יום ירושלים תש”פ – רָאִיתִי עִיר עוֹטֶפֶת אוֹר

אני מקדיש את המאמר הזה בחיל וברעדה לזכרו של מחבר שיר הקודש ‘אור וירושלים’, יוסף שריג. לוחם, חולם ומשורר, בן קבוץ בית השיטה שנפל במלחמת היום הכיורים בקרב ברמת הגולן. על גבורתו במלחמה, הוא עוטר באות המופת.

לא נותר לי אלא להוסיף:

רָאִיתִי עִיר עוֹטֶפֶת אוֹר

וְהִיא עוֹלָה בִּשְלַל צִבְעֵי-הַקֶּשֶת

וְהִיא נוֹגֶנֶת בִּי כְּנֵבֶל-הֶעָשׂוֹר

רָאִיתִי עִיר עוֹטֶפֶת אוֹר

אור וירושלים / יוסף שריג

‘הן זה אותו העמק, הן זה אותו הבית / אבל אתה הן לא תוכל לשוב / ואיך קרה, ואיך קרה ואיך קורה עדיין / שהשיר הזה מאיר שוב ושוב…’

פתיחה – אלה מועדי ד’ מקראי קודש

כל מועדי הקודש, הם ימי התוועדות עם הקודש. כל מקראי הקודש, הם ימים בהם אנו קרואים לבוא פנימה אל הקודש. בכל יום טוב, מאיר גוון יחודי של הטוב, הטוב האלוקי, ממנו אנו מבקשים לקחת אל כלינו. בפסח – אור החירות, בשבועות – אות ההתגלות, בסוכות או השמחה וכך הלאה. מהו האור של יום ירושלים? שבעים שמות לירושלים. שבעים פנים לירושלים. אורות וניגונים רבים לירושלים.

ירושלים בארבע תחנות

הבה נתבונן בארבעה אורות מהאורות הרבים של ירושלים. אולי בכך יפתחו בפנינו שערי מחשבה ועבודה לקראת יום ירושלים ובזאת, אני מקווה, הוא יהפוך עבורנו למועד קודש ממשי, ליום טוב משמעותי. אעשה זאת באמצעות סיור ‘וירטואלי’ בירושלים שיתרכז ב’תצפית’ על ארבעה מבנים הקיימים בה כשהיא במיטבה – בית המקדש, ארמון המלך, לשכת הסנהדרין, כיכר העיר ושעריה.

בארבעה בתים אלה שוכנים (בהתאמה) ארבעת המוסדות הגבוהים של עם ישראל, שהם ארבע הרשויות של הממשל הישראלי – הכהונה, המלכות, הסנהדרין והנבואה.

הכהונה היא המוסד הדתי העליון. היא אחראית על עבודת האלוהים המרכזית והכללית בבית המקדש ונותנת השראה לעבודה והאישית ברחבי הארץ. המלוכה היא ההנהגה הפוליטית של עם ישראל. היא אחראית על המשך קיומה, צמיחתה ושיגשוגה של מדינת ישראל בכל התחומים. הסנהדרין הוא המוסד התורני העליון. הוא בית הדין העליון של מערכת המשפט העברי. הנבואה היא העֶרְכָּאָה הרוחנית והמוסרית. היא זו המציבה את החזון העתידי והמוכיחה ומבקרת את כל המערכות על הליקויים באמצעים ובתכליות שלהן.

ארבעת המאורות

בית המקדש – הבית של הקדושה, המיסטיות, הדתיות (במובן של רליגיוזיות), האמונה, הרוחניות. חסידי הקודש של האומה – הכהנים והלוויים, הם העובדים בו את העבודה הרוחנית הפשוטה והמסתורית בשליחות עם ישראל ועבורו. אל הבית הזה עולים מישראל ומכל קצוות תבל, כל מי שכמיהתו וערגיתו לקדושה אינה נותנת לו מנוח, כל המבקש חוויה ממשית של דבקות וקדושה ואף השראה. הבא בשעריו נעור ונאור, מתבסם ומצטלל מהנוכחות העזה והממשית של הרוחניות והקדושה שבבית המקדש, בנויו והדרו, השירה והניגון שבו, אנשי המעלה המהלכים בו חרש, המלים הספורות אך האמיתיות והנוגעות הנאמרות בו, להבות האש ותמרות העשן, והריח המשכר של הקטורת האופף אותו כולו.

ארמון המלך – הבית של הפוליטיקה הישראלית. ה‘לאומית’, הפנימית – המסורה לביסוסם ושכלולום של חיי האומה, החברה והקהילה בארצה. וה‘אוניברסלית’ – הפונה החוצה אל המרחב הבינלאומי, לקבל ממנו ולתת לו, מתוך, רגש האחווה האנושי והשאיפה לכינונה של המשפחה האנושית הגדולה. בארמון משרתים את הציבור המלך ושריו, אידיאליסטים במובן הטוב של המילה – אנשים המקדישים את חייהם לפוליטיקה במובנה המקורי, האצילי – הדאגה להטבת החיים החברתיים בכל מעגליהם ורבדיהם וההתמסרות למימושה, בעוז וענווה.

לשכת הסנהדרין – הבית של התורה בו מרוכזים ופועלים שבעים ואחד אנשי הרוח, התורה והמשפט הבכירים בעם ישראל. בית הדין העליון למשפט הצדק והחמלה. זהו גם בית המדרש הגבוה לבירור וליבון, יצירה וחידוש, בכל מרחבי התורה, אגדה והלכה, פרט וציבור. הוא גם ממלא את הפונקציה של ‘הרבנות הראשית’ ואחראי גם על תיחזוק ורענון החיים התורניים – דתיים.

כיכר העיר ושעריה – הם ה’בית’ של הנבואה של הנביא. ‘בית מדרשם’ – מקום גידולם, של הנביאים, נמצא מחוץ לעיר, בטבע – בהר ובעמק, בשפלה ובערבה, על שפת הים ולצידי הנהר. הנבואה היא חסרת בית מעצם מהותה. הנביאים הם ‘הומלסים’ לכתחילה. הם גרים ב’סולם’ בו הם ‘עולים’ במעלות הרוח וההשראה ו’יורדים’ אל העולם והעם. הם פועלים בכיכר העיר ובשעריה, שקודים על שיח מתמיד עם העם ומנהיגיו הפוליטיים (המלך ושריו) והרוחניים (הכהנים, השופטים, תלמידי החכמים והרבנים). זהו שיח שתכליתו להגיה את החיים באור הקדושה והמוסר, האמת והשלום. בפועל, רובו ככולו, ביקורת נוקבת על הליקויים הערכיים של התנהלות העם  – פשוטיו, עשיריו ומנהיגיו. הנבואה היא אופוזיציה נצחית הלוחמת את מלחמתם של כל העשוקים בארץ ובשמים… לכן אינה רוצה ואינה יכולה להיות ממסדית וממוסדת (ובוודאי לא מתוקצבת ר”ל). היא מוכנה בהחלט להיות לא פופולרית (ואכן זה היה מצבם של נביאים) עם כל ‘אי הנוחות’ הכרוכה בכך.

ארבעת הבתים, הרשויות, הערכים, הדמויות, הללו, נמצאות בשיח מתמיד בינם לבין עצמם ובינם לבין העם. שיח ששורשו אמונה באלוקים ובאדם, ראשיתו אהבה וכבוד, המשכו הקשבה עמוקה וסופו שלום ושלוה. ארבע הפנים הללו של ירושלים, אף זכו שהיא תקרא על שמם – עִיר הַקֹּדֶשׁ, קִרְיַת מֶלֶךְ רָב, עִיר הַצֶּדֶק, גֵּיא חִזָּיוֹן.

המאור הגדול – יְרוּשָׁלִַם – עִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו

האור הכללי של ירושלים, אור האורות של ירושלים, הוא ללא ספק אור האחדות והשלום. ירושלים היא עיר של כל החיבורים והצירופים האפשריים והלא אפשריים.  

ירושלים מחברת בין הארץ לשמיים. ירושלים היא עיר הקודש, מקום ההארה הממשית ביותר של הקדושה. היא גֵּיא חִזָּיוֹן – מקום השראת השכינה והנבואה. בבית המקדש נושקים השמים והארץ. כְּמִגְּדַל דָּוִיד צַוָּארֵךְ – בית המקדש הוא הצואר המחבר את הגוף והראש, המקום אליו מתנקזות כל התפילות בדרכן השמימה, ושדרכו שופעת אלינו ועלינו הברכה האלוהית..

ירושלים עושה את כל ישראל חברים. ירושלים מחברת את כל החלקים, המיגזרים והמחנות, שבעם ישראל. היא ממסמסת באורה את כל המחיצות ועושה את כולם לחברים – יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו. ירושלים חושפת את ממד העומק של כל אדם בישראל ובכך משוה גדול וקטן.

ירושלים מחברת את עם ישראל ואומות העולם. וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית יְדֹוָד בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם: וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר יְדֹוָד אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר יְדֹוָד מִירוּשָׁלִָם: (ישעיה ב ב-ג); וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים: (ישעיה נו ז)

ירושלים היא עיר האחדות והשלום, עיר החיבור והיחוד. היא מחברת את האדם לאלוקיו ולעצמו, לחברו ולחֶבְרָתוֹ. היא מחברת בין כל בני האדם וביל כל העמים.

יום ירושלים וירושלים של היום

כל זה יפה ונאה, אך זו ‘ירושלים של מעלה’. ירושלים של היום היא ‘ירושלים של מטה’. חסרים בה רבים ממאורותיה בכמות ובאיכות וגם השיח שבינהם חסר ופגום. ‘יום ירושלים’ של היום הוא יום חג תת-מיגזרי, שכוח וזנוח על ידי רוב עם ישראל.

לא תמיד היה זה כך. אני זוכר את יום שחרור ירושלים כרגע השיא של הנצחון במלחמת ששת הימים. אומה שלמה עצרה את נשימתה. הזילה דמעה. שמחה וצהלה. כך היה גם בימי ירושלים הראשונים, אך בהדרגה הלך והועם האור של יום ירושלים. זה בוודאי קשור לתהליכים כלליים שעברו על עם ישראל לאחר מלחמת ששת הימים ובואופן מיוחד לאחר מלחמת יום הכיפורים. מאורה של העיר ואורותיה התעמעמו ונחלשו. יתר על כן בשלב מסוים לקו מאורותיה והיא הפכה לעיר שבליבה הלכה וגבהה חומה של מחלוקת בין חלקי עם ישראל ובין ישראל לעמים. העיר המחברת הפכה לעיר מפרידה ומפורדת. העיר שוחררה, אך אנו לא השכלנו להיות ראויים לה והיא הלכה והתרחקה – השתחררה מאיתנו…

כל זה הופך את יום ירושלים ל’מת מצוה’ בשינוי ה’קטן’, שעל כולנו לטפל בהחייאתו ולא חלילה בקבורתו. יום ירושלים הוא יום טוב, אך אינו יום שבתון. יום של עבודת קודש – הקמת סוכת ירושלים הנופלת. יום של העלאת ירושלים על ראש תודעתנו. יום של הארת אורותיה הרבים ממקור המאור הגדול שלה אל לבנו. יום של תשובה – של השבה מעשית של עטרתה לראשנו. יום של אחוה ואחדות חיבור ושלום. יום של זיכוך וטיהור כל ארבעת מוסדותיה הלאומיים, מהסיגים ומהבדילים שחדרו לתוכם ומהחלודה והזוהמא שליפפה אותם כקליפה קשה ובעיקר משפל השיח שבינהם.

לא מדובר על כך ש’הם’ יתקנו את עצמם. את התיקון הזה חייב כל אחד מאיתנו להתחיל מעצמו. כל אחד מאיתנו כולל באישיותו באיזשהוא אופן ומידה את הכמיהה לקדושה, את הנטיה האתית והפוליטית ואת הזיקה לתורה – לתרבות ולמסורת של עם ישראל. כל אחד מאיתנו קרוא לפתח ולטפח נטיות אנושיות יסודיות אלו ולהשכיל לעשות בינהם שלום. כל אחד מאיתנו קרוא לצאת אל ד’ אמותיו ומהם ולגלות את האיכפתיות שלו בדיבורים ומעשים שיכוונו לתיקון ושיפור של המערכות הכלליות הללו. כשירבו אנשים מעורבים כאלה, הם יהפכו לקול ציבורי שאי אפשר היה להתעלם ממנו והדינוי המיוחל יתרחש!    

חתימה בנימה אישית

מה שלי הכי חסר היום בירושלים, זו ה’נבואה’. כשאני חולם על ה’נבואה’, אני רואה לנגד עיני קבוצה לא גדולה של אנשים שיקחו על עצמם את האחריות הלא מתגמלת על הביקורת הנוקבת של ההווה מחד, ועל העמדת החזון הגדול לעתיד, מאידך. אנשים שיעשו זאת ממקום נקי שיבוא לידי ביטוי בוולנטריות רדיקלית ואף אנרכיסטית בסגנון הנבואה הקדומה (למתלבטים – התגלות אלוקית נבואית, אינה מעכבת. אנחנו נשען עדיין על ‘חכם עדיף מנביא’…).

קבוצה זו היא בעיני אחת האפשרויות של התגלות ‘הקודש העליון’