ממלחמה לשלום

יש לי חלום – שלום

בעולם הרגיל של המחשבה מוכרחים הפרינציפים להיות סותרים זה את זה, ודווקא מסתירתם יבוא הבניין הרצוי. הסתירה מביאה לידי הכרעה. וההכרעה מביאה לידי ריכוש

[רכישה] של אוצרות מקובצים מ-עברים. והחיים הרוחניים מתברכים בעושר גדול. יש אמנם עולם עליון ברומה של המחשבה, ששם כבר השלום מושקף, ודווקא מתוך ברכת השלום, מתוך השקט והנחת, מתוך השלוה והנועם, הכל מתברך ומתאדר. כשאנו עומדים בגי חזיון עליון זה, הננו סוקרים את הפרינציפים בשורשיהם, והננו רואים את אורח השלום שבהם, את הצד השווה בכל מילואו. (אורות הקודש ד’, עמוד תצו, ד)

עידן השלום

הראי”ה קוק ראה במהפכה המודרנית דרמה אוניברסלית שהביאה לידי ביטוי את ההתבגרות של האדם והביאה לשינויים חשובים ואף פרדיגמטיים, לטובה ולברכה, בכל תחומי החיים האנושיים. ברור היה לו שהיא לא הסתיימה והוא צפה התפתחויות ומהפכות נוספות. אחת המהפכות העיקריות שהוא זיהה כאפשרית וכהכרחית, ציפה לה ואף קרא לה, היא זו שתעביר אותנו מ‘עידן המלחמה’ (כל ההיסטוריה האנושית עד כה) אל ‘עידן השלום’.  הראי”ה ראה בעיני רוחו עידן שלום כללי וכולל בכל המישורים – הפוליטי והצבאי, הפילוסופי והאידיאולוגי, התרבותי והדתי, הסוציולוגי והפסיכולוגי. במאמר אתייחס רק להופעת השלום בעם ישראל – בבית המדרש הארץ ישראלי.

המהפכה תתחיל בבית המדרש

מהפכת השלום העולמית, שתבוא לידי ביטוי בתחיית עם ישראל בארצו, ראשיתה תהיה בבית המדרש בו יאיר אור ‘תורת ארץ ישראל’. תלמידי חכמים של ארץ ישראל שילמדו ויחלקו בו, שיחדשו וייצרו בו, לא רק ירבו בתוכו ומתוכו שלום בעולם, אלא יעשו זאת בדרכי נועם ונתיבות שלום ולא עוד בדרכי מלחמה. הרוח הטובה הזו שתשרה בבית המדרש שהוא כדברי המשורר ‘בית היוצר לנשמת האומה’, תעצב נפשות טובות וישרות שתחיינה בשלום עם עצמן ותדענה לצמוח מתוך נתינת מקום לכל כוחותיהם וכישרונותיהם ולא מתוך מלחמה ומאבק פנימיים, ולא פחות מכך מתוך שיח של אהבה וכבוד עם הזולת. עבודת ה’ אף היא תתאפיין באהבה יותר מיראה, והגיבור ה’ישר’, יחליף את ה’כובש’. ככל שירבו אנשים ‘שלמים’ ו’שלומיים’ כאלה בחברה, תלך ברכת השלום ותהפוך לאווירה הכללית והמרחב הציבורי יתנהל בדרכי נעם ובנתיבות שלום ולא עוד בהתלהמות ואלימות. המחלוקות בין המחנות השונים תתנהלנה בלא טשטוש וטיוח, אך בשיח קשוב ואוהד, ענייני ומכבד, בעין טובה ורחישת טוב. ככל שתבשיל מהפכת השלום בעם ישראל ותיתן את פירותיה הטובים, היא עשויה להאיר גם את האופק האוניברסלי.

מצד אחד, זה נשמע דמיוני, שלא לומר הזוי, ונראה רחוק מהמצב היום כרחוק מזרח ממערב. מצד שני, כל כך פשוט שכך טוב ונכון יותר, וברור שזה הבסיס ההכרחי לכל בנין שאנו מבקשים לבנות.   

נעם וחובלים, נוחים ומרורין

לימוד תורה נמשל למלחמה ומאבק, אך גם לחיזור ולמעשה אהבה. בית המדרש נמשל לשדה קרב אך גם לבית של אהבה. זהו ההבדל ביו התורה ותלמידי חכמים שבחו”ל לבין התורה ותלמידי חכמים שבארץ ישראל.

מאי דכתיב, וָאֶקַּח לִי שְׁנֵי מַקְלוֹת לְאַחַד קָרָאתִי נֹעַם וּלְאַחַד קָרָאתִי חֹבְלִים (זכריה יא ז)? נועם – אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל, שמנעימין זה לזה בהלכה. חובלים – אלו תלמידי חכמים שבבבל, שמחבלים זה לזה בהלכה. וַיֹּאמֶר אֵלֶּה שְׁנֵי בְנֵי הַיִּצְהָר הָעֹמְדִים עַל אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ: (זכריה ד יד) וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה וְאֶחָד עַל שְׂמֹאלָהּ: (זכריה ד ג), יצהר – אמר רבי יצחק: אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל, שנוחין זה לזה בהלכה כשמן זית, ושנים זיתים עליה – אלו תלמידי חכמים שבבבל שמרורין זה לזה בהלכה כזית. (סנהדרין כד/א)

אין זה מקרה שהראי”ה פתח במאמר חז”ל זה את ספרו הראשון בארץ ישראל בו גם חתם את הפתיחה.

ותלמידי חכמים שבארץ ישראל יראו בפועל, את החוק העליון הכללי, היוצא ממקור האחדות המוחלטת, שכל הכוחות גם המתנגדים זה לזה יולידו בהיפגשם כח אדיר וחדש חיובי, להועיל ולהטיב, אם רק ימצא לו כלי קיבול הגון, ובית הקיבול הנהו לפנינו מקום מעמד רגלינו, ארץ צבי וארץ חיים, “אך קרוב ליראיו ישעו לשכן כבוד כארצנו, חסד ואמת נפגשו, צדק ושלום נשקו, אמת מארץ תצמח, וצדק משמים נשקף, גם ד’ יתן הטוב, וארצנו תתן יבולה”, וזרע האמת והשלום יתן פריו הטוב והנעים, “לאחד קראתי נועם, אלו ת”ח שבארץ ישראל, שמנעימים זה לזה בהלכה”, והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע, ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד. אמן. (אדר היקר, עמ’ יג, כ).

ארץ ישראל היא הבית של השלום. השלום הוא האמת המתלקטת מכל הדעות, השונות ואף המנוגדות. האמת שהיא השלום היא מפעלם של תלמידי חכמים שבארץ ישראל.

תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם

אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם שנאמר וכל בניך למודי ד’ ורב שלום בניך. אל תקרי ‘בניך’, אלא ‘בוניך’. (ברכות סד/א)

יש טועים שחושבים שהשלום העולמי לא יבנה כי אם על ידי צביון אחד בדעות ותכונות. אם כן כשרואים תלמידי חכמים חוקרים בחכמה ודעת תורה, ועל ידי המחקר מתרבים הצדדים והשיטות, חושבים שבזה הם גורמים למחלוקת והפך השלום. ובאמת אינו כן, כי השלום האמיתי אי אפשר שיבוא לעולם כי אם דווקא על ידי הערך של ריבוי השלום. הריבוי של השלום הוא שיתראו כל הצדדים וכל, השיטות שיש בחכמה, ויתבררו איך כולם יש להם מקום כל אחד לפי ערכו מקומו וענינו. ואדרבא, העניינים הנראים כמיותרים או כסותרים, כשמתגלה החכמה האמיתית לכל צדדיה יראו שרק על ידי קיבוץ כל החלקים וכל הפרטים, וכל הדעות הנראות שונות וכל המקצעות החלוקות, דווקא על ידם יראה אור האמת והצדק, ודעת ד’ יראתו ואהבתו, ואור תורת אמת. ע”כ ת”ח מרבים שלום בעולם, במה שהם מרחיבים, מבארים ומילדים דברי חכמה חדשים בפנים מפנים שונים, שיש בהם ריבוי וחילוק עניינים, בזה הם מרבים שלום, שנאמר “וכל בניך למודי ד'” [כי] כולם יכירו שכולם, גם ההפכים בדרכיהם ושיטותיהם כפי הנראה, המה כולם למודי ד’, בכל אחת מהנה, יש צד שיתגלה על ידה ידיעת ד’ ואור האמת. (הראי”ה קוק, עין איה, ברכות ב, פרק תשיעי שסא)

הראי”ה למד ממאמר חז”ל זה שהשלום יבוא מתוך ריבוי הדעות שלכולן ימצא מקום ויביא עימו את ‘אור האמת והצדק’. המחלוקת בבית המדרש היא זו המביאה לשלום בפרישתה את כל הפרספקטיבות ובכינוס כל האופקים והדעות. מתוך תובנה זו אפשר להעלות את שנאת החינם אל שורשה – אהבת האמת והשלום בדרכי נעם ונתיבות שלום.

משנאת חינם לאהבת חינם

מִדַּת שִׂנְאַת חִנָּם גַּם הִיא צְרִיכָה לְהִתְעַלּוֹת, לֹא תְּעַכֵּב אֶת הַתְּשׁוּבָה וְאֶת הַגְּאֻלָּה הַשְּׁלֵמָה מִכְּלָלוּת יִשְׂרָאֵל. צְרִיכִין לְפַתֵּחַ אוֹרוֹת גְּדוֹלִים לְהָבִין וּלְהַשְׂכִּיל, שֶׁגַּם מִפֵּרוּדֵי הַדֵּעוֹת יוֹצֵאת טוֹבָה כְּלָלִית. […] יֵשׁ שֶׁעַל-יְדֵי הַפֵּרוּדִים מִתְגַּוֵּן כָּל טוּב פְּרָטִי בְּגָוֶן מְיֻחָד, וְאֵין גָּוָן הַשָּׁרוּי בְּאַחֵר דּוֹחֵק אוֹתוֹ לְטַשְׁטֵשׁ אֶת צוּרָתוֹ, וּמִתּוֹךְ כָּךְ מִתְעַשֶּׁרֶת כְּנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל בְּרִבּוּי אוֹרוֹת, וְהָרִבּוּי הַזֶּה עַצְמוֹ הוּא יִגְרם אֶת הַשָּׁלוֹם הַיּוֹתֵר גָּדוֹל וְיוֹתֵר פְּנִימִי. וּמִכָּל-מָקוֹם, צְרִיכִים לְהִשְׁתַּדֵּל הַרְבֵּה שֶׁיִּהְיֶה הַשָּׁלוֹם נִכָּר גַּם מִבַּחוּץ, וְסֻכַּת שָׁלוֹם פְּרוּשָׂה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל, אֲבָל מַה שֶּׁיֵּשׁ מֵהַפֵּרוּדִים, וּבִפְרָט אוֹתָם הַפֵּרוּדִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם מָקוֹר נַפְשִׁי בִּנְטִיַּת אֱמוּנָה וּקְדֻשָּׁה, מֵהַכּל אוֹרוֹת עֶלְיוֹנִים יִתְהַוּוּ. […] וְנִמְצָא, שֶׁכָּל מַחֲלֹקֶת שֶׁיֵּשׁ בֵּין אִישׁ יִשְׂרָאֵל לַחֲבֵרוֹ, בֵּין קִבּוּץ לַחֲבֵרוֹ, גַּם הִיא בּוֹנָה עוֹלָמוֹת, וְכֵיוָן שֶׁהַכּל הוּא שִׁכְלוּל וּבִנְיָן, אֵין צרֶךְ לְדַבֵּר מְרוֹרוֹת, כִּי-אִם לְהוֹדִיעַ אֶת הַגּדֶל שֶׁשְּׁנֵי הַצְּדָדִים עוֹשִׂים, וְשֶׁהֵם יַחַד מְשַׁכְלְלִים בִּנְיַן עֲדֵי עַד, וּמְתַקְּנִים אֶת הָעוֹלָם, וְאָז לְפִי הִתְרַחֲבוּת הַיְדִיעָה תִּגְדַּל הָאַהֲבָה, כְּפִי הָעֵרֶךְ שֶׁל גְּדֻלַּת הַשִּׂנְאָה, וְיִגְדַּל הַחִבּוּר לְפִי הָעֵרֶךְ שֶׁל גְּדֻלַּת הַפֵּרוּד (אורות ישראל / פרק ד / ו)

כשמתברר ששנאת החינם הבאה לידי ביטוי במחלוקות העזות, מכוננת את השלום – האמת הכוללת והעשירה, מרובת הפנים והגוונים, היא מתהפכת לאהבת חינם של רעים השקודים יחדיו בבקשת האמת והשלום, התיקון והשכלול של העולם.

כל מה שהבאתי עד כה, היה מכוון לבוא אל הדברים הבאים, שהם בעיני לב המהפכה!

אֶת וָהֵב בְּסוּפָה – אהבה, סוּפָה, אהבה

אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת אַשְׁפָּתוֹ מֵהֶם לֹא יֵבֹשׁוּ כִּי יְדַבְּרוּ אֶת אוֹיְבִים בַּשָּׁער (תהלים קכז ה). מאי את אויבים בשער אמר רבי חייא בר אבא: אפילו האב ובנו הרב ותלמידו שעוסקין בתורה בשער [בית מדרש] אחד, נעשים אויבים זה את זה, ואינם זזים משם, עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר:  עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת יְדֹוָד אֶת וָהֵב בְּסוּפָה וְאֶת הַנְּחָלִים אַרְנוֹן: (במדבר כא יד), אל תקרי בסופה אלא בסופה. (קידושין דף ל/ב)

זהו אחד ממאמרי חז”ל הידועים והאהובים ביותר על לומדי התורה. הוא מתאר את הלימוד כמלחמה עזה ומרה, שראשיתה באהבה וכך גם סופה. האב ובנו, הרב ותלמידו, האהובים והנעימים, ברגע שהם פותחים את ספרי הגמרא ומתחילים ללמוד, נהיים לאויבים מרים זה לזה, הלימוד מתנהל ביניהם כמלחמה ומאבק, בקול ענות גבורה, בברקים ורעמים. אבל אל חשש, משמסתיים הלימוד, הם מתחבקים ומתנשקים ושבים להיות אוהבים ואהובים. בכך מתברר שהאש והגופרית ששפכו זה על זה במהלך הלימוד העז, היו רק ביטוי לבקשת אמת בלתי מתפשרת שאינה נושאת פנים לאיש ואינה מסתפקת בפחות מבירור ביקורתי נוקב וחודר.

אכן היה זה מאמר מלבב, עד שבא הראי”ה קוק והשבית את השמחה…

כל הכעסנות שבעולם הבאה מצד הדרכה, במוסר, באמונה, בדעות ובמעשים, וכל החסרונות המוכרחים שאי-הסבלנות והקנאות עושה בעולם, אע”פ שהרבה חלקים מהם הם מלאים קדושה גדולה, ובאים גם כן מחסידות חשובה וטהרת לבב, מ”מ אין זה מונע מלהתחשב עם הצד החסרוני שבהם. וסוף כל סוף הדבר מוכרח להיות מתוקן, וכל המבוקש של הקדושה היותר עליונה יבא לעולם בדרך שלום, והדרכה מלאה נחת שלוה וכבוד. שורש כל זה הוא חטא מי מריבה, וכעסו של משה, אמירת שמעו נא המורים, שהביאה הכאת הסלע, במקום שהיה ראוי להיות הרצון והפיוס והדבור. ובתוכן ההופעה של הדרכה של אמונה ושל דיוקי תורה נתערב בשביל כך כח הקפדנות. עד שהאב ובנו, הרב ותלמידו, שהם יושבים בשער אחד ועוסקים בתורה, נעשים כאויבים זה לזה, ואם שמכל מקום את והב בסופה כתיב, ואהבה בסופה, אבל אין הרושם של האיבה הארעית הולך לגמרי בלא שום הפסד.

החידוש הגדול של הרב מצוי בהבחנה הפסיכולוגית הפשוטה (במיוחד לאחר שהוא עשה אותה…): עם כל הכבוד להתחלה ולסוף הנלבבים, ‘אין הרושם של האיבה הארעית הולך לגמרי בלא שום הפסד’. איבה, אלימות, כעס וקשיות וכיו”ב גם כשהן מוצדקות, גם כשהן מתודולוגיות ואף כשהן באות מקדושה וחסידות, מותירות את רישומן בנפש. כשרשמים מרירים ועכורים אלה הולכים ומצטברים במשך הביוגרפיה של היחיד והעם, הם הופכים לא רק למועקה, אלא למנגנון הרס פנימי. הן הופכות מ’חבלי שווא’ ל’עבות העגלה’…[1] יתר על כן הרב מצביע על חטא הכעס של משה במי מריבה, כשורש הכעסנות, אי הסבלנות והקנאות שבעולם ובבית המדרש עד כה. עונשו של משה, שלא להיכנס  לארץ ישראל, אינו ‘עונש’ במובן של סנקציה, אלא ביטוי חריף ונחרץ לאי התאמת הנהגה פוליטית ורוחנית כזו בעם ישראל בכלל ובארץ ישראל בפרט.

תורת חסד היא תורה דלעילא, תורת הסוד, המתגלה לישרים על פי אליהו ביסודה. בהתבסמו כבר, והרי הוא מוכן לשליחותו לבשר שלום, לעשות שלום בעולם, ולהשוות את המחלוקת, לקרב ולא לרחק. והוא בעצמו תוכן פתיחת הפה של משה רבנו, שישוב לדבר אל הסלע במקום ההכאה שעברה, וגילויה של תורת חסד בהתפרשה ברחבה, על ידי תלמידי חכמים בדורות האחרונים, אינון דאתיין מסיטריה דמשה [אלה שבאים מצידו של משה], ועל ידה יוחל אור של סוכת שלום להיות הולך ונפרש על ישראל, ועל ירושלים, ועל כל המון לאומים, אשר יבוא מרחוק, מאפסי ארץ לשם ד’ צבאות אלהי ישראל, המלך שהשלום שלו.

אליהו, הגואל האחרון שיבוא לבשר שלום, להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, הוא הנותן פתחון פה למשה. אור חדש על ציון יאיר – ‘תורת ארץ ישראל’ תגיה את מחשכי תורת חו”ל. תורה דלעילא, תורת הסוד והחסד, תמתק את הדין של תורת חו”ל. בארץ ישראל, יחליף הסוד את הנגלה, החסד את הדין, הדיבור את ה’הכאה’, הנועם את החבלה, הנוחות את המרורים.

וכל אותו העומק והדיוק, אותה אש הנשמה, אשר יצאה להאיר ולחמם על ידי כחה של הצטרפות ריתחא דאורייתא [כעס התורה], של הלא כה דברי כאש נאם ד’, יצא אל הפעל אחרי שכבר שמשו כל אלה התוצאות הטובות, שיצאו מזה הדרך ונסתגלו באומה בעומק נשמתה, וכבר סבלה היא וכל העולם כולו הרבה מרתיחת אש קודש זו, יבא באחרית הימים, ביתר שאת על ידי התפשטותה של גבורה רוחנית עליונה מלאה עדינות של שלום ושלוות השקט, ודבר שלום לגוים, והוכיח במישור לענווי ארץ. ונצוץ אור שלום זה הולך הוא, ומוכרח לבוא, ביחד עם אותו הניצוץ של קץ המגולה, אשר לשיבת ציון ובנינה. (שמונה קבצים / קובץ ג / ט. אורות הקודש  ד’ עמ’ תק ט)

הרב מסיים בהתייחסות לספק ולקושייה המתבקשת: האם לא נשלם מחיר כבד מידי על המהפכה? האם לא נאבד בכך את העומק והנוקבות של הבירור? האם לא נפסיד בכך את ההעפלה לגבהים חדשים שתמיד התרחשה מתוך מחלוקות מרות? למשל מחלוקת הגר”א על החסידות ועוד ועוד. תשובתו היא חד משמעית: תם עידן המלחמה, האיבה, חוסר הסבלנות, הכעס והקנאות, על דובשו ועל עוקצו. בזכותו (ולמרות נזקיו) התבגרנו ואנו מוכנים לסגל גבורה רוחנית עליונה מלאה עדינות של שלום ושלוות השקט.

מעניין להיווכח שבצעירותו, בחו”ל, הראי”ה לא רק התלבב עד מאוד על מאמר חז”ל זה ועל אופן הלימוד המתואר בו, אלא חידד את המסר שלו והפך אותו לדווקאי! אין צורך לומר שאת הפגם שנחשף לעינו בתקופה מאוחרת יותר, בארץ ישראל, הוא לא ראה!

[…] והנה, עיקר השלום ניכר על ידי קטטה שמתחילה, כמו שיתרון האור מתוך החושך, ועל ידי מה שאב ובנו רב ותלמידו שנעשים אויבים במלחמתה של תורה, על ידי כן נתחזק אהבה, ‘את והב בסופה’ (במדבר כא, יד. קידושין ל, ב). והנה, ענין האהבה אחדות הלב, וכאילו לב אחד להם. ותלמידי חכמים שבבבל שונאים זה את זה (פסחים קיג, ב), והיינו על ידי פלפול ושנאת אויבים בשער, ואחר כך נעשים אוהבים, והאהבה קיימת יותר מאלו לא הייתה קטטה מעולם, שאפשר שעל ידי איזה שינוי רצון תיפרד, אבל האהבה ואחדות שבא אחרי מחלוקת שהיא לשם שמים, מתקיימת. (מציאות קטן / רפה)

דומני שזוהי דוגמא ‘חיה’ למעבר מתורת חו”ל לתורת א”י שהראי”ה עצמו זכה לו. בהמשך, הוא אף ניסח את בשורת השלום כחזון וכציווי:

מבין המצרים נגאל עם, ע״י מורים חמושים בגבורה רוחנית שאינם צריכים למקל חובלים. (מגד ירחים לחודש תמוז)

וכל אלו הדברים, איך יהיו?

שורשה וראשיתה של מהפכה זו תהיה במהפכה תודעתית עמוקה של היחיד והחברה שתהפוך בהדרגה  ל’מובן מאליו’ פסיכולוגי וסוציולוגי ואף תרבותי כולל. מהפכה זו תהיה בת שני שלבים עיקריים: 1. תיאורטית ואידיאולוגית 2. מנטלית וקיומית.

השלב הראשון של המהפכה יהיה השלב הלימודי, חידוד והפנמת האמת הידועה זה מכבר. שהאמת היא ‘השלם’ והיא נחלתו הבלעדית של ה’מושלם’ ב”ה. שנחלת האדם הלא מושלם אך ה’משתלם’, היא האמת החלקית ההוכלת ו’משתלמת’, ההולכת וגדלה, אך לעולם לא תהיה שלמה. ההודאה על ‘האמת של חלקיות האמת’ שבכל השקפת עולם ותפיסת חיים של כל אדם וכל קבוצה, היא תנאי הכרחי. יש אמת בכל דעה, אבל היא אמת חלקית. כל דעה היא חלקית, אך יש בה מן האמת. עיקר ההפנמה ביחס לדעה של ‘האחר’, תהיה, שיש בה אמת. עיקר ההפנמה ביחס לדעה האישית והקבוצתית שלי תהיה, שהיא חלקית. כשנפסיק לפחד להודות בכך, נזכה גם לראות את הברכה שבכך, ולהודות גם על הטוב.

השלב השני, המעשי הפסיכולוגי של המהפכה יהיה לימוד ותרגול של יחידים וקבוצות, בגנים ובבתי הספר, בבתי המדרש ובאקדמיה, במקומות העבודה במגזר הפרטי והציבורי ובכל מקום בו נמצאים ופועלים אנשים יחדיו. זה יהיה תרגול של האפשרות של צמיחה והתפתחות, לא בדרך הישנה והבדוקה של סתירות ומאבקים, קונפליקטים ומלחמות, בין אדם וקבוצה לעצמם ולזולתם, אלא בדרך של שיח קשוב ואוהד לכל הקולות שבתוכם ומחוצה להם. זה יהיה חלק מובנה של תוכנית העבודה ולוח הזמנים הקבוע. ושוב אדגיש: לא מדובר על אסטרטגיה של הרדדה ושיטוח, הכחשה הדחקה וכו’ של הצדדים והכוחות השונים והמנוגדים שבכל יחיד וקבוצה, ובינם לסביבתם, לשם שלווה ופיוס, אלא ביכולת להחליף את המאבק בשיח, את הוויכוח בדיאלוג, את ההתנצחות בלימוד משותף בחברותא.

המהפכה האישית והקבוצתית, העיונית והפרקטית הזו, היא המפתח למהפכה ברשות הרבים החברתית, המקצועית, התרבותית ואפילו הפוליטית. כאן אחדד ואומר שאני קורא ‘בית המדרש’ לכל מקום שבו תתחולל המהפכה הזו ולאו דווקא לבית המדרש במתכונתו הדתית הישיבתית. איזה ‘בית מדרש’ יזכה איפה להיות הנחשון של קריעת ים סוף זאת?

[1] הסוגייה הידועה ‘תנורו של עכנאי’ שהקשרה הוא ‘אונאת דברים’ (החמורה מ’אונאת ממון’), מביאה לידי ביטוי את הנזקים הקשים (הנידוי, הפגיעה, העלבון, האיבה, הקללה והמוות) של מחלוקת חריפה גם כשהיא לשם שמיים ואף על פי שהיא מחלוקת מכוננת.