RESPONSA RTF
וכי ישראל בלבד הוא שומר?
בפרשת עקב, ממשיך משה את מתן משנה התורה שחלק ממנה הוא שבחה של ארץ ישראל ומעלתה על פני כל הארצות.
(י) כִּ֣י הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר אַתָּ֤ה בָא־שָׁ֙מָּה֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ לֹ֣א כְאֶ֤רֶץ מִצְרַ֙יִם֙ הִ֔וא אֲשֶׁ֥ר יְצָאתֶ֖ם מִשָּׁ֑ם אֲשֶׁ֤ר תִּזְרַע֙ אֶת־זַרְעֲךָ֔ וְהִשְׁקִ֥יתָ בְרַגְלְךָ֖ כְּגַ֥ן הַיָּרָֽק: (יא) וְהָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹבְרִ֥ים שָׁ֙מָּה֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ אֶ֥רֶץ הָרִ֖ים וּבְקָעֹ֑ת לִמְטַ֥ר הַשָּׁמַ֖יִם תִּשְׁתֶּה־ מָּֽיִם: (יב) אֶ֕רֶץ אֲשֶׁר־יְקֹוָ֥ק אֱלֹק֖יךָ דֹּרֵ֣שׁ אֹתָ֑הּ תָּמִ֗יד עֵינֵ֨י יְקֹוָ֤ק אֱלֹקךָ֙ בָּ֔הּ מֵֽרֵשִׁית֙ הַשָּׁנָ֔ה וְעַ֖ד אַחֲרִ֥ית שָׁנָֽה: ס (דברים יא)
מעלת הארץ היא אחת היא מעלת עם ישראל ויתרונו על שאר האנושות. ב’ספרי’ על הפרשה מובאת דרשה שכנראה דרש רבי יהודה הנשיא, רבנו הקדוש, בבית מדרשו:
אֶ֕רֶץ אֲשֶׁר־יְקֹוָ֥ק אֱלֹק֖יךָ דֹּרֵ֣שׁ אֹתָ֑הּ,
[רבי אומר: (גרסת הגר”א) וכי אותה בלבד הוא דורש? והלא כל הארצות הוא דורש! שנאמר: לְ֭הַמְטִיר עַל־אֶ֣רֶץ לֹא־אִ֑ישׁ מִ֝דְבָּ֗ר לֹא־אָדָ֥ם בּֽוֹ: לְהַשְׂבִּ֣יעַ שֹׁ֖אָה וּמְשֹׁאָ֑ה וּ֝לְהַצְמִ֗יחַ מֹ֣צָא דֶֽשֶׁא: (איוב לח כו – כז) ומה תלמוד לומר ארץ אשר ה’ אלקיך דורש אותה? כביכול אין דורש אלא אותה ובשביל דרישה שדורשה, דורש כל הארצות עמה.כיוצא בו אתה אומר: הִנֵּ֣ה לֹֽא־יָ֭נוּם וְלֹ֣א יִישָׁ֑ן שׁ֝וֹמֵ֗ר יִשְׂרָאֵֽל: (תהלים קכא ד) וכי ישראל בלבד הוא שומר? והלא הוא שומר את הכל! שנאמר: אֲשֶׁ֣ר בְּ֭יָדוֹ נֶ֣פֶשׁ כָּל־חָ֑י וְ֝ר֗וּחַ כָּל־בְּשַׂר־אִֽישׁ: (איוב יב י), ומה תלמוד לומר שומר ישראל? כביכול שאינו שומר אלא ישראל, ובשביל שמירה ששומרם, שומר את הכל עמהם.
כיוצא בו אתה אומר: וַיֹּ֨אמֶר יְקֹוָ֜ק אֵלָ֗יו שָׁ֠מַעְתִּי אֶת־תְּפִלָּתְךָ֣ וְאֶת־תְּחִנָּתְךָ֘ אֲשֶׁ֣ר הִתְחַנַּ֣נְתָּה לְפָנַי֒ הִקְדַּ֗שְׁתִּי אֶת־הַבַּ֤יִת הַזֶּה֚ אֲשֶׁ֣ר בָּנִ֔תָה לָשֽׂוּם־שְׁמִ֥י שָׁ֖ם עַד־עוֹלָ֑ם וְהָי֨וּ עֵינַ֧י וְלִבִּ֛י שָׁ֖ם כָּל־הַיָּמִֽים: (מ”א ט ג), והלא כבר נאמר: כִּ֣י מִ֣י בַז֘ לְי֣וֹם קְטַנּוֹת֒ וְשָׂמְח֗וּ וְרָא֞וּ אֶת־הָאֶ֧בֶן הַבְּדִ֛יל בְּיַ֥ד זְרֻבָּבֶ֖ל שִׁבְעָה־אֵ֑לֶּה עֵינֵ֣י יְקֹוָ֔ק הֵ֥מָּה מְשׁוֹטְטִ֖ים בְּכָל־הָאָֽרֶץ: (זכריה ד י) ואומר: בְּֽכָל־מָ֭קוֹם עֵינֵ֣י יְקֹוָ֑ק צֹ֝פ֗וֹת רָעִ֥ים וְטוֹבִֽים: (משלי טו ג)
ומה תלמוד לומר והיו עיני ולבי שם כל הימים? כביכול אין עיני ולבי אלא שם. [ובשביל שהם שם הם בכל מקום (גירסת הגר”א)]
כיוצא בו אתה אומר: ק֣וֹל יְ֭קֹוָק יָחִ֣יל מִדְבָּ֑ר יָחִ֥יל יְ֝קֹוָ֗ק מִדְבַּ֥ר קָדֵֽשׁ: (תהלים כט ח) [וכי מדבר קדש בלבד הוא יחיל והלא כבר נאמר: ק֣וֹל יְ֭קֹוָק יָחִ֣יל מִדְבָּ֑ר? אלא וכו’ (גירסת הגר”א) תלמוד לומר, זה ביותר.
(ספרי דברים פרשת עקב פיסקא מ)
בשביל שמירה ששומר את ישראל שומר את הכל עמהם
בדרשה זו מציף רבי[1] את המתח שיש בין אלוקים כבורא האדם, לבין אלוקים כבוחר בעם ישראל. מתח זה בא לידי ביטוי ביחס בין ההשגחה – המעורבות – הנוכחות – הזמינות של אלוקים לעם ישראל, בארץ ישראל, במקדש ובמדבר סיני, במיוחד, לבין כל הנ”ל לאדם באשר הוא אדם, בכל מקום על פני האדמה. אתייחס בהמשך רק למתח בין ישראל לכל האדם.
התשובה של רבי לשאלה (שאפשר שנשאלה כקושייה לאור הצלחתה של רומי לעומת חורבנה של ירושלים) ברורה. אלוקים דורש – משגיח על כל אדם, אך השגחתו זו היא ‘בשביל’ ישראל, כלומר בזכות ישראל, ואפשר להשתמש כאן בדרשה החסידית, ישראל הם השביל הצינור שדרכו שופכת ברכת ההשגחה לאדם. הדימוי העולה על דעתי הוא ‘ישראל באומות כלב באיברים’. החיות נשפעת ל’לב’ וממנו לכל האיברי הגוף, וככל שהלב בריא וחזק יותר כך השפעתו על הגוף גדולה יותר. רבי שולל בתשובתו שתי תשובות אפשריות. האחת – אלוקים משגיח רק על עם ישראל (על שאר האדם לא, או באמצעות שליח / שר / מלאך). השנייה – אלוקים משגיח על כל בני האדם בשווה ואין שום עדיפות לעם ישראל. רבי בוחר בדרך האמצע שאינה מתכחשת לשני הקטבים. לקוטב של השוויון של כל בני האדם שנבראו בצלם, לפני אלוקים. הקוטב השני – הייחודיות והיתרון שיש לישראל לפני אלוקים. (גם קושיית הצלחתה של רומי מקבלת מענה בחשיפת מקורה הישראלי).
לכאורה או שמא ‘כביכול’, תשובתו מבוססת על פסוקי המקרא ומתקבלת על הדעת וגם על הלב. אלא שאפשר שיש היום כאלה שאין תשובה זו מתקבלת על דעתם ומתיישבת בליבם. בשבילם, אפשר ללכת צעד אחד נוסף מעבר למדרש ולהעביר את השאלה והתשובה מהמישור האונטולוגי למישור התודעתי הקיומי. כלומר, במישור האונטולוגי אין כלל שאלה, ברור שאלוקים ברא, ובטובו הגדול בורא בכל יום תמיד, את העולם כולו ואת כל בני האדם והוא טוב לכל ורחמיו על כל מעשיו. השאלה קיימת רק במישור התודעה של האדם והעם ובהשלכות הקיומיות שלה. מהי התודעה הנכונה היום, זו המשמרת את ההבדלה ואת ההיררכיה בין ישראל לעמים, גם אם באופן מרוכך בעקבות רבי? או שמא הגיע הזמן להבנה עמוקה יותר ותודעה הנגזרת ממנה.
הראי”ה קוק על הבדלה והכללה[2]
הראי”ה קוק מתייחס לכך מכמה זוויות, בכמה מקומות. אביא שניים מהם.
הראשון מתייחס לקדושת האדם, המקום והזמן – עם ישראל, ארץ ישראל והשבת.
אורות הקודש, שמתנוצצים באיזו נקודה, צריכים תמיד להעריך את ערכם, איך הם מתפשטים בגניזה בכל המרחב, והולכים בשבילים נסתרים וזרמים חבויים, עד שבאים להתגלות באותה הנקודה המאירה. קדושת האדם שבישראל, הרי היא חבויה בכל האדם הכללי, באנושיות כולה, בעומק הגניזה, והיא הולכת וזורמת, על ידי כמה דרכים עמוקים, סבוכים וגנוזים, עד שבאים לידי הגילוי של ההארה בנשמת ישראל.קדושת המקום מלאה כל העולם, אבל חבויה היא ועלומה, והולכים שטפי הקודש המסתתרים ושואפים אל מקום התגלותם, עד שבאים לידי גילוי בארץ ישראל, ראש עפרות תבל, ומשם לנקודת הקודש, בית המקדש […]. קדושת הזמן מתפשטת היא על כל אורך הזמן, ברוך ד’ יום יום, והולכים קוי אורי הקודש ונמשכים בצורה מסותרת, עד שבאים לידי הבעה וגילוי בזמנים המקודשים […] החידוש הוא בשם, בהתגלות בביטוי ובפרסום, אבל העצמיות לא נתחדשה… (שמונה קבצים קובץ ה פב / אורות הקודש ב עמ’ שג)
הדברים ברורים. מלוא כל הארץ, האדם והזמן כבודו וקדושתו של הקב”ה! אלא שהקדושה האלוקית מתגלה במרחבי אדם, במשכי זמן ובנקודות מקום מסוימים, באופן בולט יותר, בשל היותם ‘מוכשרים’ לכך יותר. האם אפשר שיוכשרו בני אדם, זמנים ומקומות נוספים להתגלות הקדושה בהם ולגילויה והארתה על ידם? הראי”ה לא עונה על כך באופן מפורש.
המקום השני מדבר על ההבדלות בין האדם לדומם, לצומח ולחי, בין ישראל לעמים ובתוך עם ישראל בין בני עליה לפשוטי עם.
שני קוים עוברים לפנינו בהדרכת הכלל והפרט, קו המבדיל, וקו המחבר. […] בהדרכת הכלל באה הבדלה כיתתית, הבדלת שבט לוי ביסוד האומה, והבדלת הכהונה מתוכו. בזמנים המאוחרים, הבדלת חברים מעמי הארץ, ובכלל הרי הוא התוכן הרחב של הבדלת ישראל מן העמים, ובהרחבה יותר קדומה, הבדלת האדם מכל הבהמה והחיה […]. אבל בתוך עמקה של הבדלה זו התחברות והכללה גנוזות הן, כלולות הן בכללותה […] האדם בהתבדלותו מכל החי והתרוממו בספירתו העליונה הוא מתכשר דווקא על ידה להתעלה ולהאדר עד היותו צביון כללי, הנושא בתוכו את ההתעלות הרחבה של כל העולם כולו. האומה המיוחדה סגולה מכל העמים. בשמרה את כל סגולותיה הפנימיות, בהתבדלה מכלם, הרי היא מוכנה להתכשר להעשות לאור גוים, ותשועת אפסי ארץ. השבט הלוי בהתייחדותו בתנאיו המובדלים הרי הוא מתאצל והולך ושומר את צביונו, מתקדש ומתנשא עד היותו לברכה לכללות האומה. והכהונה בקדושה המיוחדה הרי היא מתעלה עד כדי שאיבה עליונה של רוח הקודש, לאושר הכלל כולו, ועילוי מהותו היותר פנימית. החברים יחידי הסגולה, בהבדלם מעמי הארץ, הרי הם שומרים את שאיפתם הרוממה, ומתחטבים להיות לנושאי כשרונות ורעיונות, שבהתפשטם הרי הם למקור ברכה לרבים. וזאת היא נחלת ד’ בכל דרך הקודש, הפרדה על מנת התחברות, להיפך מההכללה הגסה, המדברת גדולות ואומרת לאגד הכל בחבילה אחת, ומאבדת את כל הוד רוחני ואצילי. (שמונה קבצים קובץ ז סט / אורות הקודש ב עמ’ תלט)
על פי פסקה זו, כמו בקודמתה, האחדות וההשווייה היא האמת העצמית. הריבוי וההבדלה, הם התגלותה הראשונית. כל כולה של ההתגלות הראשונית של ההבדלה, לא באה אלא כדי להכשיר ולכונן ולהוציא מן הכח אל הפועל את האחדות וההשווייה.
הראי”ה היה ער להתנגדות להבדלה בין עמים, בעיקר בתבניתה הגזענית, ההיררכית ובפרט במופעיה המתנשאים והמדכאים, שהלכה והתפשטה בתקופתו. התנגדות זו גברה והתעצמה לאחר מופע האימים הרצחני של המאה העשרים. הוא לימד זכות גם גילוייה הבוסריים והפזיזים כיוון שראה את מקורה ומגמתה וזיהה זאת כחלק של שיבת עם ישראל לארצו, לעצמו, לתורתו ולאלוקיו, במדרגה גבוהה לאין ערוך מזו של העבר ובפרט מזו של הגלות. בעצם הצפת המתח הוא הלך בדרכם של חז”ל ‘לשים על השולחן’ את השאלות הנוקבות, להעיר ולעורר אליהם. יחד עם זאת הראי”ה מודע לכך שהפתרון של חז”ל, אינו מספק לגמרי היום. לכן בתשובתו הוא חושף את האמת העמוקה של האחדות וההשווייה שביסוד כל התפיסות והאידיאולוגיות של ההבדלה.
יחד עם זאת תודעת הבדלה, הוא מדגשי, הכרחית לשלב הנוכחי של חיי עם ישראלוהיא שתביא אותנו בהדרגה לתודעה האחדותית.
טָעוּת יְסוֹדִית הִיא הַחֲזָרָה מִכָּל הַיִּתְרוֹן שֶׁלָּנוּ, הַחִדָּלוֹן מֵהַהַכָּרָה שֶׁל “אַתָּה בְּחַרְתָּנוּ”. […] אִם נֵדַע אֶת גְּדֻלָּתֵנוּ אָז יוֹדְעִים אָנוּ אֶת עַצְמֵנוּ, וְאִם נִשְׁכַּח אֶת גָּדְלֵנוּ אָנוּ שׁוֹכְחִים אֶת עַצְמֵנוּ, וְעַם שֶׁיִּשְׁכַּח אֶת עַצְמוֹ בְּוַדַּאי הוּא קָטָן וְשָׁפָל. רַק בְּשִׁכְחַת עַצְמֵנוּ הִנְנוּ נִשְׁאָרִים קְטַנִּים וּשְׁפָלִים, וְשִׁכְחַת עַצְמֵנוּ הִיא שִׁכְחַת גְּדֻלָּתֵנוּ. (אורות התחיה / ה)
חתימה – המתח הכללי בין אחדות ושניות, הבדלה להכללה
שתי דוגמאות אלה הם ביטוי של מתח יסודי שהראי”ה היה מצוי בו והוא בוקע מכל תורתו בכל הסוגיות החשובות. זהו בעצם המתח בין ה’מחשכים’ של תורת חו”ל ל’אור’ של תורת א”י ותורתו של משיח. המתח בין חיים על פי תודעה ודעת חלקיים ושטחיים, אך מועילים, לבין חיים על פי תודעה צלולה ודעת בהירה וברורה. ובלשונו של לוינס המתח בין ‘יהדות ילדותית’ ל’יהדות של מבוגרים’. במקומות רבים מתייחס הרב למתח הזה בין האמת העמוקה, לבין ביטויה השטחי שיש בנושאים רבים וחשובים. בדרך כלל הכרעתו היא, שיש לשמר את האמת השטחית כשפת התודעה הרגילה וההתנהלות היומיומית, בשל תועלתה הערכית והדתית המעשית, אך לנצור היטב בלבנו את היחס הברור בין האמת הפנימית העמוקה, לבין האמת הפרגמטית שעלינו להתנהל על פיה כיום.
אחת הסוגיות המרכזיות של המתח הזה ההיא הסוגייה התיאולוגית היסודית והמרכזית בדבר שתי תצורות האמונה המונותאיסטיות: הדואלית – הרואה את אלוקים והעולם שתי הוויות נפרדות עם כל המשתמע מכך. האחדותית – הרואה את העולם ככלול ואחוד באלוקים. הכרעתו העיונית של הרב היא ברורה. האמונה האחדותית היא האמונה האמיתית (אריך אנפין; הוי”ה; קוב”ה) והדואלית (זעיר אנפין; אלוקים; שכינתיה) היא ביטוי נמוך שלה. הכרעתו המעשית, ברורה אף היא – ‘הו”יה בהיכל קדשו!’ התודעה הגלויה היומיומית המעשית ושפת עבודת ד’ היומיומית היא השפה הדואליסטית! התודעה והשפה האחדותית גנוזים בהיכל ומזומנים לאנשים מיוחדים בזמנים במיוחדים[3].
הנה ביטוי ברור לעמדתו של הראי”ה אל מול המתח שבין ההבדלה להכללה:
ההבדלים הם בכלל היצירה. ההבדל בין קודש לחול, עובדות הן. טשטוש צורתם הוא חורבן. ההתעמקות בהבנה והמעשה בעניין הבדל זה, הוא מקור לפרי רוח מרובה. אמנם אחרי כל אלה, משיגים בדעה ברורה, שכל אלה הם דברים עוברים. וההתעלות של הכל לקודש, ולאחווה, להשווייה ולעדינות, הוא הרעיון הנצחי, החי תמיד בכל רוח נדיבה. והזהירות של ההבדלות הנם דברים שוטפים ועוברים, נובעים מחיי שעה. (שמונה קבצים קובץ א תרפו)
השאלה המתבקשת והמעסיקה אותי בכל אופן היא – האם מיצינו את שלב ההבדלה וההיררכיה? אולי כבר הגיע הזמן לנסות לשנות את המצב ולגלות את האחדות העלומה? האם לא הגיע הזמן להפוך את התודעה האחדותית וכל נגזרותיה, לתודעה אליה אנו מחנכים ומתחנכים? האם אין היום יותר ויותר אנשים שזקוקים לתודעה האחדותית כאוויר לנשימה? האם אין שכרנו – בהתבצרות בתודעה הדואלית, המבחינה בין אלוקים לעולם ובין ישראל לעמים, דתיים וחילוניים. גברים ונשים, וכך הלאה כמעט בכל תחום ומישור – אינו יוצא בהפסדנו?!
כמו הרבה ‘תורות’ על ‘לעתיד לבוא’, גם כאן יש מחלוקת בין ‘שמרנים’ ל’חדשנים’ שדעתם גם בסוגיה זו צפויה מראש. על מנת לגבש דעה בנושא זה, יש, ראשית, מקום לשים לב למציאות, להתבונן בה, לנסות להבינה. אהין לומר שמנקודת המבט האישית שלי, אני רואה שישנם היום יותר ויותר אנשים שלא יכולים לחיות ולתפקד מבחינה רוחנית ודתית במרחב הדואלי המבדיל ולעתים גם מתנשא ומדיר. לכן אני סבור שגילוי אור האחדות וכינון שפת השלום, חשוב ונצרך[4]
[1] ואולי לא בכדי. רבי החי אחר החורבן, נשיא ישראל הבא במגע פוליטי ואישי (אנטונינוס) עם התרבות הרומאית (שהיא במובן רב האנטיתזה של ירושלים) המצליחה, המרשימה והמולכת בכיפה, ער לשאלות האמוניות שמצב זה מעורר ומתייחס אליהן.
[2] ראו בבלוג זה מאמרי ‘משניות לאחדות ומהבדלה להכללה’ שכתבתי לפני כשנתיים. יש חפיפה בין שני המאמרים. התוספת העיקרית כאן היא ההתבססות על המדרש ב’ספרי’.
[3] ניתן לומר שזו וריציה קבלית של ההבחנה של הרמב”ם בין אמונות אמיתיות לאמונות ההכרחיות, כלומר אלה שאינם ‘ה’ אמת אבל הן מועילות ומקדמות אל האמונות האמיתיות.
[4] ראו מאמרי ‘ממלחמה לשלום’ בבלוג ‘חיים בריבוע’ ממלחמה לשלום
השאר תגובה