָ לָשֶׁ֣בֶת עַל־ הָאֲדָמָ֗ה אֲשֶׁר֩ נִשְׁבַּ֨ע יְקֹוָ֧ק לַאֲבֹתֶ֛יךָ לְאַבְרָהָ֛ם לְיִצְחָ֥ק וּֽלְיַעֲקֹ֖ב לָתֵ֥ת לָהֶֽם: פ (דברים פרשת ניצבים פרק ל)

נתן המקום לפנינו שני דרכים – נלך באיזו מהם שנרצה

בפתחה של פרשת ‘ראה’, מציב הקב”ה אותנו בפרשת דרכים שממנה יוצאות שתי דרכים. הדרך אחת – דרך התורה והמצוות שהיא דרך החיים הטובה והמבורכת. הדרך השניה – הדרך הסרה מהתורה והמצוות, שהיא דרך המוות הרעה והמקוללת. הדרשן (ספרי ראה נג) מביא את הפסוק הבא, מפרשת ניצבים, שחלקו הראשון דומה לפסוקנו. ביטוי המפתח בשני הפסוקים הוא ‘נתתי לפניך’. הקב”ה נתן ונותן שתי דרכים. כלומר, יש בעולם בו אנו חיים מציאות וממשות לשתי דרכים. והן נתונות לפנינו, כלומר, יש לנו בחירה חופשית. אנו יכולים ללכת באיזה דרך שנרצה. נכון שהדרכים הללו מובחנות בערכן ותולדתם – ברכה וקללה, חיים ודרך מות, אך זה אינו גורע מחופש הרצון שלנו היכולת לבחור בכל אחת מהן. יתר על כן, שתיהן הלא נתונות – מצויות לפנינו  – לבחירתנו, על ידי הקב”ה. סופו של הפסוק מפרשת ניצבים מתייחס להבנה זו. הקב”ה מצוה (מבקש, מייעץ, ממליץ?) לבחור בדרך החיים. האין בכך חזרה ‘מבוהלת’ מהמתן הנדיב של חופש הרצון והבחירה החופשית?!

רְאֵ֗ה אָנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּ֑וֹם בְּרָכָ֖ה וּקְלָלָֽה: (דברים יא כו) למה נאמר?

לפי שנאמר: הַעִדֹ֨תִי בָכֶ֣ם הַיּוֹם֘ אֶת־הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת־הָאָרֶץ֒ הַחַיִּ֤ים וְהַמָּ֚וֶת֚ נָתַ֣תִּי לְפָנֶ֔יךָ הַבְּרָכָ֖ה וְהַקְּלָלָ֑ה (דברים ל יט)

שמא יאמרו ישראל, הואיל ונתן המקום לפנינו שני דרכים, דרך חיים ודרך מות, נלך באיזו מהם שנרצה.

תלמוד לומר: וּבָֽחַרְתָּ֚ בַּֽחַיִּ֔ים לְמַ֥עַן תִּחְיֶ֖ה אַתָּ֥ה וְזַרְעֶֽךָ: (דברים ל יט)

איני מתייחס לשאלה ‘מי אמר שדרך ד’ התורה והמצוות היא דרך החיים, הטובה והברכה?’ כי הדיון מבוסס על כך שאנו רואים לפנינו שתי דרכים שאת האחת אנו מזהים כטובה ואת השניה כרעה. אחת היא, אם זו הראיה המקראית, או כל ראיה אנושית אחרת המבחינה ומבדילה בין טוב לרע. השאלה היא מדוע למרות זאת אנו מתלבטים ומסתפקים? מדוע אנו בוחרים מידי פעם בדרך הרעה? מדוע אנו שבים ובוחרים בדרך הטובה? מדוע צריך לומר לנו דבר כה טריוויאלי כמו ‘ובחרת בחיים’?! 

השאלה המתבקשת אם כך היא ‘למה שאדם נבון יבחר בדרך הקללה והמוות?’ כלומר, במובן מסוים בעצם אין כאן באמת בחירה חופשית. בחירה אמורה להיות בין שתי אפשרויות טובות, או בין שתי אפשרויות רעות. תכליתה לבחור בטוב יותר או ברע במיעוטו. בחירה בין טוב לרע שהיא מיניה וביה בין חיים לבין מות, אינה בחירה, יתר על כן, אינה קיימת. זה כמעט כמו לומר שיש לאדם בחירה חופשית להמשיך לחיות או להתאבד. אף אדם ‘סביר’ לא זקוק לציווי אף לא להמלצה של ‘ובחרת בחיים’. ‘בחירה’ זו כפויה עלינו מעצמיותנו. על מנת להבין את האפשרות ‘המוזרה’ של ‘נלך באיזו מהם שנרצה’, מובאים שני משלים. שני כיווני מחשבה.

תתנהג בתבונה

משל ל

[זקן] אחד שהיה יושב על פרשת דרכים, והיו לפניו שני שבילים, אחד שתחילתו מישור וסופו קוצים, ואחד שתחילתו קוצים וסופו מישור, והיה מודיע את העוברים ואת השבים, ואומר להם: אתם רואים את שביל זה שתחילתו מישור, כשתים ושלש פסיעות אתם מהלכים במישור, וסופו לצאת לקוצים. ואתם רואים את שביל זה שתחילתו קוצים, כשתים ושלש פסיעות אתם מהלכים בקוצים, וסופו לצאת למישור.

כך אמר להם משה לישראל אתם רואים את הרשעים שמצליחים בעולם הזה כשנים ושלשה ימים הם מצליחים, וסופם לתהות באחרונה.

[אף משה סדר לפניהם שני דרכים, הטובה והרעה, דרך חיים ודרך מות, ברכה וקללה, שלא יהיו הרשעים אומרים, ברא את העולם סתם, ולא פירש לנו איזה דרך רעה שנפרוש ממנה ונבא לטובה. לכך אמר להם משה, והברכה אם תשמעו והקללה אם לא תשמעו (תנחומא ורשה ראה ג)]

שנאמר: כִּ֤י׀ לֹֽא־תִהְיֶ֣ה אַחֲרִ֣ית לָרָ֑ע נֵ֖ר רְשָׁעִ֣ים יִדְעָֽךְ: (משלי כד כ) ואומר: וְשַׁ֣בְתִּֽי אֲנִ֗י וָאֶרְאֶה֚ אֶת־כָּל־הָ֣עֲשֻׁקִ֔ים אֲשֶׁ֥ר נַעֲשִׂ֖ים תַּ֣חַת הַשָּׁ֑מֶשׁ וְהִנֵּ֣ה׀ דִּמְעַ֣ת הָעֲשֻׁקִ֗ים וְאֵ֤ין לָהֶם֚ מְנַחֵ֔ם וּמִיַּ֤ד עֹֽשְׁקֵיהֶם֚ כֹּ֔חַ וְאֵ֥ין לָהֶ֖ם מְנַחֵֽם: (קהלת ד א) ואומר: הַכְּסִיל֚ חֹבֵ֣ק אֶת־יָדָ֔יו וְאֹכֵ֖ל אֶת־בְּשָׂרֽוֹ: (קהלת ד ה) ואומר: דֶּ֣רֶךְ רְ֭שָׁעִים כָּֽאֲפֵלָ֑ה לֹ֥א יָ֝דְע֗וּ בַּמֶּ֥ה יִכָּשֵֽׁלוּ: (משלי ד יט)

אתם רואים צדיקים שמצטערים בעולם הזה, כשנים ושלשה ימים הם מצטערים, וסופם לשמח באחרונה.

וכן הוא אומר: הַמַּֽאֲכִ֨לְךָ֥ מָן֚ בַּמִּדְבָּ֔ר אֲשֶׁ֥ר לֹא־יָדְע֖וּן אֲבֹתֶ֑יךָ לְמַ֣עַן עַנֹּֽתְךָ֗ וּלְמַ֚עַן֚ נַסֹּתֶ֔ךָ לְהֵיטִֽבְךָ֖ בְּאַחֲרִיתֶֽךָ: (דברים ח טז) ואומר: ט֛וֹב אַחֲרִ֥ית דָּבָ֖ר מֵֽרֵאשִׁית֑וֹ ט֥וֹב אֶֽרֶךְ־ר֖וּחַ מִגְּבַהּ־רֽוּחַ: (קהלת ז ח) ואומר: כִּי֩ אָנֹכִ֨י יָדַ֜עְתִּי אֶת־הַמַּחֲשָׁבֹ֗ת אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י חֹשֵׁ֥ב עֲלֵיכֶ֖ם נְאֻם־יְקֹוָ֑ק מַחְשְׁב֤וֹת שָׁלוֹם֚ וְלֹ֣א לְרָעָ֔ה לָתֵ֥ת לָכֶ֖ם אַחֲרִ֥ית וְתִקְוָֽה: (ירמיהו כט יא) ואומר:  וְאֹ֣רַח צַ֭דִּיקִים כְּא֣וֹר נֹ֑גַהּ הוֹלֵ֥ךְ וָ֝א֗וֹר עַד־נְכ֥וֹן הַיּֽוֹם: (משלי ד יח⁾

[וכל מי שהיה חכם שומע לו והיה מהלך בה ומתיגע קמעא הלך בשלום ובא בשלום, אבל אותן שלא היו שומעין לו היו הולכים ונכשלין בסוף. כך היה משה פירש לבני ישראל ואמר להם הרי דרך החיים ודרך המות ברכה וקללה ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך. (תנחומא, ורשא ג)]

משל הזקן החכם והחומל היושב על פרשת הדרכים ומסייע לכל הלך המגיע אליה, לבחור בדרך הנכונה, בנוי על כך שהדרך הטובה נראית כרעה – עליה תלולה גדושת קוצים, והדרך הרעה נראית כטובה – מישורית וחלקה. גם ואולי דווקא כשהאדם למד להבחין בין טוב לבין רע, המציאות טופחת על פני משנתו הערכית. זהו הדיסוננס שבין האידיאלי לריאלי, שבין בית המדרש לחיים, שבין הספר לממשות. בפועל, כאן ועכשיו, הדרך הטובה, קשה, קוצנית, מכאיבה ומייסרת. הדרך הרעה לעומתה היא מרווחת ונעימה. כך נראים הדברים במציאות הריאלית. הבחירה החופשית היא אם כך בין האמת והטוב התיאורטיים לאושר ולעונג הממשיים. הזקן אומר משהו מאוד פשוט. זה רק נדמה לכם. מבטכם הוא קצר טווח ושטחי. למעשה יש התאמה בין האמת והאושר הטוב והעונג והיא תלך ותצא אל הפועל בהמשך הדרך. קצת סבלנות לסבל לכאב, לייסורים ולעלבון. סוף האושר והעונג לבוא דווקא בדרך הטובה. מחר. ואם גם לא מחר אז מחרתיים (על הציר הביוגרפי או ההיסטורי).

כמה נחמד היה לסיים בנימה אופטימית זו את הבנת והפנמת משל הזקן החכם… אמנם לאחר היסטוריה ארוכה וביוגרפיה לא קצרה, אפשר לטעון במרירות מפוכחת שלצערנו אין כיסוי להבטחתו, לפחות לא בעולם הזה… אולי זה הטעם לכך שרבי יהושע בן קרחה מספר לנו סיפור אחר.

תעשה מה שיפה לך

רבי יהושע בן קרחה אומר: משל למלך שעשה סעודה, והזמין את האורחים, והיה אוהבו מיסב ביניהם, והיה רומזו ליטול מנה יפה, ולא היה בו דעה. וכן הוא אומר: אַשְׂכִּֽילְךָ׀ וְֽאוֹרְךָ֗ בְּדֶֽרֶךְ־ז֥וּ תֵלֵ֑ךְ אִֽיעֲצָ֖ה עָלֶ֣יךָ עֵינִֽי: (תהלים לב ח), כיון שראה שלא היה בו דעה, אחז את ידו והניחה על מנה יפה, וכן הוא אומר: יְֽקֹוָ֗ק מְנָת־חֶלְקִ֥י וְכוֹסִ֑י אַ֝תָּ֗ה תּוֹמִ֥יךְ גּוֹרָלִֽי: (תהלים טז ה)

יש לך אדם שניתן לו חלקו ואינו שמח בחלקו, אבל ישראל מודים מפויסים, שאין חלק יפה כחלקם, ולא נחלה כנחלתם, ולא גורל כגורלם, והם מודים ומשבחים על כך, וכן הוא אומר: חֲבָלִ֣ים נָֽפְלוּ־לִ֭י בַּנְּעִמִ֑ים אַף־נַ֝חֲלָ֗ת שָֽׁפְרָ֥ה עָלָֽי: (תהלים טז ו)

אהובו של המלך שהוזמן אל שולחן המלך אינו יודע את נפשו מרוב השפע שלפניו. הוא רוצה ליטול את  מנה העיקרית והיפה ולא לבזבז את יכולותיו המוגבלות על מנות פתיחה ש’יסתמו’ אותו. דא עקא שהוא לא יודע לזהות אותה. הכל נראה לו טעים וערב לחך. המלך רומז לו באצבעו (חיים ומות, טוב ורע, ברכה וקללה), אך הוא אינו נרמז ואולי אינו משתכנע. אוטוטו הוא עלול לשלוח ידו אל המנות הרעות ולהחמיץ את המנה היפה. אהבה מקלקלת את השורה והמלך לא מתאפק, לוקח לו את היד ושם אותה על המנה המובחרת. האורח טועם, עיניו אורות, טעם גן עדן ממש, והוא כולו תודה למארח הנדיב שלו.

הציווי לבחור בחיים בין אם נבין אותו כקול ד’ המתגלה בנבואת התורה או כקול ד’ הטבעי הדובר בנו, יוצר את הנטייה הטבעית שלנו לחיים, לטובה ולברכה. נטייה זו עצמה היא גם מקור הערבות של הטוב והישר לחיכנו. התאמה הבאה לידי ביטוי על דרך השלילה ב’מוסר הכליות’ וב’נקיפות המצפון’. אמנם הדברים אינם כה פשוטים הטוב והרע אינם תמיד מובחנים די צרכנו. ואנו לא נדע מה נעשה. דרך ההכרעה אינה רציונלית אלא סנטימנטלית, אינה תועלתנית ותכליתנית אלא קיומית ועצמית. הטעם לבחור בחיים הוא כי הם טעימים, מתוקים מדבש ונופת צופים. טעמו וראו כי טוב ד’! הפתרון לספק נמצא לפנינו כאן ועכשיו במישור הקיומי החוויתי ולא מאיר לתבונתנו מן העתיד שמעבר לפינה, או מאחרי האופק. הנה מה טוב ומה נעים, גם יחד, כאן ועכשיו![‏א]

גם הפעם היה נחמד לסיים בכך ולאמץ את הסיפור זה. אמנם גם כאן שוברה של ראיה אופטימית זו בצידה. לא פחות ואולי יותר ממשל הזקן. הלא טעמנו, ולא ראינו כי טוב. ‘באנו שבת ולא היה משהו’, הלכנו בדרך התורה והמצוות וזה לא טעים ולא נעים ועתים אף מר ומדכא.

אם אכן שני המשלים לא עומדים במבחן הביקורת הריאלית, נותרנו עם הספק באיזה דרך ללכת! הבה נשים את הדברים על השולחן. ניסינו את שתי הדרכים והתאכזבנו משתיהן. הדרך ה’טובה’ לא מביאה לחיים הטובים והמבורכים והדרך ה’רעה’ אינה כה נעימה ומשמחת. חווייתנו היא החוויה המתסכלת של ‘אוי לי מיצרי ואוי לי מיוצרי’. נוכחנו שהחיים האנושיים בעולם הזה לא רק קשים ומרים, אלא גם לא משתפרים ומתקדמים. ואולי יש להעמיק יותר במשלים ולא פחות מכך, בחיים.

המשל והחיים – מבט נוסף

הזקן החכם לא מנסה להוליך אותנו שולל אלא אדרבא שולח אותנו לדרך הקשה והמייגעת שרגלי מי שהלך בה לפנינו ורגלינו אנו, יבערו ממנה בהדרגה את הקוצים. המציאות היום היא אכן של ‘דרך רשעים צלחה’, אך יש לה פוטנציאל של תיקון, שאותו אנחנו צריכים לממש בעבודתנו. אין הדבר מסור אלא בידינו ואם נרצה אין זו אגדה! המלך האוהב לא בא לשווק יהדות מתוקה כצפיחית בדבש אלא לומר שהבסיס להליכה בדרך הטובה, היא השינוי הפנימי העמוק של הנפש שלנו, של חוש הטעם שלנו. רק אם נבנה אישיות שהחיבור שלה לטוב, אינו רק שכלי אלא גם רגשי וחוויתי. רק אם אהבת הטוב שלנו תתברר לנו כאהבת חינם, אהבה עצמית, נוכל ללכת בה, לאכול מפריה ולשבוע מטובה גם כאן ועכשיו. הזקן החכם קורא לנו להתבוננות לראיה – ליראה. המלך האוהב קורא לנו להיפתחות, להקשבה – לאהבה. 

ועתה אפשר גם להתבונן – להקשיב לחיים. הבה ניזכר שגם אם ארוכה וקשה הדרך, יש התקדמות ויש שיפור גם ברמה האישית וגם החברתית. אם מעטה היא, אולי זה בגלל שאינינו עובדים מספיק או נכון, בכמות ובאיכות. הבה נשים לב שיש מתיקות ויש נעם ויש ברכה בעצם עשיית הטוב כאן ועכשיו. אם זה רק ‘קצת’ ורק לעתים, אולי זה מפני שאנו חיים בבהילות וקדחתנות, שאיננו לועסים אלא בולעים, שלבנו עדיין לא מספיק פתוח אל תהומותיו. ואם גם זה לא מרצה, אז ניתן תמיד לשוב אל השאלה: מדוע זה כל כך איכפת לנו, מכאיב לנו, מייסר אותנו ומעליב אותנו?!

אגרת מברנר – מבארי

לאחר שסיימתי לכתוב ואף פרסמתי ראיתי את דברי בארי צימרמן ז”ל על הפרשה באחת מדרשותיו היפהפיות שהנושא שלה הוא הכאב על כך ש’לא יחדל עני מן הארץ’. בסופה יש כמה שורות שנותנות מענה לשאלה מה הטעם לעשות טוב עולם שכנראה ישאר תמיד חסר ופגום. מענה צנוע אך עוצמתי ונוקב:

כיוון שהאביון לא יחדל הנתינה היא אינסופית. לכך מכוון ברנר הצעיר במכתבו אל ידידו גנסין לפני מאה ושמונה שנים: ” – – – עלינו להקריב את נפשותינו ולהמעיט את הרע שבעולם, רעה של רעבון, עבדות, ביטול, צביעות וכדומה.” יש כאן, כפי שמציין מוקי צור בספרו ‘ללא כתונת פסים’ (עמ’ 57), “חשד כלפי ביטויי-רוח שהתיימרו – – – לנטוע תקוות-שווא לגבי עתיד ורוד, שיביא שינוי מכריע.” כך גם ניסח בנימין גלעד, איש בית השיטה, את מורשתו-ירושתו של אביו מנחם פוזננסקי, תלמידו של ברנר, שהועברה אליו וקבעה את דרכו הקיבוצית: “הרחק מניצול!” הוויתור על חזון הכחדת האביונות אין בו וויתור על צמצום הרוע בכל מקום בו ניתן לי לעשות זאת. הידיעה שאין עולם ריאלי ללא ניצול אינה פוטרת אותי מן הניסיון להתרחק ממנו ככל יכולתי.

האנחה שנאנח הפסוק הזה קולה הולך מסוף העולם ועד סופו ואינו כלה: פתוח תפתח ידך לאביון ולדל (ואף על פי כן לא יחדל).

[‏א] הדרשות הבאות מהדהדות אף הן את שני המשלים – הניגונים של הקריאה השמיימית – התהומית, ‘ובחרת בחיים’

דברים רבה (וילנא) פרשת ראה פרשה ד: ג ד”א ראה אנכי, אמר רבי אלעזר משאמר הקדוש ברוך הוא הדבר הזה בסיני באותה שעה (איכה ג) מפי עליון לא תצא הרעות והטוב אלא מאליה, הרעה באה על עושי הרעה והטובה באה על עושי הטובה. דבר אחר, אמר רבי חגי ולא עוד שנתתי לכם שני דרכים אלא שנכנסתי לפנים משורת הדין ואמרתי לכם ובחרת בחיים.

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) דברים פרשת ראה דף יז עמוד ב: ולפי שנתן הקדוש ברוך הוא תורה לישראל והזהירם על דרך החיים והטוב ולעזוב דרך המוות והרע, שנאמר, ראה אנכי נותן לפניכם, יכול הואיל ונותן לפניהם ברכה וקללה, דרך החיים ודרך המוות. ילך אדם באי זה שירצה? [ת”ל] ובחרת בחיים למען תחיה. אמר להם משה לישראל אתם רואין את הרשעים שמצליחין בעוה”ז, בעולם שהוא עראי. בעולם שהוא לפי שעה, וסופן לדחות באחרונה. והצדיקים מצטערין בעוה”ז לפי שעה למרק את עונותיהם להיטיבם בסופן. בוא וראה היאך הקדוש ברוך הוא מקרב את ישראל לתורתו ונותן להם דרך החיים, וכן דוד אומר אברך את ה’ אשר יעצני (תהלים טז), שאמר לי, ובחרת בחיים. לכך אמר משה לישראל ראה אנכי – פתח עיניך וראה והבחין בין טוב ובין רע בין החיים ובין המוות בין הברכה ובין הקללה