אמונת הגמול – מבט נוסף פתיחה – יש רק שאלה אחת סח לי איש חכם: ‘יש רק שאלה אחת קשה – מציאות הרוע בעולם ובאדם שנבראו על ידי האל הטוב’. מצד אחד מבטיח הקב”ה לאורך כל המקרא לנהל את ממלכתו – עולמו בצדק ומשפט. זהו מרכיב מהותי בבשורתו החדשה של אלוקי ישראל שלא כקודמיו, הוא אינו משועבד לא לטבע ולא לגורל ואינו נגוע בחולשות נפש אנושיות. לא רק שהוא חופשי לחלוטין אלא שהוא מתגלה אל העולם כטוב לחלוטין. ‘טוב ה’ לכל ורחמיו על כל מעשיו’. מצד שני הוא אינו מכחיש: יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע אֲנִי יְדֹוָד עֹשֶׂה כָל אֵלֶּה: (ישעיה מה ז). בכך הוא שולל את האפשרות של הכחשת המציאות של הרע וגם את אפשרות תליית הרע במקור אחר מלבדו. ספר שלם במקרא – איוב, עוסק בשאלת צדיק ורע לו ואינו נותן תשובה ברורה. ספר אחר – קהלת, עוסק אף הוא בכך ודומה כמי שהתייאש מהאפשרות של משפט צדק אלוקי או אנושי בעולמנו. על פי חז”ל, ביקש משה רבנו ביקש במפגש הקרוב ביותר שלו עם האלוקים ‘רק’ בקשה אחת: ‘מדוע צדיק ורע לו רשע וטוב לו?’ (ברכות יב). חכמים סבורים שקיבל תשובה (שאינה מאוד משכנעת). רבי מאיר לעומת זאת סבור שהוא לא קיבל תשובה. זהו אותו רבי מאיר ש’רימון מצא תוכו אכל קליפתו זרק’ (חגיגה טו/ב) ולמד תורה עם אלישע בן אבויה, שאף הכניסה לפרדס לא מנעה ממנו מלהתפקר, לאחר שנוכח שהצדק האלוקי המובטח לטובים לא מתקיים ואדרבא (קידושין לט). שאלה זו חזרה ונשאלה שוב ושוב על ידי כל גדולי הרוח בעולם בכלל ובישראל בפרט מאז ועד היום. כל אסון אישי או ציבורי מעורר אותה מחדש, מאז חורבן בית המקדש דרך כל ייסורי הגלות ועד לזוועת השואה שהציפה אותה בחריפות ייחודית. דומני שאין בנמצא אדם בוגר שאינו ער לשאלה זו ומחויב להתמודד איתה כפי יכולתו. ושוב, השאלה היא: מה מקום יש לרוע והאם יש פשר ותכלית לרוע שיש בעולם שנברא על ידי אלוקים ומונהג ומושגח על ידו. עיקר התמיהה היא על הרוע שיש באדם שנברא צלם אלוקים וזכה לתבונה ואף להתגלות ותורה. ‘תורת הגמול’ בלשון חז”ל או ‘ההשגחה’ בלשון חכמי ימי הבינים, היא המעצימה את השאלה, אך אפשר שהעיון בה והניסיון להבינה מחדש עשויים לקדם אותנו במשהו אל התשובה שתישאר לעניות דעתי מעבר לאופק ההשגה האנושית. תורת הגמול – ההבטחה הגדולה המסר הכללי ברור לחלוטין. אם עם ישראל יחיה על פי התורה חוקיה וערכיה, יהיו חייו טובים ומבורכים מכל בחינה. אם לא, חייו יהיו קשים ומרים מכל בחינה. המסר הזה הוא אחת הבשורות הכלליות של התורה והאמונה הישראליים. המסר הזה הוא לעומתי בכפלים. מחד הוא יוצא כנגד הרושם המדכא של ‘חוסר הרגישות’ ואף ‘האדישות המוסרית’ של הטבע החומרי המיכני שאינו מבחין בין צדיק לרשע. מאידך הוא יוצא חוצץ כנגד ההנהגה האמוציונלית והקפריזית של אלי הדתות הקדומות. המסר העקרוני הכללי הזה שב וחוזר פעמים רבות במקרא: (ג) אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם: (ד) וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ: (ה) וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם: (ו) וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם: (יד) וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה: (טו) וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ וְאִם אֶת מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתַי לְהַפְרְכֶם אֶת בְּרִיתִי: (טז) אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה זֹּאת לָכֶם וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת הַקַּדַּחַת מְכַלּוֹת עֵינַיִם וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם וַאֲכָלֻהוּ אֹיְבֵיכֶם: (ויקרא כו) (יב) וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת־הַבְּרִית וְאֶת־הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ: (יג) וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי־בִטְנְךָ וּפְרִי־אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ שְׁגַר־אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר־נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ: (יט) וְהָיָה אִם־שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח אֶת־יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן: (כ) כַּגּוֹיִם אֲשֶׁר יְקֹוָק מַאֲבִיד מִפְּנֵיכֶם כֵּן תֹּאבֵדוּן עֵקֶב לֹא תִשְׁמְעוּן בְּקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם: (דברים ז, ח) (יג) וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת יְדֹוָד אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם: (יד) וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ: (טו) וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ: (טז) הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם: (יז) וְחָרָה אַף יְדֹוָד בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר יְדֹוָד נֹתֵן לָכֶם: (דברים פרק יא) (כו) רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה: (כז) אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת יְדֹוָד אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם: (כח) וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת יְדֹוָד אֱלֹהֵיכֶם וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם: (דברים פרק יא) (א) וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּנְתָנְךָ יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ: (ב) וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגֻךָ כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ: (ג) בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר וּבָרוּךְ אַתָּה בַּשָּׂדֶה: (טו) וְהָיָה אִם לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגוּךָ: (טז) אָרוּר אַתָּה בָּעִיר וְאָרוּר אַתָּה בַּשָּׂדֶה: (דברים פרק כח)[2] אלוקים אינו רק הבורא של העולם והאדם ואף לא רק המתגלה אל האדם ומצוה אותו, אלא גם המלך המנהיג את האנושות בצדק ובמשפט אל מחוז חפצה – עולם מתוקן. ארבע הפעימות של העלילה האלוקית הן: בריאה. התגלות. הנהגה. גאולה. משפט הצדק של ההנהגה האלוקית את האדם בא לידי ביטוי בעיקרון הגמול. יש בכך לפחות שני חידושים דרמטיים. האחד – הבריאה ההתגלות והגאולה, חד הם. השני – הדתי והאֶתי והפוליטי, חד הם. עיקרון הגמול במקרא מתייחס אל העם, אל הדור, אל הציבור, ואל היחיד, באשר הוא חלק מהכלל. ממקומות רבים במקרא (בעיקר בנביאים ובכתובים) עולה שהוא תקף גם ביחס ליחיד ביחידיותו. בתורה שבע”פ מאז תקופת בית שני ובאופן מיוחד לאחר חורבנו, מושם דגש על הגמול לכל אדם. הבנה זו ואמונה זו הפכה והייתה ועודנה יסוד מוסד ומצאה מקומה בין עיקרי האמונה. ‘גּוֹמֵל לְאִישׁ חֶסֶד כְּמִפְעָלוֹ, נוֹתֵן לְרָשָׁע רָע כְּרִשְׁעָתוֹ’. תורת הגמול במבחן המציאות משעה שצידוק הדין הפשוט, האישי – ‘אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עוון’ (שבת נה/א) והציבורי – ‘מפני חטאינו גלינו מארצנו…’ וכיו”ב (תפלת מוסף), כבר אינו מניח את הדעת ולא מתיישב על הלב, ונעשה בלתי אפשרי, נוצר הכרח להסביר את אי ההתממשות הגמול וביחוד את התממשותו ההפוכה על מנת לשכך מעט את הסבל והעלבון שבך. שתי תובנות שתייתרנה את הצורך ‘להמציא’ הסברים ל’כשלון’ של תורת הגמול התובנה הראשונה, אינה אלא חזרה מההבנה הראשונית של הגמול כחוקיות טוטלית ומוחלטת. אם החוקיות המוסרית תחליף לחלוטין את החוקיות הפיזיקלית, העולם כבר לא יהיה אותו עולם והאדם כבר לא יהיה אותו אדם. העולם יאבד את אופיו החומרי הבא לידי ביטוי באובקייטואליות שלו, בכובד מציאותו וממשותה. האדם יאבד את אופיו האנושי הבא לידי ביטוי בסובייקטיביות שלו, בדעת במודעות ובחופש. לא נראה שטרנספורמציה קוסמים ואנתרופולוגית זו, היא בשורת התורה בראשית הופעתה, אלא לכל היותר, זו התכלית שלה אמור להיות מוקדש כל עמל האדם. תפיסה צנועה ורזה זו של הגמול בעצם חוסכת לנו את ההפתעה התדהמה והתסכול ומייתרת את כל ההסברים. התובנה השנייה, נמצאת כבר מפורשת בתורה לקראת סיומה: וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה: וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים: (דברים, האזינו, לא יז – יח) המשמעות של הסתר הפנים היא הפקרת העם והאדם ליד המקרה של חוקי הטבע וההיסטוריה המנוכרים והאדישים. הסתר פנים – ההפתעה שהתורה הותירה למעמד סיומה, הוא מעין פתרון קסם של ‘דאוס אקס משינה’ מהופך. זה גם הכי פשוט והגיוני שאפשר: גם במקום שאין גמול, יש גמול, והוא – שאין גמול[3]. מכל מקום לא כך הם פני הדברים. ההסברים רבו גם רבו מאז ועד היום. אפשר שהטעם לכך הוא שעדיין אין הלב משלים עם הנוכחות העוצמתית הלא מידתית של הרוע והרשע בעולם. אמונה בגמול אישי למרות הכל עמדה אמונית זו מעוררת השתאות ביחוד כשהיא באה לידי ביטוי אצל אנשים שהתנסו באובדן היקרים להם (גם בנסיבות פרוזאיות ולא הרואיות) שבעומדם מול הנורא מכל, הם אומרים בשפה ברורה ‘ד’ נתן וד’ לקח יהי שם ד’ מבורך’ ושבים ומדגישים שאין להם שום טרוניה כלפי הקב”ה! לעומת זאת, נִתנו מספר פתרונות לפער הזה בין העיקרון למציאות, בין ההבטחה למימושה. העיקריים שבהם הם: 1. הגמול מתממש בחשבון הכולל – במסגרת התמונה השלמה של חיי האדם, הכוללת את מימד העומק והרוחב של הקיום האנושי בעולם הזה הנעלם מעיני האדם ומשבש את שיפוטו, את הקיום העתידי בעולם הבא (זה הפתרון שהציעו חז”ל) והקיום הקודם לעולם הזה (זה הפתרון שהציעו המקובלים) 2. הגמול מתממש במישור הפנימי, הערכי – ‘שכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה’ והוא מכונן את המעלה העליונה של עבודת ד’ לשמה ולא לשם קבלת שכר או הימנעות מעונש. ראשית כיוון זה בחז”ל ושכלולו ברמב”ם. אמונה בגמול כללי למרות הכל דומה שביחס לגמול הכללי קל ליותר להמשיך ולהחזיק באמונת הגמול ולהצדיק את הדין של חורבן המקדש והארץ והגלות המרה. בבית ראשון בשל שלוש העבירות החמורות – עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות, ובבית שני, בשל שנאת החינם. אכן כך אנו מודים בתפלת המוסף: ‘מפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו’. למודים אנו גם לקחת אחריות ולומר ביושר: ‘כל דור ש[בית המקדש] אינו נבנה בימיו מעלין עליו כאילו הוא החריבו’ (ירושלמי יומא פ”א ה”א). אמנם ככל שנתארכה הגלות ורבו ותכפו וכבדו והצטברו הייסורים של עם ישראל (כקהילות, משפחות ויחידים, שהרי בגלות לא התקיימנו כעם), כך נתערער התוקף של צידוק הדין. ‘כי ארכה לנו השעה ואין קץ לימי הרעה’, זועקת כנסת ישראל לאחר גזרות ת”ח ות”ט… ומשהגיע ליקוי המאורות הגדול והנורא – השואה, הפך צידוק הדין לבלתי אפשרי למאמינים רבים. גם כאן, היו וישנם רבים וטובים הממשיכים להאמין בגמול הכללי כפשוטו ורואים את כל הייסורים של עם ישראל מאז החורבנות ועד היום, כולל הנוראים שבהם, כעונש צודק לחטאינו כציבור. תורת ה’רע’ של הרמב”ם הניחה את המסד לאמונת הגמול הכללית. העולם הוא טוב ברובו. הרע הטבעי החומרי ימוזער על ידי תבונת האדם ועבודתו המדעית. הרע האנושי ימוגר כליל על ידי תבונת האדם ועבודתו הרוחנית. המשתמע מכך הוא שההשגחה הכללית תתממש בתהליך היסטורי ארוך טווח שיבא את העולם והאדם למיטבם[4]. בא הרמח”ל וחידש שההנהגה האלוקית את העולם וההשגחה עליו איננה מצטמצמת רק לתגובה – גמול על מעשי היחיד והכלל (הנהגת המשפט) אלא כוללת גם הנהגה יזומה – מהלכים הגזורים מהתוכנית והתכלית האלוקיים של עולם והאדם. להנהגת הגמול הוא קרא – ‘הנהגת המשפט’ ולהנהגה המלכותית החופשית, היוזמת ושאינה תלויה במעשי האדם – ‘הנהגת היחוד’[5]. ואינה תלויה במעשי האדם – ‘הנהגת היחוד’[6]. הלך הראי”ה קוק בעקבותיו וקרא ל’הנהגת המשפט’, ‘הנהגה סיבתית’ וייחס אותה לשם ‘אלוקים’, ו’להנהגת היחוד’, קרא ‘הנהגה תכליתית’ וייחס אותה לשם ‘הויה’[7]. יתר על כן הוא ביסס אותה על תפיסת האחדות האלוקית של ההוויה ועל מגמתה האלוקית הכללית העצמית, מגמה של תשובה, התעלות והשתלמות[8]. המשמעות של כל זה בקצרה, היא, שלא כל מה שמתרחש בעולם אמור להיות ‘גמול’ הולם ואדרבא, במובן מסוים הדברים הגדולים הם כנראה דווקא פרי ‘הנהגת היחוד’ שאינה מגיבה למעשי העם והאדם אלא מובילה אותם אל התכלית. בכך נפתחה אפשרות להמשיך ולהאמין בגמול גם לאלה שאינם יכולים להאמין בו כפשוטו. הנהגת היחוד מאפשרת להכיל באמונה, את הלא מובן על דרך הגמול, לטוב (למשל, תחיית עם ישראל שיבתו לארצו ותקומתו בה) ולרע ( השואה). המכנה המשותף של ההבנות החדשות של הנהגת ה’גמול’ האישית והכללית הוא שהן אינן תואמות את המובן הברור והחד משמעי של ה’גמול’ על פי פשוטו של מקרא, או של דברי חכמים ראשונים. האמונה בגמול הנבנית על גביהן היא איפה אמונה ‘שלא כפשוטה’. אמונה בגמול למרות ‘חוסר האמונה בגמול’ בפני אלה — ואני מדבר על מי שאינו מוכן להתייאש ולוותר על אמונתו בגמול, על מי שאינו מוכן לפרוק מעליו עול מלכות שמים תורה ומצוות ובשום פנים ואופן אינו רוצה להתנתק מברית הגורל (הדרך) והיעוד של עם ישראל, אך גם אינו רוצה ואינו יכול להתכחש למציאות שמול עיניו ובתוך ליבו עומדות שתי אפשרויות. האפשרות האחת – לנטוש כליל את אמונת הגמול ולהמשיך לדבוק בקב”ה בתורה במצוות ובעם ישראל בלעדיה. בעקבות אלעזר בן דורדיא אומרים המחזיקים בגישה זו ‘אין הדבר תלוי אלא בי’ (עבודה זרה דף יז/א), אך שלא כמוהו הם אינם מניחים ראשם בין ברכיהם, אינם גועים בבכי ואינם נוטשים את המציאות הריאלית הקשה. אדרבא, הם קמים על רגליהם ועושים כמיטב יכולתם למיגור הרשע והעוול ולהעצמת הטוב והצדק. הם מבינים שהרוע והסבל תלויים ב’אדישות’ של הטבע החומרי ובחולשתו של האדם שיצרו רע מנעוריו, אך הם סבורים שהקב”ה נתן לאדם את הרצון, היכולת והחובה לתקן. לתקן את הטבע – שלמרות עיוורונו הינו תבוני במובן זה שניתן לכל הפחות למזער את נזקי אדישותו המוסרית. לתקן את האדם – שלמרות חולשותיו הוא בעל נטייה מוסרית ושכל ישר ובכוחם הוא רוצה ויכול הוא למזער את נזקי הטבע ואת גילויי הרוע שלו והסבל והעוול שהוא גורם לעצמו לזולתו וליקום. לאדם התרבותי יש בנוסף למצפונו ותבונתו מסורת תרבותית ואתית עתיקה ועשירה בה הוא יכול להסתייע רבות. לאדם המאמין יש אף את אמונתו כמקור השראה. למאמין הישראלי יש גם את המסורת הישראלית העתיקה ואת ארגז הכלים המפואר – התורה. אם בני האדם ישכילו לפתוח את לבם אלה לאלה ולשלב זרועות לעבודה זו, ילך העולם ויהיה למה שכולנו רוצים שהוא יהיה, גם אם זה ייקח זמן רב וגם אם זה לא יהיה לגמרי. במלים אחרות, אין ולא יכולה להיות בידינו תשובה לשאלת הרוע, חוסר הצדק, ערפלי הגמול ותעלומת ההשגחה. לכן, אין טעם להוסיף ולנסות לחדש תשובות. במקום זה הבה נשקיע את משאבינו כיחידים וכחברה בלסור מרע ולהסירו מן העולם, ובעיקר בלהרבות בו טוב[9]. הרב סולובייצי’ק ניסח אף הוא עמדה זו בדרכו שלו והראה כי ההלכה מורה אותנו כיצד להתמודד עם השבר והרוע ולא כיצד להבינו…[10] על התרחקותה מפשוטו של מקרא ואמונה כפשוטה ישיבו המחזיקים בדעה זו, שפשוטו של מקרא מדבר אל האדם הילדותי בשפת ה’שכר ועונש’ האינטראקטיבי, בשפת הנס המשדד מערכות טבע ובשפת ‘הכל כאן ועכשיו’. זהו ה’נגלה’ שבתורה שעליו אמר הרמב”ם: ‘דברה תורה בלשון בני אדם’. משהתבגרנו התורה מדברת איתנו בשפת ה’לשמה’, הטבע והפרספקטיבה ההיסטורית והפנימית. זהו הנסתר שבתורה, ‘נשמתא דאורייתא’ המאירה ומגלה לנו את משמעותה העמוקה של התורה והאמונה ומזריח בזאת גם את אור הגאולה. האפשרות השנייה – לקרוא מחדש את פסוקי הגמול של המקרא ולהבין אותם באופן שיהלמו את המציאות והשכל הישר אך גם ימשיכו לקיים את האמונה. זהו המשך מיטב המסורת של התורה שבע”פ במדרשי ההלכה והאגדה שלה. סימן יפה למדרש כזה יהיה אם הוא אכן יצמח מתוך קריאה קשובה לפסוקים ולא ‘יונחת’ עליהם מ’בחוץ’ באופן מלאכותי. יתרונו של מדרש כזה יהיה בכך שיאפשר קריאה חדשה, המתיישבת על הלב והדעת, של פשוטו של מקרא. קריאה חדשה אחד הכיוונים האפשריים הוא להבין שהנהגת הגמול האלוקית אינה מתבצעת במודל ה’דיאלוגי’, או ה’אינטראקטיבי’ המיידי והטכני של שכר למצוות ועונש לעבירות כפי שמקובל להבין, בוודאי לא בשפת הנס של התערבות חיצונית בוטה. אם יורשה לי דימוי ‘גס’ – ה’גמול’ לא עובד כמו קיוסק שבו אנחנו מקבלים מהמוכר את פחית השתיה עליה שילמנו וגם לא מכונת פחיות שתיה שעל כל מטבע ששמים מקבלים מייד את הפחית שרוצים. אכן יש גמול טוב לטוב וגמול רע לרע, אך מקורם במהות העצמית הטובה של הבריאה ובמהות העצמית הטובה של האדם שהם ההשתקפות של ‘טוב ד’ לכל ורחמיו על כל מעשיו’. הטוב המונח בעצם הבריאה והאדם הוא המבטיח שבטווח הארוך ובחשבון הכולל ינצח הטוב ‘והרשעה כולה כעשן תכלה’. הגמול מתקיים במסגרת הטבע ומנהגו של עולם והולך ומתממש דרך הבחירה החופשית של האדם. זהו הקול העולה מכל נבואות אחרית הימים. קול האמונה והבטחון בניצחון הטוב. ודוק! לא מדובר בחוקיות מיכנית אלא ברצון. לאו דווקא במובן של התערבות אלוקית ‘פרסונלית’ מבחוץ, אלא בעיקר כהתגלות המתמדת של הרצון האלוקי שהוא הרצון החקוק בבריאה ומכונן את מגמתה העצמית הכללית כמגמה של השתלמות. אולי אפשר להיעזר בדימוי (שהינו רק דימוי) הוא של ההוויה כולה כאישיות אחת, שמהותה העצמית הטובה (שהיא ‘צלם אלוקים’ שלה) מתגלה ברצונה העצמי לטוב ויושר, צדקה ומשפט המתגלה בכל תנועותיה (כולל רצון האדם). חשוב גם להדגיש שלא מדובר בהבנה זו רק על מה שיתגלה לעתיד לבוא, אלא על רצון המתגלה ופועל בהווה! על פי קריאה זו ב’אם בחקותי’ ובניסוחים הדומים במקרא, התורה לא באה מעולם להבטיח את מה שאינו יכול להתקיים כאן ועכשיו בעולם שיש בו חוקיות טבעית אינדיפרנטית וחופש בחירה אנושי גדול. אדרבא, מה שהתורה באה ללמד אותנו בניסוחים אלה הוא שאע”פ שההבנה הפשוטה או שמא הפשטנית אינה ברת מימוש, אין להתייאש ויש לדעת ש’צוחק מי שצוחק אחרון’. הנה הקריאה מחדש שאני מציע: אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ – שהם מחד ‘חוקות שמים וארץ’ של העולם ולא פחות מזה ‘חוקות הנשמה והגוף’ של האדם, כיחיד וכחברה, תלכו, את מסע חייכם, כיחידים ובעיקר כחברה ועם ואנושות וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ – ילכו ויתברכו חייכם הגשמיים והרוחניים ובהדרגה תתקרבו יותר ויותר אל מחוז חפצכם. וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי – ילכו ויחלשו ויתפרקו חייכם בכל המישורים על ידי האויב העיקרי שהוא אתם והאויבים המשניים מבחוץ. כלומר, בכל הפרשיות הנ”ל התורה אינה מנסה לפתות אותנו ללכת בדרך הישרה על ידי פיזור הבטחות נדיבות, או לאיים עלינו בעונשים כבדים אם נסטה ממנה, אלא היא שבה ומספרת לנו שהמגמה העצמית הכללית של העולם ושל האדם היא של התפתחות והתעלות תבונית ומוסרית, שתנצח לבסוף את המלחמה הגדולה לאחר שהובסה בקרבות רבים. ומנין הבטחון? כי כך אלוקים ברא את המציאות. כי כך נברא ובנוי האדם. העולם והאדם בנויים באופן כזה שחיים נכונים, כלומר כאלה שיהיו בהרמוניה עם המהות העצמית של הבריאה האלוקית, של העולם והאדם, הם שיביאו בסופו של דבר ללבלוב ושגשוג. לעומת זאת, חיים של חטא, של החטאה, חיים בדיסהרמוניה עם המהות והחוקיות הפנימית של הבריאה – העולם והאדם, אף שיוכלו להתקיים ולהתעצם זמן מה, לא יחזיקו מעמד ויקרסו אל תוך עצמם בעיקר בשל אי הלימתם ולא בשל כוחות חיצוניים שיפעלו עליהם. וכדברי הראשונים: ‘המקרה לא יתמיד’… ההשתלמות היא החוקיות המוטבעת בבריאה שמקורה הוא מהותה העצמית ומקור מקורה הוא הטוב האלוקי. זוהי מגמת ההשתלמות של הבריאה כולה שהיא תכליתה הצפויה מראשית בריאתה! לעניות דעתי, קריאה מחודשת זו של פסוקי הגמול מסגלת אל תוכה את רוחם של מדרשי הגמול של חז”ל ושל הדעות העיקריות שעלו בהם ולאחריהם כנ”ל, ומאפשרת בהם עצמם קריאה חדשה’ ואולי כבר היו הדברים מעולם לאחר שכתבתי דברים אלה, האיר לי באור חדש מדרש שלמדתי בפרשת ‘אמור’. נוכחתי שוב, כמו בסוגיות רבות, שחז”ל כבר הקדימו ועשו את מלאכת המדרש הזאת. אנסה להראות זאת על ידי התבוננות כללית בפרשה כ”ז ב’ויקרא רבה העוסקת בסוגית הגמול בשני שלבים. בשלב הראשון יש התייחסות ישירה וברורה לשאלת הגמול. שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה לְקָרְבַּן אִשֶּׁה לַיקֹוָק: (ויקרא כב כז) צִדְקָתְךָ כְּהַרְרֵי אֵל מִשְׁפָּטֶךָ תְּהוֹם רַבָּה אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ יְקֹוָק: (תהלים לו ז) רבי ישמעאל ורבי עקיבה [חלקו]. ר’ ישמעאל אומר: הצדיקין שהן עושין את התורה שנתנה מהררי אל, הקב”ה עושה עמהן צדקה כהררי אל, אבל הרשעים שאינן עושין את התורה שנתנה מהררי אל, הקב”ה מדקדק עמהן עד תהום רבה, זהו שכתוב: מִשְׁפָּטֶךָ תְּהוֹם רַבָּה. רבי עקיבה אומר: אחד אֵלוּ ואחד אֵלוּ, הקב”ה מדקדק עמהן את הדין. מדקדק עם הצדיקים, וגובה מהן מעט מעשים רעים שעשו בעולם הזה, כדי לשלם להם שכר טוב לעתיד לבוא, ומשפיע שלוה לרשעים, ונותן להן שכר מצות קלות שעשו בעולם הזה, כדי להִפָרַע מהם מוּשְלָם לעתיד לבוא דבר אחר: צדקתך כהררי אל, רבי יהושע בן חנניה הלך לרומי וראה שם עמודים של שיש מצופים באריגים מהודרים. בשרב – כדי שלא יפקעו, ובצינה – כדי שלא יקרשו, כיון שיצא משם פגע בעני אחד, מחצלת קנים תחתיו ומחצלת קנים מעל גביו, על העמודים קרא, צדקתך כהררי אל, אמר הן דאת יהיב את יהיב ומשפע (כשאתה נותן אתה נותן ובשפע) על העני קרא, משפטיך תהום רבה, הן דאת מחי את מדקדק (כשאתה מכה, אתה מכה ב’דקדקנות’ / ב’שפע’, ‘מהדר’) עד כאן היה זה דיון בסוגית הגמול בו נאמרו שתי דעות ידועות (שאיני מתיימר למצותן כאן). רבי ישמעאל טוען שיש גמול מדויק בעולם הזה. רבי עקיבא סבור שהגמול בעולם הזה מתאזן ונשלם בצירוף העולם הבא. רבי יהושע בן חנניה מתאר, ללא ניסיון להסבר והצדקה תמונה עגומה שבה ‘חפץ וטוב לו’ ו’אדם ורע לו’ ואולי אף מציאות שבה, מה שלא יהיה, החלש נחלש והחזק מתחזק. המכנה המשותף של שלוש הדעות הללו הוא ההתמודדות הישירה עם הכאב של אי התממשות הגמול. בשלב השני מביא המדרש דרשות שנראו לי פושרות וחיוורות ומתחמקות מלהתמודד עם הקושי שבפער בין המצוי למובטח ולרצוי. בקריאה שניה התברר לי שיש בהן אוצר בלום… צִדְקָתְךָ כְּהַרְרֵי אֵל מִשְׁפָּטֶךָ תְּהוֹם רַבָּה אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ יְקֹוָק ר’ יונתן בשם רבי יאשיה היה משנה את סדר המלים בפסוק ודורש, צדקתך על משפטיך כהררי אל על תהום רבה. מה הרים הללו כובשין על תהום שלא יעלה ויציף את העולם, כך מעשיהם שלצדיקים כובשין על הפורענות שלא תבא לעולם. דבר אחר: צִדְקָתְךָ כְּהַרְרֵי אֵל – אלו הצדיקים. מה ההרים ראויים להזרע ועושים פירות, כך הצדיקים עושים פירות ומטיבין לעצמם ולאחרים למה המשל דומה: לפעמון זהב והגיל [הענבל] שלו מן מרגליות, כך הצדיקים מטיבין לעצמן ולאחרים שנאמר: (ישעיה ג) אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו, מה הרים הללו אין להן סוף, כך אין סוף למתן שכרן שלצדיקים לעתיד לבוא. מִשְׁפָּטֶךָ תְּהוֹם רַבָּה – אלו הרשעים. מה תהום אינו יכול להזרע ואינו עושה פירות אף הרשעים אין להם מעשים טובים ואין עושים פירות אלא מצירין לעצמן ולאחרים שנאמר: (ישעיהו ג) אוי לרשע רע, רע לעצמו ורע לאחרים מה התהום הזה אין לו חקר כך אין חקר לפורענותן שלרשעים לעתיד לבוא. דבר אחר: צִדְקָתְךָ כְּהַרְרֵי אֵל, מה הרים הללו גלויים, כך מעשיהן שלצדיקים גלויים, זהו שכתוב: ייראוך עם שמש (תהלים עב ה). מִשְׁפָּטֶךָ תְּהוֹם רַבָּה, מה התהום הזה טמון, כך מעשיהן שלרשעים טמונין, זהו שכתוב: והיה במחשך מעשיהם (ישעיה כט, טו). לא אכנס לעבי הקורה של הדרשות האלה אלא אנסה להצביע על האמירה המשותפת שלהן, על ידי ריכוזן יחדו: מעשיהן של צדיקים גלויים ומעשיהם של רשעים טמונים – זהו מאבק בין אור לחושך בין הטוב לרע, בין החכמה לסכלות, בין האהבה לשנאה, בין מה שהולך ומתגלה לבין מה שהולך ונעלם. מעשיהם של הצדיקים כובשים על הפורענות שלא תבא לעולם – הערך הבסיסי של הצדיקות היא הכבישה של מי התהום הכאוטיים שבעומק המציאות ובעומקה של נפש האדם המאיימים להתפרץ (באמצעות מעשי הרשעים) ולהציף ולמחות ולהשחית הכל. על גבי התשתית הזו, מעשיהם של הצדיקים עושים פירות ומטיבים לעצמם ולאחרים מעשיהם של הרשעים אין עושים פירות אלא מצירים לעצמם ולאחרים – הצדקות פורייה, טובה ומיטיבה, הרשעות עקרה, צרה ומצרה. ולכן, אין סוף למתן שכרם של הצדיקים לעתיד לבוא ואין חקר לפורענותם של הרשעים לעתיד לבוא – התוצאה ההיסטורית ארוכת הטווח של הצדקות היא מציאות שלמה ומשתלמת. לעומת זאת בפרספקטיבה ההיסטורית ארוכת הטווח, הרשעה תלך ותימוג ותתכלה כעשן… המסר ברור! ראשית אמירה ערכית ברורה – הרשעה היא הגילוי של הצד האפל והשפל של החיים האנושיים-האלוקיים. הצדיקות היא הגילוי של חלקם המואר והאצילי . הביטוי המעשי של הצדק כובש את התהום האפלה של העולם והנפש וניצב בכך כתריס בפני הפורענות. הביטוי המעשי של הצדק מתברך, פָּרֵה וְרָבֶה. כדאי לזרוע את זרעיו, הוא הולך ומתלקט ומצטבר ומיטיב לצדיק ולחברה. לעומת זאת הביטוי המעשי של הרשעה הוא עקר ואינו אלא מיצר ומציק לרשע ולמהלך ההתפתחות של הטוב בעולם, אך אין בכוחו לעכבו. המהלך של הצדק מרבה טוב בעולם ויביא בסופו של דבר לעולם מתוקן. מופעי הרשע, לעומת זאת יתבררו בהדרגה כמנגנון השמדה עצמית והרשעה כולה בעשן תכלה. מעט אור דוחה הרבה מן החושך. הרבה אור ידחה את החושך כולו. אם כך, לאמתו של דבר אין כאן התחמקות מהתייחסות ישירה לשאלת הגמול, אלא הבנה מיוחדת שלה. הבנה זו משמרת את תמצית אמונת הגמול כחוקיות מטאפיזית ואונטולוגית מוחלטת, אך המרחב של התגלותה ופעולתה אינו הכאן והעכשיו הביוגרפי ואפילו לא ההיסטורי, אלא המרחב של כל ההיסטוריה כולה. המשמעות שלה היא שחיים של צדק מקדמים את היחיד והחברה וחיים של רשעה הם עקרים, אמנם מצירים ומעיקים בטווח הקצר אך הולכים ומתפוגגים בטווח הארוך עד להיעלמם. כאמור לעיל הנחת היסוד המטאפיזית האונטולוגית היא שמהותם העצמית של העולם והאדם היא הטוב שהוא גם מגמתם ותכליתם ולכן החיים על פי הטוב מלבלבים ומשגשגים ועושים פירות ולעומת זאת החיים על פי הרע הם בועות סבון הנעלמות בעיקר מעצמן. אמנם אין זו ההשגחה הפרטית והאישית ה’פשוטה’ אך גם לא האמונה הרדיקלית שעל פיה האלוקים מתגלה אך ורק דרך האדם מחשבותיו ומעשיו. אלוקים מתגלה בטבע ובהיסטוריה, אך באופן צנוע ונחבא אל הכלים של ‘מנהגו של עולם ואדם’. זו תפיסה של ההשגחה האלוקית כ’סובב’ ושל הפעילות האנושית כ’ממלא’. חתימה – סיכום ביניים למי שאינו יכול להאמין ‘כפשוטו’ ביחס לגמול האישי, האפשרות ה’פשוטה’ ביותר למי שאינו יכול להאמין בכך כפשוטו הוא ללכת בעקבות חז”ל בדרך ההפנמה של שכר ועונש (שכר מצוה מצוה) והלשמה (לעבוד שלא על מנת לקבל פרס / מאהבה), לצרף את הפן האקטיביסטי האנושי של ההשגחה מהרמב”ם, ולהוסיף על כך את ההתבוננות של הראי”ה קוק המעצימה את ערכו של היחיד דווקא בהתכללותו בסיפור הגדול של עם ישראל והאנושות כולה. ביחס לגמול הכללי, האפשרות ה’פשוטה’ ביותר למי שאינו יכול להאמין בכך כפשוטו, היא ללכת בעקבות הרמח”ל בהבנה שלצד הנהגת המשפט פועלת הנהגת היחוד, לבסס להנהיר ולשכלל התבוננות זאת על ידי תורת ה’השתלמות’ של הראי”ה קוק [אחדות הקודש הטוב הרצון המגמה והתשובה], להוסיף כסיפור מסגרת ומוזיקת רקע את האופטימיות של הרמב”ם [העולם ברובו טוב] וחזון התיקון שלו [לאפס את הרוע האנושי ולמזער עד מאוד את הרוע הטבעי החומרי], ומי שלבו חפץ יכול לעטר זאת באופטימיות הרדיקלית של המקובלים [התעלות העולמות כולם גם החומריים]. שתי האפשרויות הללו והאפשרות לצרפן יחד, נראות לי כמצליחות לצמצם מעט את הפער בין הרצוי לבין המצוי, ובכך לייחד את האמת והאמונה. תגובה של ישראל לוינגר ותשובתי לו המאמר של הרב וידל על תורת הגמול (מצורף קישור), הוא הזדמנות נפלאה לחדד מסרים. חיים וידל, לעיונך..אני רוצה להתייחס לשני משפטים עוקבים בסיומו וסיכומו של המאמר. שני משפטים שבאו להציע הסברה חדשה לתורת הגמול ולכאורה אומרים אותו דבר, אך בעיני מייצגים שני כיוונים שונים לחלוטין – בהסברה, בנפש ובחברה הישראלית.משפט1: “הנחת היסוד המטאפיזית האונטולוגית היא שמהותם העצמית של העולם והאדם היא הטוב שהוא גם מגמתם ותכליתם ולכן החיים על פי הטוב מלבלבים ומשגשגים ועושים פירות ולעומת זאת החיים על פי הרע הם בועות סבון הנעלמות בעיקר מעצמן.”משפט 2: “אלוקים מתגלה בטבע ובהיסטוריה, אך באופן צנוע ונחבא אל הכלים של ‘מנהגו של עולם ואדם’. זו תפיסה של ההשגחה האלוקית כ’סובב’ ושל הפעילות האנושית כ’ממלא’. “המשפט הראשון מבטא תפיסת עולם (תרתי משמע) – כלומר הנחת יסוד ביחס למציאות אשר שואפת אל השלמות, ושהטוב הוא מהותה, מגמתה ותכליתה. תפיסת עולם זו מייתרת את כל הדיון הארוך על תורת הגמול ואינה נזקקת לכל ההסברים/תירוצים/הצדקות שניתנו במהלך ההיסטוריה ושהובאו במהלך המאמר. “ניצחון” הטוב והצדק אינו תלוי בגורם חיצוני כלשהו ואת כל הציפיות, האכזבות והתסכולים שהופנו תמיד לאלוהים, ניתן להפנות מעתה כלפי הקצב האיטי שבה המציאות משתלמת וכלפי בני האדם שתורמים במעשיהם לקצב זה..אדם בוגר שחי לפי תפיסת עולם זו, לא באמת חושב שהטוב והצדק יופיעו כאן ועכשיו, ולכן כשהוא פוגש עוול ורוע הוא לא כועס ולא מתלונן. אכן, הוא מתוסכל מחוסר צדק, הוא ממשיך לצפות לעתיד טוב יותר, והוא ממשיך להתפלל בראש השנה ש”כל הרשעה כולה כעשן תכלה”, אך לא מתוך ציפיה שמישהו מלמעלה יפעל לשם כך אלא מתוך ציפיה שהמהות העצמית של העולם תופיע במהרה בימינו, ומתוך לקיחת אחריות על מה שבכוחו לעשות כדי לזרז את התהליך.המשפט השני מחזיר לדיון על ההשגחה את מי שעומד בד”כ במרכז דיונים כגון אלה: אלוקים.אמנם באופן צנוע ונחבא אל הכלים אך מבחינת העמדה הנפשית של האדם, השיח על “אלוקים”, מחזיר מיד את כל השאלות, הכעסים והתירוצים של “תורת הגמול”. כי אם במרכז הסיפור נמצא “אלוקים” שמתגלה, אז אפשר היה לצפות שהוא יתגלה מהר יותר, שהוא יעניש את הרשעים ויהיה קצת פחות צנוע ונחבא אל הכלים.אז אני מעדיף להישאר עם ההסבר הראשון. הסבר שאמנם אינו מזכיר את אלוקים אך מבוסס על תשתית אמונית גבוהה יותר – האלוהיות של העולם. כלומר: ש”מהותם העצמית של העולם והאדם הוא הטוב שהוא גם מגמתם ותכליתם”, שבמציאות עצמה יש אופק אין סופי של שלמות, ושבני אדם – בהיותם “צלם אלוהים” – צריכים לחתור לקראתו.ותורת הגמול היא רק דוגמא לתפיסה מחשבתית והסברתית שיש לאמץ לדעתי ביחס לעוד נושאים רבים… תשובתי: ראשית, תודה לך ישראל על ההתייחסות. ההבחנה שלך בהחלט נכונה. איני זוכר אם כיוונתי לכך או לא, אבל הניסוח הכפול (והלא עקבי) הזה, הוא ביטוי לחיפוש שלי אחר אימננטיות שאינה סגורה בתוך עצמה, אלא מגלה את הטנסצנדנטי, לנטורליזם שאינו מיכני לחלוטין אלא שמפעם בו, בחכמתו ובחוקיותו, רצון אלוקי נשגב. במישור הפסיכו-סוציולוגי זהו חיפוש אחר חידוש שאינו קרוע מן המסורת, אחר דעת אלוקים עמוקה שאינה תלושה מהאמונה התמימה. איני מתיימר שהצלחתי והניסוחים הדיאלקטים הם ביטוי למבוכתי ובקשתי ואולי גם צעדים לקראת הבנה טובה ומיטיבה יותר. על הדרך הזו והדיאלוג הארוך בינינו אמליץ את דברי הגמרא: ‘אורחין רחיקא וצוותין בסימא’… [1] את המאמר הזה כתבתי מתוך שכחה של סדרה של שלושה מאמרים בנושא שכתבתי לפני כחמש שנים – הביוגרפיה של ההשגחה. יש ביניהם חפיפה מסויימת, בעיקר בדרך הצגת השאלה אך גם הבדלים ניכרים בפיתוח הסוגייה. האינטגרציה שלהם היא למעלה מכוחי. [2] ניסוחים נוספים של עיקרון זה: מלכים א יא לח; ירמיהו יז כד-כז; זכריה ו טו. [3] על הסתר הפנים במקרא ע”פ חז”ל, ראה דבריו הרחבים והעמוקים של הרב ד”ר תמיר גרנות בספרו ‘אמונה ואדם לנוכח השואה’ חלק א’ עמ’ 225 – 235. בהמשך דבריו שם עד עמ’ 341 הוא מביא את תפיסות ‘הסתר הפנים’ בחסידות, ואת המתח בין הסתר פנים לאחריות האדם’ בהתייחסויות אל השואה. [4] רמב”ם, מורה הנבוכים, חלק שלישי, פרקים ח ואילך. [5] דומני שב’הנהגת היחוד’ הרמח”ל לא רק המשיג את העמדה הנחושה של האמונה הפשוטה בגמול התולה את ה’אשם’ ב’קוצר המשיג ועומק המושג’, אלא עשה יותר מכך, אך זה טעון עיון ובירור בפני עצמו. [6] רמח”ל, דעת תבונות. [7] הראי”ה קוק אורות הקודש חלק ג’ עמ’ כג [8] הראי”ה קוק אורות הקודש ב’ מאמר חמישי ‘התעלות העולם’. [9] הרב יונתן זקס, שייחד בספרו ‘השותפות הגדולה’, את פרק יב (עמ’ 231 – 247) לשאלת הרע, טובע שם את המושג ‘אמונה כמחאה’, וגדולה מחאה המביאה לידי מעשה. בהקלטה סמוך לפטירתו הוא ‘מגדיל לעשות’ ומגיע למסקנה: ‘אלוקים לא רוצה שנבין מדוע מתרחשים דברים רעים לאנשים טובים, כי אם היינו מבינים, היינו צריכים לקבל שאכן דברים רעים מתרחשים לאנשים טובים – ואלוקים לא רוצה שנשלים עם הדברים הרעים. הוא רוצה שלא נבין, כדי שנילחם באי-צדק שיש בעולם. לכן אין תשובה לשאלה הזו, כי האלוקים ארגן את זה כך שלעולם לא נגיע לשום תשובה לשאלה הזו’. [10] הרב סולובייציק, ‘קול דודי דופק’ ובעוד מקומות רבים.
שלום הרב חיים! ייתכן ואינני יורד לסוף דעתך אך מה בדיוק פתרה האימננטיזציה הזאת שחוקי הטוב והרע ותוצאותיהם הם חוקיות אונטולוגית, הקושיות שהעלת בתחילת הכתיבה אינם על הרציונאליות של רעיון ההשגחה אלא על חוסר ראיית התוצאה שלה במבחן המציאות ועל כן גן אם החוקיות שהצעת שהטוב מצמיח טוב וחיים והרע מכחיד עצמו הם רציונאליות ופחות מגוכחות מהסברי הקיוסק כלשונך,בכל זאת נשארו כל הקושיות מהמציאות, דומה הדבר להסביר את המוסר כחוקיות של בריאות, זה אמנם הסבר יפה אך על חוקי בריאות להראות שהם אכן משפרים את תפקוד הגוף, אם יצופו המון ראיות שהנהגה בריאותית אינה מועלת ההסבר היפה והרציונאלי שלה לא מספק. גם סגירת המעגל של נצחון הטוב רק בעתיד הרחוק אינה אלא מקבילה לגישה של חזל שבעולם הבא יהיו השלכות רבות למוסריות אבל לא באקטואליות. אשמח להסבר
שלום עלי!
אתה צודק בהבחנות שלך ובקושיה – בתמיהה שלך. בכל זאת דומני שיש בהסבר שלי ‘נחמה פורתא’. 1. ביחס לדמיון לפתרון של ‘העולם הבא’ – אכן מה שהצעתי דומה אך העיקר נמצא בהבדל. כיוון שמדובר על העולם ההולך ובא במסגרת ההיסטוריה הנוכחית, ‘ימות המשיח’ אם תרצה, הגאולה למדרגותיה (ולא על עולם הבא שלאחר המיתה האישית או לאחר ‘קץ ההיסטוריה’ הכללית). יתר על כן, הדגשתי שלא מדובר על ‘שכר’ המצפה לנו אי שם בסוף אלא על תהליך הדרגתי המתרחש כל הזמן. אני חושב שבמבט לאחור, בפרספקטיבה היסטורית, אפשר לראות את ההתקדמות. 2. ביחס למה שקראת ‘האימננציה’ – לא בטוח שהצלחתי אך נסיתי להסביר שלא מדובר על אימננטיות מוחלטת, כלומר סגורה נוסח ה’דאיזם’ (אלוקים ברא ועזב את הארץ לא לפני שצייד אותנו בתבונה ובתורה), אלא לאימננטיות של ‘מלוא כל הארץ כבודו’, של ‘ואתה מחיה את כולם’, של ‘לית אתר פנוי מיניה’. כלומר להתגלות אלוקית מתמדת, התגלות של הסובב והמקיף בפנימי ובממלא. 3. ביחס למה שקראת ‘החוקיות’ – נסיתי למתק את ה’אימפרסונליות’ בכך שה’חוקיות’ אינה מיכניזם, אלא ביטוי מתמיד של הרצון האלוקי. כאמור, אכן זו רק ‘נחמה פורתא’ לי די בכך שזו (כך ואני מקוה) אינה ‘נחמתא דגידופא’….